למרבה התדהמה, עד כה לא הועמדו לדין מחבלי הנוח'בה שהשתתפו באירועי שבעה באוקטובר 2023 – אנשים שטבחו, אנסו וביצעו פשעים איומים, הדומים לאלו שבוצעו בשואה.
מחבלי הנוח'בה מוחזקים במעצר מכוח חוק הלוחמים הבלתי חוקיים. לאחרונה התבשרנו שהפרקליטות, “במבצע חסר תקדים” כפי שנכתב באחד מאתרי החדשות, גיבשה 22 כתבי אישום נגד אותם מחבלים. נמסר גם שיש כוונה לאחד את כל כתבי האישום, אלו שנוסחו ואלו שינוסחו בעתיד, לכתב אישום אחד – נגד כל המחבלים שקיימות נגדם ראיות להשתתפותם בפשעי שבעה באוקטובר.
מחבלי נוח'בה (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)
במקביל הוגשו כמה הצעות חוק שמטרתן לייעל את ההליכים המשפטיים ואף הצעות להקמת בתי דין מיוחדים שידונו בפשעים כבמעשי רצח עם. עם זאת, הממשלה עדיין לא נתנה אור ירוק להגשת כתבי האישום ולפתיחת המשפטים בבית המשפט המחוזי. העיכוב בתהליך נובע ככל הנראה משיקולים פוליטיים בין לאומיים, וגם מהחשש שהמשפטים יביאו לפגיעה בחטופים.
אני סבור שהעובדה שעד כה לא הועמדו מחבלי נוח'בה לדין היא מחדל חמור. ככל שיחלוף הזמן, תהיה לתהליכים המשפטיים פחות השפעה על דעת הקהל העולמית. מאידך, הדחייה הבלתי מוצדקת מאפשרת לגורמים עוינים לגבש כלים להתמודדות עם התהליכים המשפטיים. להערכתי, גם כשיחלו ההליכים בבית המשפט המחוזי הם יימשכו תקופה ארוכה בשל המחסור בשופטים. ההליכים יתעכבו גם בשל פעולות משפטיות מצד ארגונים שונים, למשל, הגשת עתירות לבג”ץ, הצורך בהעברת הראיות לידי עורכי דינם של המחבלים ועוד.
העתירות לבגץ יגיעו בהמוניהן. השופט יצחק עמית (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
בעבר הבעתי את דעתי שיש להקים מחדש את בית המשפט הצבאי בלוד. היום הדברים יפים שבעתיים. בית המשפט הצבאי בלוד הוקם על פי תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 ונשפטו בו מי שפעלו נגד ביטחון המדינה ואזרחיה, בכלל זה מחבלים תושבי ישראל ומחבלים שחדרו לתוך המדינה. בשנת 2000 היו מי שסברו כי בא שלום לעולם ואין עוד צורך בבית משפט זה, והשיפוט הועבר לבתי המשפט האזרחיים, העמוסים ממילא.
היתרונות להצעה זו רבים: הערכאה מתמחה רק בשיפוט בענייני ביטחון, על כל המשתמע מכך; הדיון נעשה בפני הרכב של שלושה שופטים, שרק אחד מהם חייב להיות משפטן והשניים האחרים, המכונים שופטי צד, הם קצינים בעלי ידע ביטחוני. לכן, ההליכים יעילים ומהירים, כשניתן להקים הרכבי שיפוט רבים ולאיישם בקציני מילואים; האפשרות לגזור עונשי מוות על מגוון עבירות.
יהיו מי שיטענו שמדינת ישראל תספוג גינויים על ניהול ההליכים בבית המשפט צבאי – אבל בסרט הזה אנחנו כבר נמצאים.
נתניהו הוא אלוף הארץ במשיכת זמן, בדחיינות, בקניית זמן. אפשר לאהוב את זה, אפשר לשנוא, אבל זה מצליח. הנה, הוא כבר שנים רה"מ עם אותן שיטות. ולפני ההחלטה הגואלת מבחינתו, של הרב לנדו, עבר אתמול נתניהו שעות מתח רבות. כלצידו אריה דרעי, גם פיזית, בלשכת רה"מ, הפעילו השניים לחצים אדירים על ח"כ אורי מקלב מדגל התורה, האיש המרכזי מטעם הליטאים שפעל למצוא את הנוסחה שתמנע את ההצבעה לפיזור הכנסת בקריאה טרומית.
בכלל, זו היתה שעתם הגדולה של חברי הכנסת של דגל תורה, היא הסיעה הליטאית במפלגת יהדות התורה האשכנזית: משה גפני, אורי מקלב, יצחק פינדרוס ויעקב אשר. גפני הוא מנהיג הסיעה. אבל הוא איש קצר רוח. מקלב נכנס לעובי הקורה וביחד עם ינון אזולאי מש"ס, ח"כ יעקב אשר ואריאל אטיאס, נציג ש"ס למו"מ, הם ישבו שעות כדי למצוא את הנוסחה שתוצג לרב לנדו, כאמור הרב הקובע.
כמה מילים על יהדות התורה. מפלגה של שבעה ח"כים, מחולקת בגדול לליטאים ולחסידים. האיש החזק אצל החסידים הוא הרבי מגור, הבוס של יצחק גולדקנופף, ובעל השפעה על עוד שני ח"כים יעקב (יענקי) טסלר, חסיד ויז'ניץ, וח"כ משה רוט, חסיד צאנז. לרבי מגור נמאס. הבטיחו לו חוק גיוס עוד במערכת הבחירות בסוף שנת 2022 ולשיטתו מאז נתניהו משקר אותו, מוליך אותו שולל, ומספר לו סיפורים למה אי אפשר להעביר את החוק. מלחמה, הרוגים, חטופים, הוא כבר לא מוכן לשמוע סיפורים.
לפני מספר שבועות הוא החליט שחייבים להפיל את נתניהו. כי איתו לא יהיה גיוס. ויש גם עלבון אישי. לפני ההצבעות על תקציב המדינה, הודיע הרבי מגור כי אם אין חוק גיוס, אין הצבעות בעד התקציב. ואם אין תקציב, כידוע, הממשלה נופלת. נתניהו לא ממש התרגש. עשה הפרד ומשול בחצרות הרבנים החסידיים והשאיר את הרבי מגור לבד עם האולטימטום. הרבי בודד, אבל העלבון נצרב. הוא הבטיח להפיל את נתניהו ויהי מה. כדי להפיל את ממשלת נתניהו, הוא היה חייב את הרבנים לנדו והרב הירש, מנהיגי הליטאים, ואם הוא היה משכנע אותם, ממשלת נתניהו נופלת. אם יהדות התורה כולה היתה מודיעה על פרישה, ש"ס היתה הולכת בעקבותיה. בעצם לא הולכת, רצה בעקבותיה.
במהלך דיוני הכנסת נשמעו יותר ויותר קולות אחרים בליכוד. נושא הדגל של הקולות האלה היה יו"ר ועדת חוץ וביטחון, יולי אדלשטיין. הוא למד את הנושא לעומק, הביא לדיונים משפחות שכולות, אנשי מערכת הביטחון, ואנשי ציונות דתית שמשלבים היטב את אורח החיים הדתיים ולימוד התורה עם השירות הצבאי. אדלשטיין הציג מצג קשוח כלפי חוץ, עד כדי כך שאפילו החל קמפיין אישי נגדו בתוך הליכוד, שהוא זה שעשוי להביא להפלת הממשלה. ההתעקשות של אדלשטיין היתה על עקרון הסנקציות האישיות. כלומר, לכאורה לסיים את עידן הוולונטריזם בשאלת גיוס החרדים – מי שלא יתגייס ייענש. בסוף ליל אמש, החרדים הביסו אותו. אדלשטיין שוב הוכיח כמה עמוד השדרה המוסרי שלו רפוי, עקום, ושוב הוא נהפך לבדיחה פוליטית.
בפועל, המתווה החדש, שעליו הוחלט הלילה, הותיר את תפישת הוולנטריזם על כנה. הפעלת הסנקציות, שעליהן כל כך "התעקש" אדלשטיין, תתבסס גם היא על השאלה כמה חרדים יתגייסו. נכון, אמנם יש גם אכיפה מיידית, אבל היא שולית, כפי שמיד תבינו.
מתווה החקיקה שנולד הלילה מתבסס על היעד של גיוס 4,800 חרדים השנה (נזכיר שבהיעדר חוק חדש, צה"ל בגיבוי היועצת מתכוונים לשלוח בקרוב כ-50,000 צווי גיוס למלש"בים חרדים), 5,700 חרדים בשנה השניה, ותוך חמש שנים הצגת יעד של 50 אחוז ממחזור הגיוס.
הסנקציות האישיות הן הונאת ישראבלוף משובחת. הן מתחלקות בין אלה שיופעלו באופן מיידי עם קבלת צו הגיוס, לבין אלה שיופעלו רק לאחר שהחרדים, כקבוצה, לא יעמדו בתנאי הגיוס. באשר לקבוצת הסנקציות הראשונה, הרבנים החרדיים לא רק שלא התנגדו לה, חלקם אולי אפילו שמחו עליה – התליית רישיון נהיגה ואי אפשרות להוציא רישיון עבור כל צעיר חרדי שמחויב בגיוס ולא גויס + עיכוב יציאה מהארץ.
הגזירות הללו חיות בשלום עם התפישה החרדית הקלאסית של אוטונומיות מתבדלות. גם כך כיום רבים מתלמידי הישיבות החסידיות והליטאיות לא מחזיקים רישיון נהיגה. באשר לאי יציאה מהארץ, רוב תלמידי הישיבות ממילא לא מרבים בנסיעות לחו"ל, ובאשר למעט שכן, הרי שהוחלט על קיום "ועדת חריגים". מי יישב בוועדת החריגים הזאת? מה יהיו הפרמטרים שלה? אין לדעת. גם כאן, כמו תוצרי עסקנות רבים בסוגיית הגיוס, הכל יכול להיות להיות בלוף אחד גדול, ובתכלס כל מי שירצה לטוס יטוס. התפישה המתבדלת גם מסתדרת היטב עם שאר הסנקציות שיוטלו באופן מיידי: ביטול העדפה מתקנת בשירות הציבורי (הרבנים רוצים את הגברים בישיבות, לא בשירות הציבורי); וביטול סבסוד ללימודים אקדמיים (כנ"ל).
רגע לפני שאייל גולן עולה הערב על במת בלומפילד מול אלפי מעריצות ומעריצים, בשיא תפארתו ובליווי יחסי ציבור מנופחים, עולים שוב אותם קולות קבועים. "הוא יצא זכאי", כך הם מגיבים ברשתות החברתיות, "טאיסיה רצתה את זה", יגיבו המחמירים יותר. "הנה, היא התלוננה ונהייתה מפורסמת".
בואו נבהיר זאת אחת ולתמיד: תלונות שווא הן תופעה שולית. מחקר שערכתי בשנת 2014 באוניברסיטה העברית על היקף תלונות שווא בעבירות אינוס העלה שאחוז התיקים שמשטרת ישראל סגרה בגין "אין אשמה" עמד על 0.8% בלבד. המדובר באחוז מזערי, ובכל זאת השיח הציבורי עדיין מוטה לרעת הנפגעות. זה לא מקרי.
במחקרים שפורסמו לאורך השנים, הוכח כי רובן המוחלט של התלונות על עבירות מין הן אמיתיות. החשש האובססיבי מפני תלונות שווא הוא מנגנון משומן, הפועל שעות נוספות, כזה שנועד להשתיק נשים, לערער על אמינותן ולהמשיך להגן על גברים אלימים. הרי ככה עובדת תרבות האונס: קל יותר לחשוד בנפגעת מאשר בפוגע.
פרשת אייל גולן היא דוגמה חיה לכך. מרגע עלייתה לכותרות, היה ברור שנעשה כאן לכל הפחות שימוש מחפיר בכוח, בפרסום ובכסף על מנת לנצל נערות צעירות שהגיעו מרקע סיכוני. לכאורה, בוודאי. עם זאת, החברה הישראלית בחרה – ועדיין בוחרת – לעצום עיניים. במקום להוקיע אותו, הוא ממשיך לככב בפריים טיים, מקבל קמפיינים, וזוכה להגנה מצד תעשייה שלמה שמעדיפה להרוויח כסף ולשמר כוח גברי רעיל מאשר לקחת אחריות.