לפני שנה בדיוק, בסוף יוני 2024, פנה מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, לראש הממשלה נתניהו, והתריע שהמדינה עדיין לא השלימה את שיפור המנגנונים לפינוי תושבים במלחמה. המבקר עמד על הקטטות בין משרד הפנים למשרד הביטחון, מי אחראי לפינוי מאורגן, מי אחראי לפינוי עצמאי, ומי אחראי על שום דבר. אז פנה.

את התוצאה אנחנו רואים בימים האחרונים לנגד עינינו. אזרחים מבוהלים עומדים מחוץ לבניינים שהתמוטטו אחרי פגיעת הטיל, עם שקיות בידיים, מחכים שמישהו יטפל בהם. היו כאלה שבילו ככה יותר מ-10 שעות עד שפונו לבתי מלון, חלקם לא קיבלו אוכל. מי שלקח יוזמה שוב, הן הרשויות המקומיות ומשרד התיירות. כאילו אנחנו בלופ של שידורים חוזרים.

ובואו נדבר על מס רכוש. העובדי המסורים מיהרו להגיע לזירות הנפילה, ושבעה צוותים עשו ככל שביכולתם כדי לסייע למאות האנשים שהתקהלו שם. בגלל מחסור חמור בעובדים, כי למה שהמדינה תתגבר את מערך כוח האדם של הגוף הכי עסוק במשרד האוצר, הצטברו תורים ארוכים מול פקיד מס רכוש אחד באתר בבת ים, שלא הצליח לעמוד בעומס. כמו אחרי אסון טבע בעולם שלישי.

ואי אפשר שלא להזכיר את מערכת החינוך, שנכנסת בפעם המי יודע כמה לנוהל זום מאז הקורונה, ועדיין מקרטעת אחרי כמעט חמש שנים, כשהיא מנסה להתניע שמירה של מסגרת לימודית לילדים. גם תפעול פשוט של מערך מיומן, לא מצליחים להרים שם.

ואיפה הנחמה? בעם הנפלא שלנו. אזרחי ישראל המדהימים, נכנסו לוואקום המייאש שמשאירה המדינה. תוך שעות, התמלאו קבוצות וואטסאפ בקריאות לאסוף ציוד למען המפונים: בגדים, חיתולים, מצעים, שמיכות, מזון, וכל מה שאפשר כדי להפוך את הימים הקשים האלה לקלים יותר עבורם. קובעי המדיניות ימשיכו להאמין שהם עושים עבודת קודש למען הציבור, וינשנשו את הפטל המוזהב שלהם, בדרך ללשכה. אנחנו נמשיך לסבול.