יש הגיון בעבודה מדינתית עם גופים קהילתיים. אבל כאן לא מדובר בעבודה, אלא במתן אפשרות לגופי קהילה להחליף את המדינה. מתן סמכויות וכוח כשל מדינה לגופים שלא עובדים על פי חוק, שלא מחויבים לשוויון או לערכים דמוקרטיים ושנותנים המון המון כוח לבעלי הכוח בקהילה. בלי שום דבר שמגן על האדם בקצה. מפגיעה מינית, ממוות בדוחק, או מאי-קבלה לבית הספר.

זה נכון אגב גם בחברה הערבית שנשלטת שלא בטובתה, על ידי ארגוני פשיעה שהפכו למעסיקים הגדולים וגם למחזיקי המונופול על שימוש בכוח. שוב. כאן המדינה לא נתנה את הסמכות אבל גם לא פעלה כנגדה, ושוב אפשרה היווצרות של מדינה בתוך מדינה. אין ואקום – איפה שאין מדינה יש דברים אחרים.

אנחנו מרבים להתמרמר על זכויות היתר שמקנה האוטונומיה למי שנולד לתוכה בהקשר של גיוס, אבל האמת היא שלזכויות האלה יש מחיר נורא. לפרט ולחברה כולה.

"גל העליה הגדול הבא שצריך להיערך אליו צריך להיות מבני ברק לישראל", נדמה לי ששמעתי מארי שביט. גל העליה הזה משמעותו שינוי מהפכני שיהפוך את החרדים לאזרחי מדינת ישראל. ככל גל עליה גם כאן ידרשו גזרים של "סלי קליטה" אבל גם מקלות בדמות החלת החוק הישראלי על בני ברק וירושלים בהקשרים של גיוס אבל גם של טלפונים וקבלה לבתי ספר.

זה שינוי שהממשלה הבאה, ככל שאי"ה לא תהיה תלויה במפלגות החרדיות, תהיה חייבת לעשות. למען המשך קיומה של מדינת ישראל אבל גם למען הציבור החרדי עצמו. הגיע הזמן.

הכותבת היא ראש מרכז ליבא, מבית יוזמה המאה

מה מביא ישראלי לחצות קווים אדומים? מה מביא אזרח להפוך למשתף פעולה עם האויב? האם התשובה היא רק בצע כסף? אין מדובר במי שלא הבינו מה דורשים מהם. להיפך, מי שמוכנים, כביכול, להפוך למרגלים יודעים שמי שמפעיל אותם הוא סוכן איראני. למרות זאת הם מוכנים לאסוף מידע, להתקין מצלמות נסתרות, לפרוץ למחשבים פרטיים, לשבש תשתיות ולבצע עבודת הכנה לפיגועים או להתנקשויות.

הגיוס נעשה בצורה מחושבת. הסוכנים האיראנים מציעים למגויסים משימות תמורת סכומים נאים, בלי שאלות, בלי חתימות ובלי מעורבות ישירה. רק משימות נקודתיות. לאיראנים אין צורך להחדיר סוכנים אל שטח ישראל. הם משתמשים בישראלים שמחפשים דרכים לעשות כסף קל. לא תמיד מדובר באנשים שבשוליים. לעיתים קרובות אלו צעירים בעלי ידע טכנולוגי, עובדי הייטק או בעלי גישה למערכות רגישות.

מדובר בהתפרקות מוסרית מדאיגה. החברה הישראלית, שידעה לגייס מתנדבים לצה”ל מכל העולם, שהייתה סמל של סולידריות לאומית, הופכת לזירה של ביזור ערכים. הפטריוטיות נעשתה מילת גנאי, והמחויבות נעשתה סוג של פראייריות. לצד זאת, מתפתחות תחושות כוח, שליטה וערך עצמי בקרב אנשים מסוימים שמחפשים הכרה ותחושת שייכות – ומוצאים אותן אצל הגדולים שבאויבי המדינה, שגם מוכנים לשלם אלפי שקלים תמורת ביצוע פעולה פשוטה.

לא צריך להיות איש שב”כ כדי לדעת עד כמה מערכות האבטחה והאכיפה בישראל יעילות. רוב החשודים בריגול נתפסים, ומואשמים בהאשמות חמורות מאוד שהרשעה בהן עשויה לגרור עונשי מאסר של שנים רבות. סעיפי האישום הם מגע עם סוכן זר, מסירת מידע לאויב, סיוע לארגון טרור ולעיתים גם בגידה חמורה.

בשנים האחרונות נגזרו בישראל גזרי דין חמורים גם על קטינים שביצעו פעולות ריגול, כולל עונשי מאסר של עד עשר שנים. עתידם של המורשעים אינו פשוט גם לאחר ריצוי עונשם. מוסדות ציבור וגם גופים פרטיים רבים לא יעסיקו אותם, והם צפויים לנידוי חברתי.

מי ששותף להרפתקה פסולה שכזו מוכרח לדעת: הריגוש יחלוף, והמחיר שישולם יהיה גבוה בהרבה מהתשלום שהתקבל. המהמרים על עתידם הם שוטים שחורצים את דינם לשנות סבל ארוכות. אין ארוחות חינם, ואין כסף קל. חוסר שיקול דעת עלול להוביל לתהום ללא תחתית.

איזו בשורה תצא היום (שני) מהפגישה בבית הלבן בין טראמפ לנתניהו? האם ה”חגיגה” שדיבר עליה נשיא ארצות הברית אכן תתגשם? זו תהיה חגיגה – לנו, בראש ובראשונה – אם שני המנהיגים יבשרו שאנחנו בדרך לעסקה שבה תסתיים המלחמה בעזה וכל החטופים – אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל – ישוחררו בפעימה אחת.

בינתיים מדובר על עסקה חלקית, שגם היא נחלקה לפעימות משנה, להפסקת אש זמנית ולשחרור עשרה מהחטופים החיים ועוד חטופים חללים.

תהיה זו שמחה גדולה לראות חטופים מתאחדים עם בני משפחותיהם אחרי 20 חודשים בשבי הנורא. מי יהיו עשרה אלה, ומי יהיו האומללים שיישארו מאחור – לעת עתה אין אנו יודעים. שמחה על המשוחררים מצד אחד, ועצב מצד שני על אלה שימשיכו להינמק במנהרות. סלקציה מכאיבה.

הנה כי כן, ארגון טרור נאצי מוסיף לתעתע בישראל, בארצות הברית, בעולם החופשי כולו, משחק בכוחנות על גבם של חטופים חפים מפשע ועל גבם של המוני נתיניו המסכנים, מציב תנאים, מערים מכשולים, מושך זמן. זאת, לאחר שהטריטוריה שהייתה בשליטתו ההדוקה הפכה לעיי חורבות, אלפים מבני עמו נהרגו באשמתו, עשרות מאנשיו מחוסלים מדי יום. גם אחרי כל אלה, ממשיכות שאריותיו לפרוט על עצבינו.

איך זה קורה? איך ברברים אלה זוכים לתמיכה בעולם הערבי ול”הבנה” בעולם המערבי? קודם כל, בגלל שנאת ישראל והמדינה היהודית, והאנטישמיות שהרימה ראש. למה שחמאס לא יקשיח עמדות כשמדינות “נאורות” כספרד, נורווגיה, אירלנד, איסלנד וסלובניה מחרימות את “האויב הציוני”? כשתעמולת הזוועה שלו מכה הדים באירופה המתאסלמת? כשאירועי השבעה באוקטובר נמוגים מהזיכרון, ורק המראות בעזה, קשים ככל שיהיו, מעוררים את רחמי הצרפתי מקרון ודומיו?

מבחינת חמאס, כדאי לו להמשיך ולהתל בנו, להתעלל בחטופים ובבני משפחותיהם, כשהוא נסמך על קולות של האשמה עצמית העולים מתוך ישראל, כשהוא שואב עידוד מהכותרות בעיתון העברי הנחשב, "הארץ".

הנה מבחר חדשות מיום אחד, מעמוד אחד, מגיליון שישי: “תנאי העסקה מעידים שישראל בזבזה חודשים רבים”, “האסירים בכלא מגידו מורעבים, חולים מתים”, “תפיסת שטח בעזה מבטיחה מלחמת נצח”. בעמודי הדעות נתניהו זכה למבחר השמצות. שם, הגיבור הנערץ הוא איימן עודה.

בהיות חמאס גוף בלתי רציונלי לחלוטין, שנאתו לעם היהודי מכתיבה את הליכתו העיקשת עד סופו המר. בידו קלף מיקוח חזק – החטופים שאנחנו כה כמהים לשחרורם. לכן הוא מעלה את הדרישות והמחיר. ארגון טרור מרוסק, שחיי אדם נחשבים בעיניו כקליפת השום, שנשען על אידיאולוגיה פונדמנטליסטית, מתעתע במדינה שלה הצבא הכי חזק במזרח התיכון, במנהיג הכי חזק בעולם, במעצמה הגדולה ביותר.

גם לאחר שיואיל לשחרר באותה עסקה מדוברת חלק מהחטופים, עדיין נשארת בידי חמאס יכולת מיקוח מול מדינה מתגוננת, דמוקרטית, שמתנהלת על פי כללים של בני אנוש. גם כשישראל הוכיחה את נחת זרועה במדינת האם של הטרור במזרח התיכון, איראן, אחרוני חמאס רואים בחטופים שבידם את קלף הביטחון המדומה.

זכור לכל אותו משא ומתן מורט עצבים שניהלו הטרוריסטים על שחרור חטוף אחד, גלעד שליט. יותר מאלף אסירים קיבל חמאס תמורת שחרור החייל הישראלי. מחיר שיצר תקדים. והמחיר מאמיר ככל שיוטחו בקרבנו האשמות על עיכוב המשא ומתן מצד ישראל, כביכול.

גם המנועים שמתחממים לקראת הבחירות, והרצון בשמאל להקדימן, אינם תורמים לסיום פרשת החטופים. האופוזיציה, בגיבוי חלקים נכבדים בתקשורת, עטה על מלכוד החטופים כעילה להטחת האשמות בממשלה, מה שעלול רק להאריך את סבלם של החטופים ואת קשיחות הלב של שוביהם.

דמוקרטיה? בעיני חמאס זוהי חולשה מובנית שיש לנצלה. כשלטון קשוח, כל עוד הוא שורד, ארגון הטרור מדכא כל קול של מחאה בעזה, מוציא להורג בסיטונות את אלה שנחשדים בסטייה, בהשמעת בדל ביקורת, ואינו זז במילימטר מהשאיפה הדרקונית ל”פלסטין מן הנהר ועד הים”.

העם החי בציון הוא רחמן, פולמוסן, דמוקרטי – וטוב שכך. עם זאת, למרות החולשות שלנו, כפי שהן מצטיירות בעיני האויב המוכה, גם מולו עלינו לקום “עם כלביא” ולהביא לקץ שלטון האימים של חמאס.