אם להשתמש בביטוי שנעשה שגור לאחרונה, כפסע היה בין אילי גורליצקי ובין החמצת התפקיד של חייו. “עד היום אני חב תודה לשני הבמאים שגרמו לכך שזה לא קרה”, הוא אומר. “הראשון שבהם היה יוסף מילוא, שהביא אותי מהקאמרי לתיאטרון חיפה כדי לשחק שם כשחקן עצמאי בתפקיד מרכזי בהצגה ‘הפשפש’, ונענה לבקשתו של שמואל בונים, שהוא הבמאי השני, להחזיר אותי לקאמרי כדי להופיע בתפקיד הכפול של שלמה המלך ושלמי הסנדלר. אם הם לא היו מסתדרים ביניהם, הסיפור שלי עלול היה להיות שונה לחלוטין”.

גורליצקי, שחקן וזמר שחוגג ממש היום יום הולדת 90, מתענג על פירות ההצלחה ההיא, גם כשמלאו לה כבר 60 שנה. אנה סוקולוב, הכוריאוגרפית היהודייה־אמריקאית של המחזמר “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, התרשמה אז מתנועתו הקלילה של גורליצקי ב”פשפש” ואמרה לבונים: “קח אותו ל’שלמה המלך'!”. גורליצקי, שזוכר הכל, אינו שוכח, כמובן, את נתן אלתרמן, כותב המחזה, שהתגלה כפסימיסט.

“אלתרמן, שנכח בחזרות ושהתייחסתי אליו כמו לאלוהים, היה משוכנע שהולך להיות חורבן”, משחזר שלמה־שלמי הנצחי. “כשהוא דרש שיורידו את ההצגה, שאלתי למה להוריד, והצעתי שלחזרה הכללית יביאו הכי הרבה קהל שאפשר. הבנתי שבלי תגובות הקהל זה לא יכול להצליח. הצעתי התקבלה על תנאי. ‘דם התיאטרון על ראשך!’, התריע, ספק בהומור, ישעיהו ויינברג, מנכ”ל הקאמרי דאז. בסופו של דבר החששות של אלתרמן התבדו. הצחוקים באולם הכריעו את הכף. ‘ידעתי שיהיה בסדר’, אלתרמן אמר”.

באחד הערבים בקיץ 65’, בעודו מככב בתפקיד חייו, הייתה לגורליצקי הארה ששינתה את מסלול חייו. “ישבתי על המדרגות של הבמה, והמקהלה שמאחוריי שרה באופן מושלם את ‘אל השדות יצאו קוצרים’, שיר של נוף ושל שלווה פסטורלית”, הוא משחזר. “הסתכלתי אל הקהל המתמוגג ואמרתי לעצמי ‘אילי, זה כבר לא יחזור’. הרי לא ייתכן עוד מפגש נדיר כזה בהצגה אחת של צוות יוצרים מופלא, נתן אלתרמן, סשה ארגוב, שמואל בונים והתפאורן אריה נבון, ועוד שתי שותפות נפלאות שלי, כמו יונה עטרי, שהיא חצי מחיי, ורחל אטס”.

ומה הייתה המסקנה?
“זה השיא, הבנתי, כשכולי בן 30. היה לי ברור שמהנקודה הזאת אפשר רק לרדת. ואם כך, מוטב לפרוש – לא מהבמה, חלילה, אלא רק מהתיאטרון הרפרטוארי”.

על בהונות רגליי

ציבור האמנים המבצעים חב תודה לגורליצקי על הקמת “אשכולות”, החברה העומדת על משמר זכויותיהם והתמלוגים שלהם הם זכאים. “ראיתי שליחות בדאגה לאמנים, עם הקמת האיגוד שלנו, אמ”י”, אומר גורליצקי, שהיה היו”ר הראשון של אמ”י. “זאת, לאחר שנים רבות שבהן קופחו האמנים המבצעים. עד שנת 86’ הם בכלל לא קיבלו תמלוגים, בניגוד לאמנים היוצרים, שהיה להם אקו”ם”. גורליצקי כיהן במשך 37 שנה כיו”ר “אשכולות”, עד שהעביר לפני שלוש שנים את שרביט הניהול ליעקב מנדל.

הוא נולד בתל אביב, ”בן להורים שהיו קומוניסטים אדוקים ובסוף דרכם הצביעו לבגין”, כדבריו. ההורים קרו לו אילי על שמו של ולדימיר איליץ’ לנין, מחולל המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות, אם כי גורליצקי עצמו לא אימץ את השקפת העולם של לנין. בצעירותו ניגן בכינור, עד שנמאס לו, אבל עד היום הוא דלוק על מוזיקה קלאסית, שאותה הוא מגדיר “אהבת חיי”, ועל משחק השחמט. השותף שלו למשחקי שחמט היה החבר אריק איינשטיין. “הכרנו גם דרך ההורים שלנו, שבאו מאותו מקום בפולניה”, גורליצקי נזכר. “הוא היה בא לשחק איתי שח בלילות”.

אריק איינשטיין היה שחמטאי טוב?
“על זה אפשר להתווכח”.

הצגת התיאטרון הראשונה שבה צפה בחייו הייתה חידוש ל”ילדי השדה” מאת פרץ הירשביין בהבימה. גורליצקי הלך להצגה עם הוריו “והסיפור של משחק על הבמה הקסים אותי”, הוא מעיד. את הופעותיו הראשונות על הבמה הוא עשה עם חבר ילדותו, אברהם מור, בקן השומר הצעיר. “אורי זוהר היה בא ועושה לנו שם את המוות”, הוא מספר. באותה תקופה מוקדמת בחייו גם החל לעסוק בגלישת גלים, תחביב שבו התמיד עד מעבר לשנתו ה־80.

אבל יותר מכל הוא נמשך לתיאטרון. “כשראיתי את השחקן יצחק שילה מתנועע על הבמה בהצגה ‘הצל’, אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות שחקן כמוהו”, הוא מספר, “ובגיל 17 התחלתי את לימודיי בבית הספר הדרמטי של הקאמרי”.

כפרח משחק, התרשם ממנו עמוקות יוסף מילוא, המנהל האמנותי של התיאטרון, שבאופן חריג סידר לו דחיית גיוס לצה”ל בארבע שנים. מהתקופה הזאת זכורה לגורליצקי בעיקר ההצגה הראשונה שלו, “אנשי ריב”. “נכנסתי לבמה על בהונות רגליי”, הוא מודה.

גורליצקי היה בן 22 כשהתגייס ללהקת פיקוד המרכז. בין המופיעים איתו בשלוש התוכניות שבהן השתתף היו עודד תאומי, עודד קוטלר, עמוס אטינגר, שייקה לוי, צדי צרפתי, אלכס פלג ואריה לבנון. מימיו בלהקה זכור גורליצקי במיוחד כסולן הלהיט “חמסינים במשלט” מאת נעמי שמר.
לאחר שחרורו הוא חזר לקאמרי, שם פגש בחזרות להצגה “כנרת כנרת” את מחברה, נתן אלתרמן. מאוחר יותר, בלהיט “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” החלה הזוגיות הבימתית הממושכת של גורליצקי עם יונה עטרי. השניים המשיכו מהמחזמר למופע הבידור האלתרמני “שוק המציאות”.

זוגיות בהפרש 30 שנה

גורליצקי היה נשוי שלוש פעמים. את גילה אלמגור נשא לאישה בהיותה בת 19. אחריה היה נשוי לציירת הלונדונית דוריס ראו, נישואים שמהם נולדו ילדיהם יורם, פרופסור להיסטוריה רוסית שגר באנגליה, ואלכסנדר, צייר בינלאומי של מיניאטורות בשיטה הודית, שגר בניו יורק. בפעם השלישית הוא נישא לרותי לרמן, רקדנית להקת בת שבע בעבר. ילדיהם הם הזמר אדם גורליצקי ודפנה, העוסקת בתנועה טיפולית. זה 30 שנה גורליצקי חי עם בת זוגו הנוכחית, ענת גלובוס, עורכת בחדשות 12, הצעירה ממנו ב־30 שנה.

ענת, איך הכרתם?
“אולי לא תאמין, אבל זה היה ברמזורים של דיזנגוף. נסענו בשתי מכוניות, כשבכל רמזור עצרנו באדום. כשהגענו לרמזור האחרון, פרצנו בצחוק. ככה זה התחיל. וכל יום הוא בחירה שאני שמחה עליה”.

איך זה להיות זוגתו של אילי?
“עם פער הגילים בינינו זוהי זוגיות מאתגרת עם אחד האנשים הכי חכמים שאני מכירה. כיף גדול. מה עוד אפשר לבקש?”.

נוסף לכל עיסוקיו, גורליצקי פרסם שני ספרים פילוסופיים. האחד הוא “הסוד הכמוס”, שעוסק בחליפת איגרות בדיונית בין שניים מגדולי החכמים ביהדות ובאסלאם, הרמב”ם ואבן־רושד, והשני הוא “טהירו”, על שם מושג בקבלה.

מה אנחנו אמורים ללמוד מחליפת האיגרות?
“אני מתחייב בזאת שכתבתי ספר נטול כוונה פוליטית, אבל בעודי צולל בחומר נוכחתי לדעת שהתעורר בי געגוע לאסלאם של פעם, החכם, התרבותי והנאור. בלי חיזבאללה, חמאס ושאר צרות כאלה. אני מוצא את עצמי חושב שאם בעבר יהודים וערבים היו מסוגלים לפעול יחד, מדוע לא עכשיו?”.

ואפשר לציין פרט מעניין נוסף על אודותיו. הוא חוגג 90 עם סיטוס אינברסוס, הפרעה נדירה, שבה איברים פנימיים בגוף, ובראשם הלב, נמצאים במקומות הפוכים למקומותיהם הרגילים. “אפשר לחיות עם זה”, הוא מרגיע בחיוך. ומוכיח את זה.

גלריית "הקוביה" פותחת את התערוכה "היה ונשאר / Tried and true" – תערוכת יחיד ראשונה לאמנית מיכל קרניאלי, באוצרותה של שרון בלבן. בערב הפתיחה יתקיים פרפורמנס חי בתוך מיצב הווידיאו, כחלק מתכנית פסטיבל מנופים ירושלים.

בתערוכה "היה ונשאר / Tried and true" מציגה מיכל קרניאלי מיצב וידאו שהוא מסע אישי ופואטי בין גבולות החומר, הווידיאו והמוזיקה. במרכז התערוכה ניצב חליל צד – כלי שליווה את קרניאלי כל חייה, וכעת, כשהוא מתפרק, הופך לסמל לתהליך של הרכבה מחודשת – פנימית, גופנית ותודעתית.

באמצעות וידאו, אנימציה תלת־ממדית וחומרים מצולמים, בונה קרניאלי מרחבים דיגיטליים מופשטים שבתוכם נעה דמות חסרת קול וזהות, המבקשת להיאחז במהות גם כאשר הצורה משתנה. העבודה בוחנת מצבים של שינוי רגשי, פיזי ותודעתי, ומציבה אותם בתוך מבע חזותי מדויק אך פגיע.

בתערוכה תתקיים התערבות אדריכלית בחלל המבנה האיקוני מוצף האור של "הקוביה", המבקשת לשבש את החלל וליצור מרחב התבוננות פנימי. הפרפורמנס בערב הפתיחה ייערך בתוך המיצב, ובו תופיע קרניאלי בנגינה חיה על שני חלילי צד – האחד שבור ומפיק בריחת אוויר, והשני יציב וצלול.

צליל הנשיפה, הלחיצות והמגע עם הכלי יעובדו דרך מערכת של מיקרופון אפקטים ולופר, שיחשפו את המרקם הגולמי והפיזי של הצליל – ושל הגוף המפיק אותו. במהלך התערוכה יתקיימו אירועים נלווים.

פתיחה: יום חמישי, 24.07.25, בשעה 19:00
נעילה: 4.9.25
כתובת: יהושע ייבין 13, ירושלים

שעות פתיחת הגלריה
ימים א׳–ה׳: 9:00–17:00
ימי ו׳: בתיאום מראש
אוצרת התערוכה: שרון בלבן

השחקנית אסתי זקהיים לא עוצרת לרגע. שנים רבות של קריירה, והיא ממשיכה לדלג בין במות, פרויקטים והפקות, בהתמסרות טוטאלית לאמנות – ולא פחות מכך, לבני אדם. מאז השבעה באוקטובר מתייצבת זקהיים מדי שבוע בכיכר החטופים ותובעת את שחרורם.

היא גם מבקרת את תושבי העוטף שבתיהם נחרבו ומלווה משפחות, ובמקביל, חתמה בינואר האחרון על מכתב של קבוצת אמנים שהביעו דאגה לגורלם של אזרחי עזה. כל כולה לב פתוח, גם כשהיא יודעת שבמציאות הישראלית שבה השיח טעון וזועם זה עלול לעלות לה ביוקר.

“כנראה יש בתוכי את התמימות ואת אהבת בני האדם", היא מנסה לפענח את עצמה. “יש לי חברים מכל הסוגים ומכל המינים, ואף פעם לא הסתכלתי על אדם לפי צבע עור, דעה או דת. זה לא משנה לי. אני מחפשת בבני אדם את הטוב שבהם. כשחתמתי על המכתב הזה, וגם כשאני יוצאת להפגין ומתבטאת ברשתות החברתיות, לא מעניין אותי איך יגיבו".

להגיע להסכם מדיני

זקהיים אינה מכבסת מילים: “אני חושבת שהמקום שאנחנו נמצאים בו כרגע כחברה הוא מאוד קשה כי אנחנו לא רק מחסלים את עצמנו, אלא אוכלים אחד את השני. אף אחד לא יכול היום להגיד מילה בלי שיתנפלו עליו. לא משנה מה אגיד, בלאו הכי יתנפלו עליי, אז אני אגיד את מה שאני מרגישה. מעולם לא טענתי שלא צריך להיכנס לעזה. צריך להיכנס בחמאס, להוציא את המחבלים ולסיים את זה".

"זה אמור היה לקחת שבועיים, חודש ודי. לא הגיוני שאנחנו כבר שנה ותשעה חודשים בתוך המלחמה וכמעט כל יום אנחנו שומעים ‘הותר לפרסום’. אתה יודע כמה אני בוכה בכל ידיעה כזו? אני בוכה על החיילים שלנו שנהרגים, על החטופים שעדיין בעזה, וגם על האזרחים העזתים החפים מפשע שסובלים מאימת חמאס".

"לפני שבוע פורסמו תמונות של תושבים עזתים עם תמונות חטופים, כך שאני תמיד חושבת שבסופו של דבר יש עם מי לדבר. אני לא מדברת על לאהוב, אלא על להגיע להסכם. מישהו חשב בשנת 1973, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שכמה שנים אחרי כן ילחץ מנחם בגין, שהיה ימני מאוד, את היד לאנואר סאדאת ויהיה שלום עם מצרים, שנמשך כבר יותר מ־40 שנה? יש את האפשרות הזו. מלחמות צריכות להיגמר, וצריכים להיות הסכמים מדיניים".

זה לא נאיבי לדבר היום במושגים של שלום?
“אני לא מוכנה ש’שלום’ יהיה מילה גסה. יכול להיות שלום, ויכול להיות הסדר מדיני. צריך לשקם את כל הצדדים. אני חושבת שאם היה לעזתים מה להפסיד – בית, משפחה, פרנסה וכדומה – המצב לא היה נראה ככה. כל הזמן אני מרגישה שלצעוק את שעל ליבי הוא מעין קריאת התעוררות לממשלה, למקבלי ההחלטות ולבני האדם. אנשים צריכים למלא כבר את הרחובות ולצעוק".

את לא חוששת שהבעת דעה פוליטית עלולה לפגוע לך בקריירה?
“עצם השאלה היא בעיה נוראית. אני לא יכולה לשתוק כי אם אפעל מפחד אני אהיה משותקת ולא אעשה כלום. אני עובדת ומשלמת מיסים, הייתי בצבא, אני מתנדבת כל חיי, הבן שלי היה במילואים חצי שנה מאז השבעה באוקטובר, וכבר שנה שהוא בוחר לגור בעוטף עזה, בקיבוץ מפלסים, כדי לעזור בשיקום האזור".

"הבת שלי משרתת בצבא כחובשת, וכשהיא מגיעה הביתה לחופשה היא עושה משמרת במד"א בהתנדבות. אמא שלי, בת 92, עדיין מנהלת בהתנדבות עמותה שמפעילה שש מועדוניות לילדים בסיכון. אז אני צריכה לפחד להביע את דעתי? לפחד מלכאוב את הכאב שלי על הנהנתנות של השרים, הגזל, ההשתמטות וההשתלטות של בריונים על הקופה? אני האזרחית המושלמת והם, נבחרי הציבור, צריכים לשרת אותנו".

"הם נבחרי העם, ולא רק נבחרי המגזר שלהם. ככה דמוקרטיה אמורה להיות. מגילת העצמאות נרמסה על ידם. אני שמאלנית שגרה 30 שנה עם בן זוג דתי, ימני. אמא שלי חברת מרכז הליכוד. אז תאמין לי שאני יודעת גם לדבר וגם לשתוק. אנחנו צריכים להיות מוכנים להיות בדיאלוג ולכבד זה את זה".

חזרות בין האזעקות

ב־7 באוקטובר הייתה זקהיים עם אמה בחופשה בים המלח. “מיד כשפרצה המלחמה נכנסתי ללופ של שיחות טלפון עם חברים שלי מקיבוצי העוטף כי אני גם מלמדת במכללת ספיר", היא משחזרת.

“כשחזרתי לתל אביב התחלתי לנסוע ולהופיע בהתנדבות בפני מפונים, לתמוך במשפחות החטופים ולעשות הכל כדי לסייע גם לחיילים. במלחמה הזו אתה רואה את הגיבורים האמיתיים, את הלוחמים. קח למשל את יאיר גולן, הבן אדם סיכן את חייו ורץ באותו בוקר להציל חיים, ואז יושבים כל מיני נפוחים שלא עושים צבא ומעבירים עליו ביקורת. אני נטרפת מזה".

"גם 'אחים לנשק' והטייסים שעכשיו הכריעו את המלחמה מול איראן הם אנשים שספגו ביקורת מכל מיני גורמים בממשלה. והממשלה לא עושה כלום. איפה כל הכספים שאמורים ללכת לשיקום ההרס? אני אומרת לעצמי, את שולחת את הבת שלך לצבא, ואם חס וחלילה היא תיחטף, המדינה לא תהיה בשבילה. מקבלי ההחלטות הפרו את החוזה של המדינה עם האזרחים".

המילה “חמלה", שזקהיים מרבה להשתמש בה, מלווה אותה גם בהצגה החדשה שבה היא מככבת, “כל החיים לפניו" בתיאטרון באר שבע. המחזה מאת גזאוויר ז’אייאר הוא עיבוד בימתי לרומן מופת מאת אמיל אז’אר, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של אמיר י. וולף. לצד זקהיים משתתפים שון עיסא ולואי נופי.

“זה סיפור על יחסים בין אנשים", היא אומרת. “אני מגלמת את מאדאם רוזה, ניצולת שואה יהודייה, זונה לשעבר, שפותחת מעון לילדים של זונות. קשר מיוחד נרקם לה עם מומו־מוחמד, ילד מוסלמי שהוריו נעלמו והיא ממשיכה לגדל אותו. מערכת היחסים ביניהם היא של אהבה והערכה. היא דואגת שהוא ישמור על המסורת המוסלמית שלתוכה הוא נולד, והוא דואג שהיא תשמור על ערכי היהדות".

"אני חושבת שזו הצגה מאוד רלוונטית לתקופה שבה העולם כל כך מצטמצם לקבוצות, לדתות, לפחדים, לשנאה. זה סיפור על יהודייה ומוסלמי שמצליחים לראות זה את זה כבני אדם. בתוך השיח הציבורי הכל כך רעיל שיש היום, בהצגה אנחנו זוכים לספר סיפור אחר. כל אדם ראוי לחמלה ולאהבה. שאבתי השראה לאופי הדמות מהדודות שלי במשפחה, שבחרו באהבה למרות הקשיים שעברו".

איך היה לעבוד על ההצגה בצל המלחמה?
“זו הייתה חוויה מיוחדת. עבדנו עליה בזמן המלחמה נגד איראן ושכחנו לכמה רגעים מהעולם שבחוץ. בגלל שהתיאטרון היה סגור בגלל המלחמה, עשינו חזרות בבית של אמא שלי, ובהמשך בבית מרס (חדר החזרות של תיאטרון באר שבע), ובמהלך החזרות ירדנו למקלט".

מה עוד את עושה בימים אלה?
“נוסף להצגה החדשה אנחנו רצים בתיאטרון באר שבע עם ההצגה ‘חתונה מאוחרת’. ואני משתתפת בהצגה ‘מהפכניות’ במסגרת האנסמבל של דליה שימקו ובהצגה ‘עוד מוקדם לדעת’ שאני מריצה עם אנסמבל ‘תוצרת בית’, מופיעה בהצגת הילדים ‘סבתא סורגת’ וגם במופע שלי לבוגרים ‘זמן געגוע’, שכולל סיפורים ושירים. בנוסף אני מלמדת בבית הספר לקולנוע 'מעלה' מייסודה של הציונות הדתית".

"הגעתי לשם, שמאלנית תל־אביבית עם כל הקלישאות שמתלוות לכך, ובסוף הסמסטר התלמידים מחבקים אותי ואנחנו מעריכים ואוהבים זה את זה, ולא נותנים למחלוקות להפריד בינינו. זה המסר בהצגה וזה המסר של הריאיון הזה: בואו נתמקד במה ‘כן’ ולא במה ‘לא’".

הצגות הבכורה של “כל החיים לפניו" יתקיימו בתיאטרון באר שבע ב־15 ביולי בשעות 19:00 ו־21:00