מרכז הדיגיטל הלאומי בשדרות, בו אני פועלת, הפך בשנים האחרונות לזירה של פעולה ותגובה. מאז אירועי 7 באוקטובר, פקדו את המרכז למעלה מ-6,000 אנשי תקשורת מהעולם, ונוצרו עשרות מיליוני חשיפות של תוכן ישראלי אותנטי ברשתות החברתיות. אבל המספרים הם רק הסיפור החיצוני. הסיפור הפנימי והמהותי הוא כיצד תושבים מעוטף עזה – בני נוער, משפחות, ילדים – הפכו לשגרירי הסברה, ליוצרי תוכן, לקולות של שפיות ואנושיות בתוך כאוס של דיסאינפורמציה.

במיוחד בימים אלה, לקראת פסח, אנחנו מבינים שחירות אינה רק שחרור גופני. היא בראש ובראשונה שחרור פנימי: היכולת לבחור איך לספר את הסיפור שלך, למי, באיזו שפה, באיזו פלטפורמה. המאבק על חירות הדעת הוא מאבק מוסרי. זהו מאבק על הזכות להגדיר את עצמנו בעצמנו, לא דרך עיניים של אחרים, לא דרך קלישאות שנשחזרו מיליון פעמים, אלא מתוך חוויה חיה, אמיתית, נטועה בקרקע ובזיכרון.

אנו עדים לכך שיש מי שמסרבים להיות קורבנות של תדמית. הם בוחרים ליצור, להגיב, להשיב מלחמה הסברתית. לא מתוך מסכנות, כי אם מתוך עוצמה. המאבק באנטישמיות בעידן הזה אינו רק תגובה לתוכן פוגעני – הוא יוזמה, הוא יצירה, הוא הסברה שמבוססת על סיפור אישי, על אותנטיות, על תודעה.

החירות שאנחנו נלחמים עליה היום היא זכותו של כל ילד וילדה לדעת את האמת על עמם, להבין את המורכבות ולא להיבלע בגל של הסתה. היא חירות לשמוע את עצמך בתוך ים של קולות זרים, והיא גם חירות של עם שלם לומר: אנחנו כאן, ואנחנו נספר את הסיפור שלנו – לא רק בליל הסדר, אלא בכל ימות השנה, בכל מרחב, בכל שפה.

בחג הפסח הזה, לצד המצות והמרור, לצד ארבעת הבנים וקריאת ההגדה, אני מזמינה את כולנו לחשוב גם על הבן שאינו יודע לשאול – זה שלא נחשף לעובדות, זה שהמודעות שלו נבנית על בסיס פייק, על בסיס הטיה. חובתנו כחברה וכמנהיגים היא להעניק לו לא רק כלים לשאול, אלא גם את המרחב להיחשף לאמת. זו שליחותנו, זו חירותנו.

הכותבת היא מנכ"לית מרכז הדיגיטל הלאומי בשדרות ובעוטף עזה אשר מופעל בשיתוף עם משרד התפוצות ועיריית שדרות.