והאמת? בשביל זה הגיע לכאן דימיטריס איטודיס. מעולם, אבל מעולם, לא קיבלנו קבוצות שלו שמשחקות כדורסל עילי. הוא לא שם. זה לא הוא. אבל בסוף הוא יודע לבור את המוץ מהתבן. לזהות מה העיקר ולהפריד אותו ממה שלא. הפועל תל אביב הזאת מלמדת את כולנו, או לפחות את רובנו, כמה שאנחנו לא מבינים בכדורסל. כמה ששטיפת המוח השיטתית שעברנו, ברמת הנדסת התודעה, משך עשורים, גרמה לנו להתאהב בקלישאות שהן הכל חוץ מאמת מוחלטת.
אז כן, אפשר לקחת כמה שחקני כדורסל מצוינים, בלי קשר לעמדות, ולהפוך אותם לקבוצת כדורסל מצוינת. התאמות? חיבורים? כל זה חשוב, אבל לא מאסט. כן, כל היופי הזה יכול לקרות בעונה אחת. לא, לא חייבים תהליך שיטתי של שנים. לא, אין דבר כזה הכדורסל שאנחנו רוצים לראות. לא, הכדור לא מקבל אנרגיה כשמזיזים אותו מצד לצד. כן, כדורסל מנצח יכול להיות כזה שבו נותנים את הכדור לשחקן אחד, כשאף אחד לא זז לצידו, ופשוט סומכים עליו שהוא ימצא את הדרך לקלוע.
קואץ' איטודיס עדיין לא עשה כלום בהפועל תל אביב. אם תנוצח בשני המשחקים הקרובים, זה יהיה כישלון גדול שיהיה על הפרצוף שלו. נכון לעכשיו, רגע אחרי משחק מספר 1, אין ספק שהאיש הצליח לרתום קבוצה שלמה לכך שעושים הכל כדי לנצח. שחקנים יכולים להיות משמעותיים במשחק אחד ולהימחק בזה שאחריו (נועם יעקב, זוכרים?). סופרסטאר יקר ומנותק, או לפחות כך חשבנו, כמו ברונו קאבוקלו, יכול לחייל את עצמו ולהפוך להיות הרול-פלייר שעושה הבדל. כולל בהגנה. בטח שבריבאונד. הכל כדי לנצח.
קואץ' איטודיס ביצע כמה התאמות הגנתיות לפני המשחק. הוא הזיז את הכלים (לרבות איש וויינרייט) על לוח השחמט, כדי להגיב טוב יותר לפתרונות ההגנתיים הצפויים של גראנקה. הוא הכין תוכנית הגנתית נקודתית שהצליחה למנוע את העליונות של מייק טובי, המכונה אסי טובי, ברגע שהיריבה שלו מבצעת עליו חילוף ושומרת אותו עם שחקן נמוך. אבל בעיניי, כל אלו דברים פחות חשובים. החשוב הוא, ואני כותב את זה שוב, לרתום קבוצה אחת שלמה, על כל מרכיביה. את זה הוא למד מהגדול ביותר. את זה, נכון ליום רביעי בבוקר, הוא מבצע כעת נהדר בפרויקט של עופר ינאי.