בנימין נתניהו במסע הישרדות – ולעזאזל עם מה שרוצה העם

בנפתולי הטווח הקצר: זהות אינטרסים מוזרה מאוד נרקמה בין שני קצוות שמתעבים זה את זה – אזרחי ישראל וחמאס. על פי כל סקר, יותר משני-שלישים של הציבור הישראלי מצדדים בסיום המלחמה בעסקה שתשיב את כלל החטופים – וראו זה פלא: זה בדיוק גם מה שדורש ורוצה ארגון הטרור הרצחני.

נשים כאן כוכבית גדולה, ענקית ממש ונעריך שהרצון הישראלי אינו בהכרח לסיים את הלחימה לפני שתושג הכרעה מוחלטת של חמאס, גם אם אחרון פעילי הטרור יהיה גם התושב האחרון של עזה. מה כן? הרצון לראות את החטופים בבית ולשים סוף לסאגה האומללה בתולדות מדינת ישראל.

כלומר – התקווה של אזרחי ישראל היא שיושג הסכם, המלחמה תיפסק, החטופים ישובו ואז – בעוד כמה חודשים או בעוד שנה-שנתיים, תימצא לנו הסיבה בגינה נוכל להדביר את ארגון הטרור.

האם לתקווה הזאת, שנתמכת בידי כמעט כל פרשן בעל רקע צבאי באולפנים, יש על מה להישען? ובכן, כן ולא. לא, כי קשה מאוד לצפות את הנסיבות העתידיות שיאפשרו פלישה חוזרת לעזה.

כלומר, זה בסדר להניח שיהיו כאלה, אבל תמיד צריך לקחת בחשבון שהמרצחים וארגוניהם, שטובים מאוד בהעמדת פנים של קורבנות, ינצלו בתבונה את הזמן כדי להתחזק, להתחמש, להתכונן ולהגות את הצעד הבא שלהם במערכה נגד ישראל, מבלי לספק לה סיבה להקדים מהלומת מנע.

זאת ועוד: הרבה תלוי בעמדת הקהילה הבינלאומית, בעיקר בגורם הכי חשוב לישראל – ארה"ב. כלומר, התקווה שישראל תוכל גם להחזיר את החטופים וגם להנחית, בעתיד, את מהלומת המוות על חמאס, תלויה ברצונו הטוב של איש אחד שיושב בבית הלבן.

זה מקור התקווה – אם תהיה הבנה שישראל יוצאת אל הדרך הזאת בקריצה ובהסכמה, אבל זה גם מקור החשש שמא ימנע מאתנו חופש הפעולה. גם אז, קשה לדעת מה יהיה טיבו של זה: אם תידרש ישראל למשל להמתין על קו הזינוק כדי להשלים מהלך צבאי משותף מול איראן, הרי שהיא תרוויח משהו גדול בהרבה אפילו מהסיפוק לסגור את החשבון מול הרוצחים מעזה.