במסגרת עבודתה במוקד שירות הלקוחות של חברת דנאל, נתקלת אירית שנבל, 72, מדי יום בסיפורים לא פשוטים של קשישים שלא יצאו מבית האבות במשך שבעה חודשים, שחששו לקבל סיוע מזרים בגלל הקורונה, שבני המשפחות שלהם חלו או שהו בבידוד ועוד. "אם אין מישהו שמגיע", אמרה לה אחת הנשים מהעבר השני של הקו, "אין לי עבור מה לקום ולהתלבש". 

“אני כבר שומעת בקול אם מישהו זקוק לעזרה ממשית או שהוא רק רוצה לדבר", אומרת שנבל, "ואני מבינה, הרי כולנו חשופים לדבר הזה. אני יכולה לדבר גם שעה שלמה עם מישהו שפשוט זקוק לאוזן קשבת, גם אם הוא לא זקוק לסיוע טיפולי או למזון".

משבר הקורונה נותן את אותותיו, בין היתר, כידוע, על אוכלוסיית הקשישים, ונראה כי הסגר השני משפיע עליהם באופן חמור יותר מהסגר הראשון. "הבדידות היא המוטיב העיקרי שחוזר על עצמו", אומרת קסי בראון, 64, שכל משפחתה נמצאת בניוקאסל שבאנגליה, והיא עובדת כשנתיים במוקד. בראון חלתה בעצמה בקורונה וחוותה את כל התסמינים.

"רוב האנשים שמתקשרים למוקד בתקופה הזו הם אנשים שיש להם משפחות ונכדים, והם פשוט לא רואים אותם. היו מצבים שאמרתי לאנשים: לו גרתי לידכם, הייתי מגיעה אליכם. הבדידות זועקת, קשה להם. מדובר באנשים מבוגרים שיודעים כאב אחד או שניים מהו, אבל לחיות עם הבדידות זה נורא".

איך את מתמודדת עם הקושי?
"יש ימים קשים. יש ימים שקשיש מסיים את השיחה איתי בבכי. לפעמים אני מצליחה להרים אותם בשיחה ואני הולכת עם הרגשה נהדרת, יש גם שיחות כיפיות, ויש אנשים שהם כמו סלע יציב ואיתן, והם אלה שבסוף מחזקים אותנו. אבל לפעמים את בוכה ביחד איתם. גם אם אין לי דרך לתת לקשיש את המענה שהוא זקוק לו, לפחות הוא יכול להרים טלפון ולבכות איתי".

עזרה הדדית

כששנבל, בראון, שושי סלטון (72) וזהבה לוי (62) יצאו לפנסיה, הן חיפשו תעסוקה והחלו לעבוד במוקד של חברת הסיעוד דנאל, שנותנת מענה ללא תשלום לקשישים הפונים לעזרה ולייעוץ בענייני הגיל השלישי ומסייעת במיצוי הזכויות המגיעות על פי חוק הסיעוד, במקרי מצוקה וגם באוזן קשבת. מי שהגתה את הרעיון להקים מוקד סיוע לקשישים שבו עובדים פנסיונרים בלבד היא חנה אוחנה, מנהלת המוקד זה 16 שנה, שבנתה אותו יחד עם מירב כהן, רכזת ממשק הסניפים של החברה.

אוחנה הבינה שמי שיכולים לסייע בצורה הטובה ביותר לבני הגיל השלישי הם מי שנמצאים באותו המצב. אלא שאז הגיעה הקורונה, ואוכלוסיית הגיל השלישי הוכרזה כאוכלוסייה בסיכון. מוקד הפניות כמעט קרס ממצוקה גם של קשישים שבימים כתיקונם לא נזקקים לעזרה סיעודית, וכעת מצאו את עצמם לבד. במקביל, חלק מהעובדות נאלצו בלית ברירה לעבור לעבוד מהבית. שנבל עצמה, למשל, הפסיקה לעבוד זמנית בשל פרוץ המגיפה.

"כשהתחיל הסגר, ישבתי כמה חודשים בבית", מספרת שנבל, שעובדת במוקד כמעט שבע שנים. "אני גרה לבד, יש לי שלושה ילדים וארבעה נכדים שלא יכולתי לראות, ונכנסתי למשבר נפשי כשהייתי בחודשים האלה בבית". באוגוסט האחרון שכנעה אותה אוחנה לחזור לעבודה. "אמרתי לה שאני חוזרת על ארבע, ואני מברכת על הרגע הזה", מספרת שנבל. כדי לא לסכן את עצמה בנסיעות בתחבורה ציבורית, מגיעה שנבל לעבודה עם מונית ולא מוותרת על משמרות בנות שמונה שעות. 

כיום כ־16 עובדים עדיין מתפעלים את המוקד מהבית, כשהיתר מגיעים למוקד הנמצא באזור הבורסה ברמת גן, בחלל גדול בתנאי התו הסגול. מעטים האנשים החיצוניים שנכנסים למקום כדי לא ליצור סיכון מיותר עבור האוכלוסייה בסיכון שמגיעה לשם בכל בוקר. אוחנה, שבעצמה חלתה בקורונה והוגדרה כחולה קשה, הסכימה שמי שמגיעה לעבוד במוקד תגיע במונית או ברכב פרטי בלבד כדי להקטין את סיכויי ההדבקה ולשמור על הצוות שלה. 

באמצע השבוע שעבר הגעתי למוקד בעצמי, חמושה במסיכה תקנית שלא ירדה מפניי. מצאתי שם אווירה שקטה ונעימה, חיוכים ואפילו צחוק, עזרה הדדית ותחושה של התכנסות חברתית יותר מאשר מקום עבודה. 

במוקד התמיכה של החברה רוב נשי – 78% מהמועסקים בו הן עובדות, שעברו הכשרה קצרה, ויש להן בעיקר סבלנות, הכלה, אמפתיה ורגישות. הן לא עובדות סוציאליות, ובמקרים קשים, כשיש חשש או סכנה, הן מפנות לרווחה. אוחנה וכהן מקפידות לכנס אחת לחודש את הצוות שעובד גם בבית כדי לעזור למוקדנים עצמם לפרוק את ההצפה הרגשית.

"כשאדם מגיע לרגע שהוא זקוק למשהו, זו התחושה הנוראית ביותר", אומרת כהן. "לכן ההון האנושי כאן מורכב מאנשים שעברו משהו בחיים, שמבינים את הסיטואציה, ויודעים לדבר בצורה אחרת ועם סבלנות אחרת לגמרי. לא כולם יודעים שמגיעות להם זכויות מטעם המדינה, וגם לא כולם רוצים לקבל אותן. אבל לא תמיד זה קשור לזכויות סיעודיות על פי חוק, כמו לצורך בלדבר עם מישהו, בלומר שאתה זקוק לחברה, לאוכל".

בתקופת הקורונה, בנוסף לפעילות הקבועה של מוקד הסיעוד שעונה לפניות של קשישים הנזקקים לעזרה, מופעל שירות חדש מטעם הביטוח הלאומי, שבו יוצרים קשר עם קשישים שלוש פעמים בשבוע באופן קבוע, שואלים לשלומם, בודקים אם הם זקוקים למשהו ומספקים תמיכה רגשית והפגת בדידות. "חלק גדול משגרת היום של אנשים שיצאו לפנסיה הוא הנכדים", אומרת אוחנה. "במיוחד בתקופה של החגים רואים את זה הכי קשה. כל השיחות נגמרות בבכי, וזה מאוד עצוב בתקופה האחרונה. את מגיעה הביתה רוויה ואמוציונלית במקסימום". 

"בסגר הראשון התחלנו לראות את הכאוס, הפאניקה והפחד בקרב קשישים שיש להם מטפלות מטעמנו, והחלו לחשוש שזרים ייכנסו אליהם הביתה", מספרת כהן. "ניסינו לשכנע קשישים רבים שמישהו מהצוות יגיע להניח מצרכים מחוץ לדלת. אחר כך הייתה הקלה, אבל בסגר השני המצב נעשה קשה יותר, אחוז התחלואה הגבוה והבידודים גם בקרב אנשי הצוות שלנו העלו את מפלס החרדה". 

קרה שהייתה מטפלת מאומתת?
אוחנה: "אנחנו כל הזמן תחת האיום הזה. אבל זה מה שאנחנו צריכים לעשות בתקופה הזאת. יש אנשים עם ילדים שגם הם לעתים בגילי סיכון, ואם אין סיוע מבחוץ, האנשים הללו מוצאים את עצמם לבד. בתקופה הזו, מעבר לסיוע רפואי, צריך להתאמץ לתת אוזן קשבת". 

שיחות מעודדות

ממש כשהגעתי למוקד, אחת ממוקדניות השירות שעובדת מהבית בגלל שבתה המתגוררת עמה נמצאת בסיכון גבוה, מעדכנת על שתי שיחות מרגשות שקיבלה, שתיהן מניצולי שואה. אחת הנשים, כך התברר במהלך השיחה המתארכת, הכירה את הוריה של המוקדנית מאותה העיר בפולין, וההתרגשות הגדולה בחדר גרמה לעובדות להזיל דמעה. בשיחה נוספת, קשיש בן 80, ניצול שואה שבתו מתגוררת בארצות הברית, התקשר להודות למוקדנית באופן אישי על הזמן וההתמדה. מתברר שהשניים מנהלים שיחות שבועיות על בסיס קבוע, שנמשכות גם מעבר לשעות העבודה. 

ויש עוד שיחות מעודדות, למשל קשישה בת 92 שמספרת שמצבה משתפר והיא אופטימית. בתה מתגוררת איתה, והיחסים ביניהן טובים וקרובים. "זה לא מובן מאליו בכל משפחה, ואני מודה על כך", היא אומרת. המוקדניות מספרות לי שלעתים נשמר קשר הדוק עם הקשישים ללא קשר לשימוש בשירות, ובמקרים רבים גם קשר הדוק עם בני משפחותיהם. 

"ממרץ האחרון התחלתי לעבוד בלית ברירה במוקד מהבית בגלל הסיכון הבריאותי, אבל השהייה לבד והשיחות הארוכות שגלשו מעבר לשעות העבודה גרמו לי למועקה רבה", מספרת לוי, שעובדת כמעט שמונה שנים במוקד. "מצד אחד חשתי זכות לעזור לאנשים ולהכיל את כל מה שהם מספרים, ומצד שני חוויתי בעצמי קושי רב". 

לפני חודשיים חזרה לוי להגיע פיזית למוקד. "היציאה מהבית מקילה עליי", היא מספרת. "אני מקבלת פרופורציות. עדיין עובדת, עדיין מתפקדת ומגישה סיוע לאחרים במקום שצריך. עד היום מתקשרים אליי אנשים בני 90 פלוס שהייתי איתם בקשר ובשיחות ארוכות. זה מרגש ונותן לי כוחות להתמודד גם עם הקושי שאני חווה. אני מרגישה שאני עושה עבודת קודש וזה הסיפוק הכי גדול".

שושי סלטון שימשה במשך שנים סמנכ"לית משאבי אנוש בחברה גדולה, ובחמש השנים האחרונות היא מגיעה מדי בוקר למשמרת בדנאל. בסגר הראשון היא עבדה מהבית, אבל גם במקרה שלה העומס הרגשי וחוסר היכולת לצאת בעצמה או לפגוש את משפחתה נתנו את אותותיהם.

"הרגשתי שאני לא יכולה יותר", היא מספרת. "אף אחד לא מתאר לעצמו מה זה לא לצאת מהבית. אני שומעת את הבדידות הזאת בקולם של אנשים שמספרים שחודשים הם לא עזבו את פתח הבית. אני מוצאת את עצמי בתקופה האחרונה מאריכה את השיחות גם עם אנשים שלא זקוקים לעזרה מהותית מלבד הצורך לדבר". 

סלטון מזהה את הקושי המיוחד בקרב אוכלוסיית ניצולי השואה. "האנשים האלה שמתמודדים עם זיכרונות נוראיים ועם שדים עוברים את זה לבד", היא אומרת. "לא לכולם יש משפחות, ואלו באמת אנשים שזקוקים לעזרה. יש אנשים שמחכים לשיחה הזו על בסיס יומיומי".