המסגור המסויג של חמו מגלה כמה קשה לתקשורת הישראלית לדבר על המחיר שמשלם הצד השני של המלחמה, עדיין. כל הנושא – החורבן העזתי המוחלט – מוצג דרך משקפיים של טרנד ברשתות החברתיות, ולא מציאות איומה; באופן דומה, המרואיינים מדברים על נראטיב (אחד מהם אפילו הצליח לשרבב לתוך זה, כמובן, את "הפרוגרס") כאילו כל העניין הוא מלחמת הסברה; השאלה שחמו עצמו מציב במרכז הסיפור היא האם בעקבות התמונות האלה "נערך חשבון נפש בעזה". ואנחנו, מול הנתונים והמראות הנוראיים האלה, לא נזקקים לחשבון נפש? הרהור קצר?

מחשבה אחרת: במציאות התקשורתית של התקופה, תחת כל רעשי הפופוליזם הפסבדו-פטריוטי, הדיווח על הטרנד הוא רק עטיפה או תחפושת – וחמו מצא פתח להראות את מה שמוסתר מתחת לחומת הכחשה כה גבוהה וכה עבה. הוא מסיים את הכתבה ברמז עבה, על רקע תיעוד ההרס: "כמעט שנתיים לתוך המלחמה הארוכה הזו, וגם אצלנו צריכה להתחדש השאלה מה התכלית, ומה האינטרס הישראלי בהימשכותה".

התשובה לשאלה של חמו היא פשוטה וצריך לומר אותה בקול רם: אין תכלית ואין אינטרס שיצדיקו את החורבן הזה, ובוודאי לא את הימשכותו. חייבים לשים סוף לטירוף: לחתום על עסקה מיד ולהחזיר את החטופים הביתה. להפסיק את המלחמה וההרג הבלתי הנגמר. להחזיר הביתה את החיילים שמסכנים את חייהם ללא כל תכנית אסטרטגית שבשמה הם נלחמים. לעצור את מעגל המוות. עכשיו.

לאסוננו, יותר סביר שנמשיך להסתמם מול "הזמר במסכה". ראיתם את ההיא בתחפושת של אופירה?

"ביני ליהודה וחיה נוצרה אינטימיות רבה", מספר קרמר. "ישנתי מחוץ לחדר המלון שלהם במשך שבוע, חייתי אצלם בבית, הפכתי לחלק מהרקמה שלהם, ורציתי שהקהל גם כן יוכל להרגיש מה זה לעבור את מה שהם עברו. היה לי ברור שזה לא בהכרח נוח שכל העולם רואה את הריבים שלך, אבל הסברתי להם למה זה חשוב והם קיבלו את זה. הכלל האתי שלי הוא תמיד להראות את הסרט למושאי התיעוד לפני שאני מקרין אותו לכל אחד אחר, וכך עשיתי גם הפעם. הם לא ביקשו להוציא ממנו שום דבר, שזה מדהים בעיני. יהודה וחיה כבר שישים שנה ביחד, שזה גם מדהים, וברור שבזוגיות יש ריבים, בטח כשחטפו את הבת ואת הגיס שלכם ואתם לא יודעים אם הם ישרדו, ואז אתם מקבל בשתיים בלילה טלפון שזה לא קורה בינתיים".

ברגע הכי מצחיק בסרט, הנשיא ג'ו ביידן מתקשר ליהודה לברך אותו על השחרור של ליאת, ויהודה לא מתרגש אלא אומר לו בטבעיות "חכה שנייה, אני קורא לאשתי".

"ככה זה כשאתה מצלם את המציאות. לפעמים, כלום לא קורה – לפעמים מושא התיעוד סתם יושב ואוכל בייגל. ולפעמים, פתאום הנשיא מתקשר. לגבי התגובה של יהודה – הוא אדם ישיר ונטול פילטרים, שאומר ועושה מה שהוא מרגיש, גם עם נשיא ארצות הברית, ולכן הקהל כל כך מתחבר אליו. אני חושב שהרגע הזה גם מדגיש שבסופו של דבר, 'לאחוז בליאת' הוא לא סרט פוליטי, אלא סרט על משפחה. לכן כל כך הרבה אנשים במקומות שונים מצליחים להתחבר אליו".

אם טראמפ היה מתקשר אליך עכשיו כמו שביידן מתקשר ליהודה, מה היית אומר לו?

"הייתי מאוד שמח להראות לו את הסרט. אני חושב שחשוב שיכיר את החוויות של האנשים שעברו את השבעה באוקטובר ואת השבי. ליאת עברה את כל זה וקוראת לדו-קיום ולשלום. צריך להקשיב לה, ואני מקווה שטראמפ והצוות שלו יתחשבו בה כשהם בונים את המדיניות שלהם".

זה מה שהיית אומר גם לנתניהו?

"כן".