היא לא מתכוונת, אם תהיתם, לצאת פתאום עם קולקציית "מאפיי ריינבואו". דלאל היא עדיין קלאסית ופחות במרדף אחר טרנדים, אבל היא גם הכי פה, כל הזמן. מנסה ומרחיבה, מאפה חדש ובראוני חדש, שיתוף פעולה מרהיב למדי עם בתי הקפה של פקטורי 54 ועיסוק יומיומי באותה עבודת ידיים שתמיד החזיקה את המבנה הזה, עוד מאז.

לביא נכנסת לכאן מדי בוקר, ונמצאת כאן כל היום, "עד שצריך" – צמד המילים הכי שגור על שפתי תעשיית האופות. היא מתארת התרגשויות דווקא כשהיא נדרשת להחליף עובדת עם שפעת, מחייכת רחב יותר בסיפורי משמרת ליל חמישי שהיא עשתה לאחרונה ("קסם", "טירוף", "אקשן", היו המילים המדויקות שלה, לאו דווקא עם מילות חיבור ביניהן) ומנסה לסנכרן כל העת "Rush Hour" אחת (בצקים) לשנייה (מוסים), שלישית (קפה) לרביעית (מסעדה).

זהו טראפיק ידוע של אופות וקונדיטוריות שאינו מוצא פתרון הנדסי עם רמזורים ואמצעים נפוצים אחרים. ממש לא. מדובר בעומס ממוקד על הצומת שנמצא בתוך הראש שלה, והיא לבדה תמצא את הדרך להתירו, את הדרך להמשיך בדרך.

"בסוף, אנחנו יודעות מה אנחנו מוכרות, ואנחנו גאות בזה מאוד", תיארה, "יש לנו קהל מגוון, רקדנים של בת שבע ורוכבי אופניים של יום שישי, אורחים קבועים שלא זזים מהקלאסיקות, וטוב שכך, והרבה מאוד אחרים. לראות אותם כל בוקר, כל יום, בוחרים בנו, זה עדיין הכי מרגש שאפשר. בנינו את הפירמידה של דלאל לגובה, והיא רק עולה. עכשיו צריך רק לוודא שאנחנו עושות את זה נכון, ושהיא לא תצנח עלינו. זה המשחק, וטוב לי ונעים לי וכיף לי בתוכו, ובדלאל. כן, עדיין מקסים אותי לבוא לפה, כל יום מחדש".