אייל זמיר נגד ישראל כ"ץ: כך הרמטכ"ל ניצח בקרב התקשורתי

כאן טמונה ההברקה הגדולה: זמיר לא עשה ספין, הוא בחר באותנטיות מלאה – הנשק העוצמתי ביותר בארסנל התקשורתי. בעידן של דיסאינפורמציה, מניפולציות וסיסמאות, אותנטיות היא הנשק הסודי והנדיר ביותר שיש, כלי כמעט נשכח. באופן מעניין, דווקא חוסר רצונו של זמיר במשבר הוא זה שהפך את המהלך לאפקטיבי כל כך.

משבר איננו רק אירוע שיש לנהל; לעיתים הוא כלי אסטרטגי שמנהיגים גדולים משתמשים בו לסימון גבולות. לעתים דרוש להם אומץ רב ליצור אותו. זמיר אמנם לא התכוון לכך מראש, אך תגובתו הישירה יצרה אפקט נדיר: הוא השתמש במשבר שנכפה עליו כדי להבהיר לפוליטיקאים, לתקשורת ולציבור – כאן עובר הגבול, והוכיח איך משבר תקשורתי הופך להזדמנות פז.

מנהלי המשברים הטובים בעולם מזהים את הרגע המדויק שבו משבר הופך להזדמנות אסטרטגית. זמיר, בין שהתכוון ובין שלא, תפס את "רגע הזהב" באופן מושלם. ברגע של בהירות תקשורתית נדירה, הוא חייב את כל הצדדים להתיישר לפי המסר שלו – לא מתוך כוח פוליטי, אלא בזכות אמת חדה וברורה. הוא שלט בשיח דווקא מפני שלא ניסה לשלוט בו באופן מלאכותי. זה שיעור יוצא דופן בניהול משברים, כזה שרמטכ"לים קודמים רק חלמו ללמוד בזמן אמת.

ישראל כ"ץ ניסה לערער את האיזון בין הדרג המדיני לצבאי. זמיר לא נתן לזה לקרות – ובצדק. במבחן התוצאה, הרמטכ"ל לא רק יצא מנצח, הוא יצר סטנדרט חדש לתקשורת ביטחונית-פוליטית בישראל: הדרג המדיני יחשוב פעמיים לפני שינסה לגרור שוב את הצבא לשדה הפוליטי.

רגע כזה זכור היטב גם מעברו של יצחק רבין כרמטכ"ל צעיר ב-1967, כשסירב להיגרר לפרובוקציות של שרים בכירים כמו יגאל אלון ומשה דיין שדרשו ממנו לפעול בניגוד להערכתו המקצועית ערב מלחמת ששת הימים. רבין, כמו זמיר, סימן אז גבולות מנהיגותיים חדשים בין הצבא לממשלה – ובסופו של דבר ההיסטוריה הצדיקה אותו.

זה בדיוק הרגע שבו מנהיג מחליט: לשתוק ולהפסיד או לדבר ולנצח הכול. זמיר בחר לדבר, וזהו רגע מנהיגותי שלא יישכח.