התלבטתי רבות אם לכתוב את דעתי על אלבומו החדש של שלמה ארצי כי מצד אחד אני מעריץ שלו, אספתי את כל אלבומיו והוא האחד היוצרים-זמרים האהובים עליי, תו תקן לאיכות גבוהה ולזמר עברי שורשי שאני מעריך. עם זאת, האזנה לאלבומו החדש "אותיות נחמה" עוררה אצלי יחס אמביוולנטי כי מצד אחד קולו של ארצי כיוצר חברתי מאוד חשוב בתקופה כאוטית שכזו, וחלק משירי האלבום (בייחוד שיר הנושא) מתכתבים היטב עם הלך הרוח הלאומי, וכאשף טקסטים הוא יודע בדיוק לקלוע על המיתרים הנכונים של הרגש, מילותיו נוגעות בנשמה, נוסכות אופטימיות, תקווה ותפילה ומחבקות את הלב בתקופה שבה החיבוק הזה נחוץ.
מצד שני הלחנים כל כך משעממים, כל כך לא מעניינים ולמרות שהתאמצתי, ובאמת התאמצתי, להתחבר ללחנים ולמעטפת המוזיקלית שבאלבום, ולמעט "לטרוף את החיים" ו"מישהו חושב עליך" שמביאים משהו מאוד יפה ולא ממוחזר – משהו במנגינות ובביצועים לא מצליח לגעת בי. גם לא הדואטים עם אהוד בנאי ("משמעות לחלומותיי") ועם דורון טלמון ("תני לי יד בעולם"), אמנים מופלאים שאני אוהב, לא באמת מתרוממים.
ארצי הוא אמן שיוצר שירים כשיש לו מה להגיד, וטוב וחשוב שהוא עושה זאת ואף פעם לא נכנע לטרנדים או אופנות ביצירות שלו (לפחות לא כשזה בא על חשבון האומנות שלו. כשהוא עשה זאת באמצע הסבנטיז זה כשל ואני מניח שהוא למד לקח) אבל להגיד שהפעם יצא לו מאסטרפיס או אלבום שהיה שווה המתנה של תשע שנים (מאז אלבומו הקודם "קצפת")? זה יהיה שקר. לפחות בעיניי. הייתי מעדיף לקבל את השירים על גבי טקסט ולא על גבי צלילים הפעם, כי משהו שם לא מסתדר: אולי זו העובדה שכמה מהשירים די דומים זה לזה ברוח ובאווירה המוזיקלית; אולי זו העובדה שאחרי תקופה כל כך ארוכה שבה המדינה השתנתה מן הקצה אל הקצה ציפיתי שיהיה לו דברים יותר נוקבים לומר, על המצב החברתי-הפוליטי; ואולי זה בעיקר בגללי כי הזמנים השתנו והאוזן התרגלה לשירים טראשיים מצליחים כמו "לא לפנות אליי" או "שאנל אזולאי" ורדאר האיכות אצלי התפקשש. בכל מקרה – זו תחושתי.
אמשיך, כמובן, לעקוב אחרי החומרים הבאים של ארצי כי אני מאוד אוהב אותו והוא אחד האמנים האהובים עליי, אבל מהאלבום הזה קשה לי להאמין שיישאר איזה שיר שיחזיק מעמד מעבר לחודש-חודשיים הקרובים שבו הוא יתנגן, בוודאי, ברדיו.
נסרין ממשיכה להעצים את הבדיחה הקריקטוריסטית שהיא הפכה להיות, ואחרי הטראש פופ המצליח "לא לפנות אליי" שהעניק לה קמפיין פרסומי נחשק ולא מפסיק להתנגן (השיר הוא גימיק מעולה והברקה מסחרית אבל לא בדיוק מציג את קדרי כזמרת רצינית עם פאסון, אלא בעיקר כ'נועה קירל wannabe'), היא מוציאה בלדת רוק משעממת למדי בשם "מה רוצות ממני הדמעות", שיר לא מקורי בכלל שיכול בקלות לשמש ככדור הרדמה.
השיר לא מתרומם יותר מדי, לא מתפתח וגם הלחן (בייחוד הפזמון) דומה יותר מדי ל"תראי אהובתי" (2023) של אושר כהן ול"ילד שרצה לחזור" (2024) של אופיר הרוש. אין בשיר הזה שום מקוריות, שום רגש ושום דבר שמצדיק האזנה חוזרת אליו. חבל, נסרין זמרת אדירה – אבל בבחירת שירים, לאחרונה, היא גרועה.
רוני דואני, חלוצת פופ ישראלי, חזרה לאחרונה לקדמת הבמה ושירה החדש "אהבה זה לא פשוט" אותו יצרה עם לי בירן, נטול כל סיכוי להפוך ללהיט כי אין בו חשמל, אין בו אנרגיה וגם הפזמון הקליט לא מספיק כדי להחזיק את השיר כולו. ההפקה המוזיקלית מושקעת, הקול של דואני מעולה וגם הרגש והלב נמצאים במקום הנכון, אבל זה לא מספיק טוב כדי שהשיר הזה יחזיק מעמד. ציפיתי ליותר.
"היי את" של דנידין (רוני לוי), ראפר שהיה כוכב גדול לפני 20 שנה, הוא שיר חדש שיש בו את כל המרכיבים של להיט ושל איכות – טקסט מצוין וקולח, פזמון קליט, בתים שמרימים לפזמון לוולה, ביצוע מלא רגש וווייב מדבק, שילוב מדויק בין פופ להיפ הופ והפקה מוזיקלית שמשלבת סולו סקסופון מכשף, דבר שמוסיף לכל האווירה המרימה. ככה עושים קאמבק.
גיא זוארץ, שחקן ומנחה “האח הגדול”, אחת התכניות הנצפות והמדוברות ביותר כיום בישראל, ינחה במהלך הערב שעשועון אינטראקטיבי שיכלול הגרלת פרסים יוקרתיים, מתנת שותפים עסקיים שהתגייסו גם הם למען המטרה החשובה. לצד זאת, חזי דין, שיאן גינס, מנטליסט ואמן אשליות מהמובילים בארץ, יעלה מופע אשליות שיערב את הקהל.
שני הכוכבים בחרו להקדיש מזמנם ומכישרונם ולהופיע באירוע בהתנדבות מלאה וללא כל תמורה כספית, מתוך תחושת שליחות ומחויבות אישית לחיזוק מערכת הבריאות ולרווחת כמיליון תושבי אזור השפלה הנהנים משירותי המרכז הרפואי קפלן.
פרופ’ טריף בדר, מנהל המרכז הרפואי קפלן ובית החולים הרצפלד, אמר: “המרכז הרפואי קפלן פועל בימים אלו בתהליך אסטרטגי של התחדשות והצטיידות, במטרה להעניק שירותים רפואיים מתקדמים וחדשניים לתושבי האזור. הקמת חדרי ניתוח חדשים היא חלק בלתי נפרד מהחזון שלנו לשפר את איכות הרפואה והטיפול. אני מזמין את הציבור לקחת חלק באירוע ההתרמה ולתמוך במטרה החשובה הזו.”
חזי דין (צילום: משה נחמוביץ')
עמוס שביט, מנכ”ל עמותת ידידי המרכז הרפואי קפלן ויוזם המופע, הוסיף: “ההתגייסות של גיא זוארץ וחזי דין, שהסכימו להופיע בהתנדבות מלאה, היא ביטוי מרגש לערבות ההדדית ולרוח הנתינה שמאפיינת את החברה הישראלית. מעבר לתרומה האישית שלהם, היא משדרת מסר חשוב על האחריות המשותפת של כולנו לחיזוק מערכת הבריאות ולרווחת הציבור.”
האירוע מופק על ידי עמותת ידידי המרכז הרפואי קפלן, והאמנים יופיעו בו בהתנדבות מלאה. מחיר הכרטיס מוכר כתרומה לצורכי מס לפי סעיף 46א’ לפקודת מס הכנסה.
"הקתדרה שהקמתי זאת הדרך שלי להתבטא", הצהירה הפסנתרנית אסתרית בלצן, שהוכרזה כאחת מזוכי פרס אמ"י. "השילוב של נגינה בפסנתר עם דיבור לפני קהל זה המקום שלי, שבו אני מתחברת לעצמי הכי עמוק. אמנם מדי פעם עולה בי מחשבת כפירה ממזרית ואז אני אומרת – 'די, אני בת 68, עשיתי די ואולי אצא כמו אחרים לגמלאות'.
"אבל זאת רק מחשבה. כי מה, שאהיה עוד פסנתרנית שמנגנת בטהובן, באך, מוצרט וצ'ייקובסקי? – ברור שאני ממשיכה בממלכה משלי, שאיננה תלויה באיש, אם כי קשה להוציא אנשים מהבית להופעות, כשמאז הקורונה אנשים מעדיפים לצרוך מוזיקה דרך יוטיוב או הטלוויזיה. אבל כשאני רואה את הקהל מחייך, או דומע מהתרגשות, אני יודעת שאני ממלאת את השליחות שלי, כשאני לפני התוכנית האחרונה של העונה ה-34 של הקתדרה".
אמרת לי בריאיון קודם שאולי יכולת להמשיך בקריירה מוצלחת של פסנתרנית מופיעה, אבל מתישהו הרגשת מחנק. מדוע? "כנראה, שבאישיות שלי הביטוי הפסנתרני לא מבטא את כולי. כמי שמסתובבת כל ימיה בין מילים לצלילים, אני זקוקה לקשר ורבלי עם קהל. כך אני זוכרת עצמי זוכה בגיל צעיר בתחרות בין לאומית בפסטיבל בקנדה, שם ניגנתי עם תזמורת ברהמס. מה יכול להיות יותר מזה? אבל זה לא סיפק אותי. רק כשפרצתי עם הסוגה, שנעמי שמר קראה לו 'הפסנתר המדבר', הבנתי שזה מה שגורם לי אושר בחיים".
בקתדרה מעורב בעיבודים ולא רק, בעלה, המלחין והמעבד פרופ' משה זורמן. "עם כל הקרבה בינינו, אנחנו מאוד שונים והניגוד יוצר את השלמות", היא העירה. שלושת ילדיהם פנו למוזיקה בעקבותיהם. הבכור, איתמר, אב לשניים ונשוי לפסנתרנית, הוא כנר שיושב באטלנטה, בארצות הברית, אך "יותר מכל הוא גר במטוסים".
הבת האמצעית, רעות זורמן, התקוממה מילדות להתמכרות המשפחתית למוזיקה קלאסית ונהייתה לזמרת רוק ופופ ויושבת ופועלת בארץ, כשבמקצועה היא עוסקת בתרפיה באמצעות מוזיקה מטפלת במוזיקה. אחותה הצעירה, עלמה, סיימה את האקדמיה למוזיקה בירושלים ועד גיל 24 הלכה בדרך של מוזיקה קלאסית. אז היא סגרה את הפסנתר והלכה ללמוד כלכלה בין לאומית. כיום, היא אשת עסקים בטורונטו שבקנדה. כמו איתמר, היא אם לשניים.
"המשפחה היא הקתדרה הפרטית שלי", ציינה אסתרית בסיפוק. "כולנו אוהבים מוזיקה ואני משתדלת להנחיל את זה לקהל שבא למופעים שלי".
לקראת צאת הסינגל החדש שלו Butterfly, הזמר שחרטבוך הגיע להתארח באולפן התוכנית "שניים עד ארבע" – וחגג את המאורע באווירה אנרגטית וייחודית, כהרגלו. במהלך השיחה, שיתף טבוך בתחושת ההגשמה האישית שלו, בזיכרונות ילדות, ובדרך שעבר מאז ועד היום.
"אני מרגיש כמו הברווזון שהפך לברבור", אמר. "בסוף אתה ילד שהחלום שלו היה לרקוד ולשיר, ובשכונה שלי הקונספט היה או כדורגל או כדור בראש. אז אמרתי לעצמי: אין ברירה. למדתי כדורגל, אבל הייתי רוקד בשער". הוא הוסיף בחיוך: "היה מדריך שאמר לאמא שלי: תקשיבי, קחי אותו מהחוג. את משלמת לי, אבל הילד רוקד בשער. הוא שם אבריל לווין ורוקד בשער".
על השיר החדש סיפר טבוך כי "זה כאילו על בחור שעושה לך פרפרים, אבל הוא בעצמו פרפר". לדבריו, מדובר ביצירה צבעונית ורגשית, עם קריצה לעולמות של תשוקה, קלילות וחיפוש עצמי. את האירוח ליווה רגע מפתיע כשאל האולפן נכנס דוד דביר (יואב כהן), שהרעיף על טבוך מחמאות חמות: "אני לא יכול להיות יותר מרגע אחד בלעדיך. כל דבר שאתה נוגע בו – עם האושר והשמחה המתפרצת שלך – זה פשוט עושה נעים בלב".
בהמשך הצטרפה גם הרקדנית רומי נוף, שותפתו של טבוך בתוכנית "רוקדים עם כוכבים", והפתיעה אותו בשידור חי. טבוך סיפר על הקשר המיוחד שנרקם ביניהם: "לפני עשר דקות שלחתי לה סרטונים חמודים של קופים – ופתאום היא פה מולי. רומי מדהימה. היא נתנה לי את הכוח לעשות את זה. לא היה לי את הידע או היכולות, והיא עזרה לי להפוך את זה לדבר אמיתי. היא לימדה אותי איך להאריך את התנועה".
נוף מצידה החמיאה לפרטנר שלה: "הוא מדהים, והוא עובד ממש ממש קשה. הוא גם קצת מפחד ממני – אבל זה בסדר", אמרה בחיוך. ההומור לא נעדר מהאולפן: דביר פנה לטבוך בצחוק ושאל: "אתה מתעטש ויוצאים לך נצנצים. מה אתה לוקח? טריפים?" טבוך השיב מיד בקריצה: "שיעורי תורה".
בהמשך, פצחו השניים בריקוד קרנבלי סוחף ומלא אנרגיה, שהביא איתו סיום צבעוני ומשמח לפרק. טבוך סיכם את האירוח בדברים מרגשים: "לשמח את עם ישראל – זה הכי חשוב". ולמנחים שלום וכהן הוסיף: "ברגעים לא פשוטים אתם מביאים את האושר – וזה עליכם. תודה".