טלוויזיה
חתונה ממבט ראשון: כשהאלכוהול חשף סדקים שלא ראינו קודם
סוף-סוף הגיע רגע השיא של העונה – סופ"ש הזוגות! הרגע שציפיתי לו בכליון עיניים. איילה ושחר פורצים ראשונים אל בית הארחה, וכמעט מיד בעקבותיהם, חן וברק מגיעים כשידיהם שלובות. הם לא מסתפקים בזה – השלט שהם תלו על דלת החדר שלהם הופך לנקודת שיחה שגורמת לאיילה להרים גבה.
ואז מגיע רגע ההפתעה הראשון: חיה ומור נכנסים, ומסתבר שאיילה וחיה כבר מכירות זו את זו. מתברר שהשתיים נפגשו באירוע "בין הקולות" שחיה ארגנה עבור נפגעי עוטף עזה. מור חושב שהם הכי צעירים מבין הזוגות, "אני שש שנים מעליה אבל אני הרבה יותר מטומטם", מודה שחר בחיוך בזמן שכולם מחליפים חוויות ראשונות וממתינים לבר ואור, שצועדים פנימה בסטייל אלגנטי.
אז למה אני אוהבת כלכך את סופ"ש הזוגות בכל עונה? כי זה המקום שבו הזוגות נחשפים באמת – מגלים את הפוטנציאל האמיתי של החיבור ביניהם, לטוב או לרע. כאן, כשהם נשענים זה על זו ונהיים תלויים אחד בשני, מתבהר מי באמת מתאים ומי לא.
זה מרחב קסום שבו פערים מתמלאים כמו פאזל מושלם: לפעמים הנוכחות של בן או בת הזוג הופכת להיות מקור כוח ולפעמים… היא חושפת סדקים שלא ראינו קודם.
המתח באוויר כמעט מוחשי כשכולם סורקים זה את זו בעיניים בוחנות – מי נמצא באיזה שלב של הקשר? מי מחובר יותר ומי פחות? איזבל, בעיני הנץ החדות שלה, מזהה מיד שכולם עונדים טבעות נישואין נוצצות מלבדה ונועם. "אנחנו לא שם", היא מודה בגילוי לב. "מהפיפי היה לכם חיבור?" איזבל שואלת את רוני ושקד עם סקרנות לא מוסתרת, "יואו איזה כיף לכם". הכוסיות מתקרבות זו לזו לחיים ראשון, וסופ"ש הזוגות רק מתחיל להתחמם.
"אני כל יום מתאהבת בעוד משהו", מודה חן, ובר וחיה פשוט נמסות. ואז מגיעה ההשוואה שריחפה באוויר לאורך כל העונה – חן חושפת שלמרות היותה רחוקה מהדת, המראה של ברק מניח תפילין דווקא מקרב אותה אל המסורת. לעומתה, חיה משתוקקת לחוויה דומה, אך יודעת היטב שאצל מור זה לא קורה, וכנראה גם לא יקרה בעתיד.
ואז קורה הרגע – כשאדרנלין ואלכוהול נכנסים לתמונה, שחר סוף-סוף מנשק את איילה (!). הייתי מוכנה לחכות עונה שלמה רק בשביל הרגע הזה – אדון "לא נמשך" פתאום משחרר את המעצורים. נראה שהיה צריך משהו שידחוף אותו אל הפינה, וזה בדיוק מה שקרה. לרגע אחד, הוא פשוט הניח בצד את כל ההסתייגויות.
אפשר היה לראות את איילה מרחפת מאושר אפילו משתי שניות של הנשיקה הזו, ובאמת מגיע לה רגע של נחת. אמנם זה עדיין לא מבטיח כלום, אבל בהחלט מעורר תקווה שמכאן דברים רק ילכו ויתפתחו.
שחר גל ואיילה מינקר – רגע הנשיקה. "חתונה ממבט ראשון" (צילום :באדיבות קשת 12)
אבל אני לא קונה את ההתפרצות של שחר. כמו שרוני כל כך נכון ציינה, כולם ב"שואו אוף" – מחצינים את ההתנהגות שלהם מול המצלמות ומול הזוגות האחרים. ובתוך כל ההמולה הזו, מי שבלטו דווקא בשקט שלהם היו מינדי ואסף, שבחרו להתבונן מהצד על כל המהומה, כצופים מהורהרים במחזה האנושי שמתרחש מול עיניהם.
מור פתאום חווה "רגע הארה" מנועם – כאילו זו הפעם הראשונה שמישהו מציע לו לנסות באמת עם חיה. מצחיק איך הקוקטייל המנצח של אלכוהול ואדרנלין שוב מוכיח שהכל אפשרי. וחיה? היא קלטה מיד את השינוי, ולבה התמלא בתקווה זהירה: "בבקשה שזה לא רק כי הוא שיכור". בניגוד חד, נועם חוטף את המציאות הקרה מאיזבל כשהיא מבהירה מולו: "אין משיכה, אין רצון". פשוט וכואב.
וכשמגיעה הישיבה הקבוצתית והם נפרדים – הבנות עם הבנות והבנים עם הבנים – האמת יוצאת לאור בלי פילטרים. כמו מכונת אמת קולקטיבית, כל הסודות המוסתרים פתאום נחשפים: החוסר משיכה המטלטל בין שחר לאיילה, איזבל שוברת את החומות ופורצת בבכי, שחר מספר על הפיצוץ, וחיה מודה שעמדה לסיים את הקשר עם מור לפני שהגיעו לסופ"ש.
הכי היה לי כואב לראות זה את אופיר, שכל כך מתוסכל מאולה, המאכזבת של העונה. אבל אז פתאום אופיר אומר "כל מה שידעתי לפני חדל מלהתקיים", הייתי בטוחה שהוא הולך להודות באכזבה, אבל במקום זאת הוא מפתיע שהוא רואה בהם "פה עומק שאין לאחרים" מה?? באמת שמעתי נכון? הלב נצבט לנוכח התמימות שלו והרצון הטוב, בזמן שאולה נראית מכונסת בעצמה, מנותקת, כאילו נמצאת במקום אחר לגמרי.
בסיכומו של פרק, הוא בהחלט עמד בציפיות. אני זוכרת שבעונות קודמות הדרמה הייתה אולי יותר סוערת, אבל כאן היה משהו מעניין – הייתה הכלה של כולם, והחיבור בין האנשים כפרטים (לא כזוגות) הרגיש שהיה זורם וטוב.
למרות שנועם היה כוכב הערב, צר לי שאיזבל ראתה רק את ההפך ממנו. "יצא ממך צד שאני לא מכירה", איזבל אומרת לנועם, "אז זה אתה כשאתה משוחרר וחופשי" והתגובה הכואבת שלה: "אני לא אוהבת את האנרגיות האלו". אם אי פעם הייתה תקווה שאיזבל תשנה את דעתה ותגלה בנועם צדדים מושכים, המפגש הזה רק העמיק את הפער. אירוני איך כולם רואים בו רק טוב ורוצים אותו לידם, בזמן שהיא לא מתחברת לשום היבט של אישיותו.
עכשיו באמת אפשר לראות איך הזוגות עברו מסע אינטנסיבי בתקופה הקצרה שהם ביחד, וכיצד כל האמת יוצאת החוצה – לטוב או לרע. אצל רוב הזוגות פתאום התרחש פרץ אהבה וחיבור, ובאמת, היה די צפוי אילו זוגות יצאו מחוזקים ואילו לא.
"הרגשתי שאנחנו ברי מזל", אומרת מינדי בכנות, ואסף מסכים, "הרגשתי לא נעים באיזשהו שלב" וזה כל היופי שבזוגות עם החיבור האמיתי – הם לא צריכים דרמות גדולות, הם עושים את זה בשקט ובביטחון.
ולסיום – למרות שהפרק מסתיים באווירת אהבה ושמחה, הפרומו לפרק הבא מבטיח שכולם עומדים לאבד את זה. השקט שלפני הסערה? נראה שהדרמה האמיתית רק מתחילה.
"מהלכים מנצחים עם שאקיל אוניל", נטפליקס: זו לא סדרה על כדורסל. הכדורסל כאן הוא רק תירוץ. שחקן העבר הנהדר שאקיל אוניל משתתף כאן רק בתור דוגמן. הוא לא מטביע, לא מנפץ סלים, הוא זוכה כאן למערוף מעצבן בסדרות דוקו רק משום שקוראים לו שאקיל אוניל.
משתתף איתו בסדרה עוד שחקן עבר נהדר, אלן אייברסון, אבל גם איתו לא ברור למה הסדרה הזאת בכלל צולמה ולמה היא משודרת בטלוויזיה.
הנה הסיפור: לפני כך וכך שנים נסקה בשמי הסניקרס נעל בשם ריבוק. בין שאר המותגים המוכרים זכתה ריבוק לנתוני מכירות נאים – לא עברה את נייקי, אבל בשוק הקשוח הצליחה להצליח ולא להיעלם. ההצלחה נמשכה כמה שנים, ריבוק עברה מספר גלגולים מסחריים עד שהחלה לדעוך.
לבסוף נמכרה ליזם שהחליט להרים אותה מהקרשים באופן לא קונבנציונלי: הוא מינה את שאקיל אוניל לנשיא החברה, את אלן אייברסון לסגן הנשיא, אמר להם: אתם גדלתם עמוק בספורט, קחו תקציב ותחזירו את ריבוק לחיים.
עד עכשיו הכל בסדר. ההחלטה למנות את השניים עסקית, גם אם השניים בעלי ניסיון רב יותר על הפרקט מאשר בעולם העסקי־ניהולי, אבל הכסף הוא של היזם, וזכותו לנהל אותו כרצונו. הבעיה כאן היא התיעוד הדוקומנטרי. לעיניו של הצופה, וגם לפיו, נדחפות כמויות מסחריות של תשדיר פרסום לריבוק. ריבוק פה, ריבוק שם, ביקורים בחנויות ריבוק ברחבי אמריקה, ישיבות הנהלה בענייני ריבוק, ושוב ריבוק ריבוק ריבוק, דיבורי וברבורי ותמונות ריבוק ריבוק ריבוק.
לא יהיה פרוע מדי להמר שלשאקיל יש קשר כלשהו לחברת ההפקה שצילמה את הדוקו המשעמם מאוד הזה. אולי הוא הבעלים של החברה, אולי חבר שלו הוא הבעלים. הוא אומנם שאקיל אוניל, וברור שאילו היה מתמנה לתפקיד, נגיד, חבר הכנסת משה סעדה, הסדרה לא הייתה מצולמת, אבל גם שאקיל אוניל הגדול לא יכול להרשות לעצמו להיות משעמם כל כך ולמכור את עצמו בזול כל כך. גם אם בסוף הוא מקבל מיליונים (שלגמרי לא חסרים לו).
בכל הסקרים יש עמודה אחת מעניינת ביותר. יותר מחלוקת המנדטים בין המפלגות, יותר מהחלוקה לגושים ויותר משאלת ההתאמה לראשות הממשלה.
העמודה הכי מסקרנת היא גם הקטנה ביותר, זו שכמעט מתעלמים מנוכחותה, לא מייחסים לה שום משמעות, ולעיתים אף מדלגים עליה בקלילות – עמודת הלא יודע/אין דעה. על כל שאלה, בנוגע לכל רעיון, ובאשר לכל אופציה לממשלה כזו או אחרת, יש המשיבים לא יודע/אין דעה, ובאחוזים גדולים.
באולפנים לכולם יש דעה, כולם יודעים הכל: מה צריך לעשות בעזה, האם כבר ניצחנו במלחמה, עד כמה נתניהו וטראמפ מתואמים, וכמה אחוזי אורניום העשירו האיראנים עד כה. לכל יושבי האולפנים, מהראשון עד האחרון, יש גם פתרון.
אין פוליטיקאי שיישאל ויגיד בכנות: "האמת, כשאני חושב על המצב המורכב, אני באמת לא יודע. אין לי דעה בעניין". לכן זה משונה שבסקרים יש עמודה אחת מסתורית, מעניינת, שיותר מעשירית הנסקרים משיבים עליה בפשטות: לא יודע. אין דעה.
האם אתה בעד ביבי? האם אתה נגד נתניהו? אולי אתה מעדיף את בנט? ומה דעתך על איזנקוט, אם הוא יצטרף ללפיד, למי תצביע? לא יודע. אין לי דעה. והחטופים, אתה בעד עסקה חלקית או מלאה? לא יודע. אין דעה. לא על חלקית ולא על מלאה.
אנשים חיים בארץ, חווים חוויות בלתי נתפסות, קשות, כואבות, צורבות, הפוליטיקה תוקפת מכל עבר. התקופה רותחת, מסעירה, עצובה. שלא לדבר על יוקר המחיה, וברקע המלחמה הכי ארוכה. ואזרח שנשאל מה דעתו, עונה, "תאמין לי, אין לי מושג".
להגיד "לא יודע" זו גדולה. יכולת אנושית מדהימה להודות במה שכל ישראלי, כל פוליטיקאי, כל פאנליסט וכל צייצן צריך וראוי שיודה בו: אנחנו פשוט לא יודעים.
יותר מזה, מי ייתן וכל אלה שתמיד ידעו – יפנו את מקומם לאלה שלא יודעים, לאנשים רגילים, ללא קול בס או דיבור נחרץ. כאלה שאומרים "תן לי לחשוב על זה, אני לא מספיק בקיא בנושא, אני לא יכול לענות ככה בשלוף".
אהוד אולמרט הוא אדם שמוצג כיודע. הוא היה ראש ממשלה, הוא פתח במלחמה, אפילו שתיים, והוא טוען ללא הרף שישראל מבצעת פשעי מלחמה.
על רעיון העיר ההומניטרית בעזה אמר אולמרט לפני כמה ימים שהיא תהיה "מחנה ריכוז וכפייה על פלסטינים, יכולה להוות טיהור אתני". רעיון ה"עיר" עוד לא גובש, טרם יושם ועוד לא הושלם, אבל ה"לשעבר" כבר יודע מה צופן העתיד. יש כאן הצצה לתודעה של אולמרט. זה הדימוי שעלה לו לראש בנוגע למה שישראל עושה. במוחו, יש כאן סיפור של נאצים, קורבנות תמימים והשמדה שיטתית.
בריאיון למוריה וברקו לפני שבוע התרכז אולמרט ביהודה ושומרון: "יום-יום נערי גבעות, נערי זוועות, מתנפלים, מאות פלסטינים מגורשים, השדות שלהם נשרפים, הבתים שלהם נשרפים… זה יום-יום… והיהודים? לא כל יום נרצחים יהודים". כאילו מה שחשוב זו התדירות.
על המושג "פשעי מלחמה" אולמרט אוהב לחזור. זה עושה כותרות, גם ברשתות זרות. "פשעי מלחמה, מר אולמרט?" "כן", הוא חוזר ומדגיש, "פשעי מלחמה". הוא גם טען שהוא מעדיף להתראיין לאל-ג'זירה מאשר לערוץ 14.
אצל אולמרט זה יותר פסיכולוגיה מאשר אידיאולוגיה. אפשר לשער שעד היום הוא אוכל את עצמו על שלא הצליח לשמור על כיסא ראש הממשלה כשהוגש נגדו כתב אישום, להבדיל מנתניהו. בראשו, בדיעבד, ועם קצת מזל, הוא היה יכול עדיין להישאר על הגלגל.
הדרך שלו להיות עדיין רלוונטי היא להתראיין ולבקר, להצליף ולתקוף את הממשלה, אף שהוא, כמובן, אוהב את המדינה. יש לו דרכים משונות להראות שהוא אוהב. הבעיה עם אולמרט אינה אולמרט. אלא התקשורת שמזמינה אותו. רק באולפנים הוא עדיין זוכה לכבוד, מקשיבים לרעיונותיו. תופסים ממנו. מתעלמים מעברו הפלילי. שואלים אותו שאלות קשות, וכשהוא נוזף בהם, סולחים ועוברים הלאה.
רק עורכים ומגישים תופסים אותו כמי שדעתו נחשבת. קובעת. הוא מקבל הזמנה חגיגית, רק כי הדברים שהוא אומר נעימים לאוזן אנטי-נתניהואית. זו צביעות, מוסר כפול והיעדר שיקול דעת. התקשורת היא המקום הכי מכובד שבו אולמרט עדיין ראש ממשלה לשעבר, ולא אסיר משוחרר.
המיליארדר שהרגיז את עולם הטניס – והבין שלא הכל אפשר לקנות בכסף
תאונת דרכים קשה באשדוד: נער בן 14 נהרג
