בבית משפחת נזרי בעתלית נערכים לליל סדר וחג פסח ראשון בלי גיבור ישראל רס"ן גיא נזרי ז"ל, שהיה מפקד בגדוד 52, עוצבת 'עקבות הברזל' (401), ונפטר לאחר שנאבק על חייו במשך עשרה ימים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. גיא נפצע באורח קשה ב-19.10.24, מפגיעת נ.ט בקרב בג'באליה שבצפון רצועת עזה.

תמר נזרי משתפת על החג הראשון ללא התאום שלה ועל ההכנות בבית המשפחה בעתלית, שנעות בין שמחה, לעצב ולזיכרונות: "זה למעשה החג האמיתי הראשון שלנו בלי גיא. היה את חנוכה ופורים, אבל אלה חגים שהם בלי ארוחות. גם בשנתיים האחרונות הוא לא עשה אתנו את החג כי הוא היה עם החיילים, ולפני כן הוא היה בדרום אמריקה".

תמר מוסיפה: "אנחנו מתארגנים לחג. זה קשה ולא פשוט, מנעד רגשות רחב, כי יש איזו תובנה שעוד משהו בדרך קורה בלעדיו. בטח שפסח הוא בסמיכות ליום הזיכרון – זאת תקופה מציפה של חג ואז אחרי זה ימי הזיכרון. גיא השאיר לנו צוואת חיים ברורה שזה להמשיך ולשמוח ולחיות ולא להיות רק במקומות של האבל. אנחנו מאוד משתדלים לממש את זה".

לדבריה, בבית עושים מאמצים לשמור על השפיות ולכידות המשפחה: "כל אחד התבגר בעקבות הנפילה. אני יכולה להגיד לך שאני מאוד גאה בהורים שלי ובדרך שהם עוברים את זה, וגם באחי הקטן יובל שהפך בין רגע לגבר של הבית ועוזר בהכול".

על הימים בהדסה עין כרם, בהם התקשתה להאמין שאחיה – שהיה גדול ממנה בשתי דקות בלבד – לא ישרוד את פציעתו, אמרה: "ממש לא האמנתי שזה הסתיים ככה. זה היה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה. מבחינתי זה היה שגיא יהיה אתנו לתמיד". 

תמר הוסיפה: "זאת רכבת הרים. יש משהו בביה"ח שאתה נאחז באיזו תקווה שהוא ייצא מזה ושיהיה טוב יותר, אבל בימים האחרונים הבנו שהמצב שלו התדרדר ולא פשוט. ועדיין, גם בדקות האחרונות לא האמנתי, וגם עכשיו אני עדיין מעכלת. גיא היה שמח והבן הכי חי שיש. אני לא מאמינה שתמיד אמרתי בצחוק שאני רציתי לצאת ראשונה כי ההבדל בינינו הוא שתי דקות, נולדנו בקיסרי, ועכשיו זה באמת קרה – אני האחות הבכורה במשפחה".

מאז נפילתו של גיא, היא מספרת שהיא מעבירה המון שיחות על גיא וישנם פרויקטים שקמים, כמו מכינה לזכרו וביה"ס שילך לאורו. לדבריה, על אף שהיא לא מצליחה למצוא בהנצחה נחמה, חשוב לה לשמר את הזיכרון שלו לדורות הבאים: "יש כל כך הרבה נופלים לצערנו, שבסוף אתה רוצה להשאיר ממנו משהו בתודעה של האנשים. זה מאוד קל להיבלע בתוך העולם הזה".

ובתוך השכול ושימור הזיכרון של אחיה התאום, מה שיותר חשוב לה ולבני משפחה לנסות ולהמשיך לפי צוואתו: "אנחנו משתדלים לשמר את זה בביחד שלנו, וגם בלבחור לעשות חג – שזה לא נראה בפני עצמו דבר שמובן מאליו. יש משפחות שאת זה עדיין לא מסוגלות לעשות. אבל זה חג שגורם לך להתנקות ולשחרר הרבה, ויש בפסח את השאלה של מה אתה משחרר ומה אתה מנקה. הייתה לנו שנה מאוד עמוסה רגשית, וגיא ביקש מאתנו להמשיך בחיים ולהנות מהם כמו שהוא אהב. וזה מה שבחרנו לעשות."