משונה עד מאוד היה לחזות במשחק היעני בית, השקט ונטול ההתרחשות של מכבי תל אביב, יממה אחרי הארוע הפסיכי של הפועל תל אביב במפעל המשני. הצהובים, קרי אימפריית הכדורסל האימתנית, האדירה והעליונה, משחקת עבור כלום, בשביל כלום ומול כלום ביציע. הפועל תל אביב, זאת שהגיעה כמעט מכלום, נאבקת על הכל – ומנצחת. ועוד בדרך הכי ווינרית ומכביסטית שיש. כמו בסרט אימה צהוב, מתקרב אליה האויב הגדול מרגע לרגע, ולא מסתיר לרגע את כוונותיו. מכבי תל אביב, ברמה הניהולית והפיננסית, הגיעה העונה אולי למקום הכי נמוך שהייתה מזה הרבה שנים. והפועל תל אביב, זאת שעכשיו (אולי) מרחק שני נצחונות מהליגה שלה, מדברת כאילו כלום על כל מיני יבוסלה, מיציץ', מלדון ולברון ג'יימס.

ושיקום מי שעדיין לא לוקח ברצינות את הדברים שעופר ינאי אומר. מכבי תל אביב, בהיעדר כל ברירה אחרת, נמצאת כפסע ממצב של החלטה. היה ותצליח היריבה השאפתנית להיכנס ליורוליג בדרך כזאת או אחרת, לשנה אחת או יותר, עלולה הקבוצה של שימון, מבחינתה, למצוא עצמה במצב תאורטי של אבדן ההגמוניה. כן, עד כדי כך. למצוא עצמה במצב שבו יש קבוצה ישראלית אחרת, ועוד איזו קבוצה, שמדורגת לפניה במפעל שמזה עשורים שייך לה באופן בלעדי. בחיאת, תקראו את המשפט האחרון שוב. אני לא שיכור, באמא.

אם כן, מה שנותר לצהובים לעשות זה לפחות אחת מהשתיים. לתקן ומהר את הליקויים שלה פנימה, מרמת זהות הבעלים ומשם למסגרת העו"ש בחשבון הבנק. ולעודד בכל הכוח את גראן קנריה.