גם אם במבט מהיום, אחרי 50 שנה כמעט, הסדרה "הילדים משכונת חיים" ששודרה בטלוויזיה החינוכית נראית נאיבית, היא מילאה את ייעודה", טוען יצחק חלוצי, ששיחק בה את תפקיד בעל הקיוסק. לאחרונה עלתה בכאן 11 הסדרה "שכונת חיים" שמבוססת על אותה סדרה מיתולוגית. בסדרה המקורית השתתפו כוכבים רבים, בהם ששון גבאי, אריה אליאס, רחל אטאס, אבנר חזקיהו וז’אק כהן. היחיד מהשחקנים המקוריים שמשתתף גם בגרסה המודרנית הוא חלוצי עצמו.
מהו הייעוד שהסדרה מילאה, בעיניך? “היא נתנה במה לבני עדות המזרח, שהיו מודרים אז מהמדיה של הטלוויזיה וכל רצונם היה להרגיש שווים. הרצון שמה שקיבל ילד ברמת אביב יקבל גם ילד מירוחם. במאי הסדרה חיים שירן והתסריטאי יוסי אלפי רצו למחוק את הפער שהיה קיים עד אז".
ספר על התפקיד שלך שם. “כבעל הקיוסק היה עליי להיות חבר של ילדי השכונה, שהיה להם כיף לבוא אליי ולקבל ממתקים בהקפה. היה איזה חן בתקשורת בינם ובין המבוגרים ששיחקו איתם. בקשר שנוצר הרגשנו מעין שליחות".
מימין: יצחק חלוצי ואריה אליאס ז"ל ב"הילדים משכונת חיים" (צילום: דב טנא, הטלוויזיה החינוכית)
מהמעברה להבימה חלוצי בן ה־84 נולד ב־41’, היא שנת הפרהוד, הפרעות ביהודי עיראק, נושא שלימים הוא יצר עליו סרט תיעודי מוחמא, ששודר בערוץ הראשון. שמה המקורי של משפחתו היה חלאווצ’י, כיאה ליצרני חלווה בעיר מוסול. בגיל 7 הוא עלה עם משפחתו ארצה, ועד היום אינו שוכח את טלטולי המטוס המקרטע שהביא אותם לכאן “כשאנחנו, הילדים, אחוזי פחד".
חלוצי גדל במעברת קריית אתא, שם הנהיג חבורת ילדים. “למרות שמדובר במעברה, הרגשנו נפלא כשעשינו שם הצגות", הוא מספר.
השאיפות האמנותיות יצרו חלומות על הוליווד, ויצחק הצעיר ניסה ליצור קשר עם כוכבי המסך האמריקאים. זה הצליח לו עם לא פחות מאשר ברט לנקסטר. “כתבתי לו שברצוני להיות שחקן", נזכר חלוצי, "והכוכב הגדול טרח לענות, שאין באותו זמן בסביבתו תפקידים לילדים, אבל אם יהיה משהו, הוא יקרא לי".
ההקדשה של ברט לנקסטר ליצחק חלוצי (צילום: פרטי)
הוא קרא לך? “לא, אבל מבחינת הילדים סביבי, זה שהצלחתי להגיע לשחקן כה חשוב נחשב כהישג נכבד".
במקום להוליווד, חלוצי הגיע לתל אביב, כשלאחר שירותו הצבאי בחיל הקשר למד שלוש שנים בסטודיו של הבימה, אצל צבי פרידלנד ופאני לוביץ’. “ללמוד מהם בשיטת סטניסלבסקי היה בשבילי דבר ענק", הוא מודה. במקביל, חלוצי שיחק בהצגות פרינג’, ומשם הגיע לבימוי להקות צבאיות, כולל להקת סדנאי השריון, בניהולו המוזיקלי של גידי קורן, וצוות הווי גולני, שבו התגלתה נורית גלרון.
איך אתה זוכר אותה? “אני זוכר אותה כחיילת עם קול עמוק וחם, שעדיין לא קיבלה את הכבוד שלו היא ראויה. אבל לאחר שהשתחררה כולם ראו איזו זמרת נפלאה היא".
לאחר מכן הקים ביפו סדנה לתיאטרון רחוב עם הפעילה החברתית ויקי שירן ז"ל שעליה הוא יצר בהמשך סרט תיעודי. “הסדנה הזאת הייתה אור לנערים שהסתובבו ברחוב ולא היה ביטוי לכישרון שלהם", חלוצי מספר. “הסדנה גם אפשרה לוויקי שירן להגשים שאיפות שלה בנושא צדק חברתי. בין השאר הצלחנו לעצבן את הממסד עם המחזמר ‘קרם בוואריה’".
סדרות מ־א’ עד ת’ ב־77’ החל חלוצי לעבוד בטלוויזיה החינוכית, והתמיד שם 28 שנה. מעוזר הפקה הוא התקדם לתפקיד במאי ראשי של סדרות כ"רחוב סומסום", “על הברזלים" ו"קריאת כיוון" ושל מחצית מפרקי הסדרה “ג’ינג’י", על פי ספריה של גלילה רון־פדר-עמית. חלוצי גם יצר את “צמות", דרמת טלוויזיה באורך מלא, שזיכתה אותו בפרס מטעם המרכז למורשת בבל. כמו כן, הוא ביים סרטים תיעודיים, על ניר פורז, לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג בניסיון החילוץ של נחשון וקסמן, ועל רב האסירים אריה לוין.
“הוא היה הרב הנערץ של המחתרות לפני הקמת המדינה", חלוצי מספר. “כשלימדתי בבית הספר לקולנוע ‘מעלה’ בירושלים, התלמידים שלי רצו ליצור עליו סרט, אך לא הצליחו למצוא במאי, והם גייסו אותי. אורו עיניי כשקראתי על האיש המופלא הזה ונכנסתי לנושא המרגש".
כשחקן, בנוסף לסדרה “הילדים משכונת חיים", חלוצי השתתף ב"אור מן ההפקר" וב"סופו של מילטון לוי", סרטיו המוקדמים של חברו, נסים דיין, ולפני תריסר שנים חזר אל דיין בסרטו המרשים “מפריח היונים", כשלצד המשחק חלוצי הדריך את השחקנים במבטא עיראקי.
יצחק חלוצי (צילום: פרטי)
בוא נתעכב רגע על “רחוב סומסום". “נתעכב! זה היה משהו, לביים למעלה מ־50 פרקים בסדרה הזאת. במשך חודש היינו נכנסים לאולפן ב־8 בבוקר ומטקטקים פרק עד 8 בערב, כמו במפעל ייצור מוצלח. לעומת סדרות אחרות, שעשינו בהן מה שרצינו, כאן כל דבר היה כרוך באישור החברה האמריקאית שיצרה את ‘סומסום’. אבל זה היה כיף. הפורמט אפשר לנו להביא מגוון סיטואציות חינניות שהיו להן השלכות חיוביות על התפתחות הילדים".
לדבריו, היו לו גם סדרות שאותן הוא עיצב מא’ עד ת’, כמו “קריאת כיוון", סדרה לעידוד הקריאה אצל הילדים, "שהייתה נטו שלי". חלוצי מפליג בשבחו של מנחה התוכנית, הבמאי המנוח רוני פינקוביץ’. “בעבודה איתו היה קסם בל יתואר. הוא היה כמו אבא צעיר לילדים, שאותם הוא לימד לא לדקלם טקסטים, אלא ממש לשחק", הוא מעיד. “והייתה גם ‘בחדר של חני’, עם חני נחמיאס הנהדרת, שם הרמנו הפקה שחיבקה את הילדים".
חלוצי מתגורר בשיכון דן בצפון תל אביב עם רעייתו, חנה. הוא אב לשניים, שעוסקים בהייטק, וסב לשניים. גם בגילו, הוא רחוק מלומר את המילה האחרונה. “כרגע אני בתהליך של משהו שאני כותב", חלוצי צופה אל העתיד ולא מנדב מידע רב. “לשבת בבית, כפנסיונר, זה לא בשבילי".
במהלך התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ששודרה אמש (חמישי) בהנחיית ינון מגל, הפאנליסט נועם פתחי תקף את האלוף במילואים נעם תיבון, וקרא לו לעבור עם משפחתו מנוחות תל אביב אל נחל עוז – מבלי לדעת שתיבון דווקא עשה זאת, ובנסיבות דרמטיות במיוחד.
פתחי אמר בשידור: "אני חייב רגע להגיד על נעם תיבון… אני הלכתי לבדוק, תמיד אני הולך לבדוק איפה הם גרים. אז נעם תיבון על סמך האינטרנט גר בצפון תל אביב. עכשיו, תמיד זה מבחן מאוד מאוד פשוט. נעם תיבון דיבר על ביטחון, ושאפשר לסיים וזה. נעם תיבון, קח את הילדים שלך, אולי גם את הנכדים שלך, ואת אשתך. לך תגור בניר עוז, בנחל עוז, מחר בבוקר, ומשם תגיד לסיים את המלחמה".
מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה. שמישהו יספר לגוואד הזה שאמיר תיבון, בנו של נעם תיבון גר בנחל עוז ושבבוקר של ה-7 באוקטובר, נסע נעם תיבון לחלץ את בנו ומשפחתו מהמקום. נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות, בקיבוץ באותו היום.@amirtibonpic.twitter.com/rwzJU0QGrX
אלא שכמעט כל מי שעקב אחרי האירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר יודע: נעם תיבון אכן הגיע לנחל עוז – כדי להציל את בנו אמיר, את כלתו מירי ואת נכדותיו, ששהו בממ"ד בביתם שבקיבוץ בזמן מתקפת חמאס. הוא פרץ לתוך האזור בזמן אמת, חילץ אותם ותושבים נוספים, וסיפור ההצלה הפך מאז לתופעה מתוקשרת שתועדה בכתבות.
הגולש ניר שיין שיתף את הקטע מהתוכנית ברשת החברתית X וכתב: "מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה… נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות בקיבוץ באותו היום".
אמיר תיבון עצמו לא נשאר אדיש. הוא שיתף את הפוסט והגיב בחריפות: "יש הרבה אהבלים בערוץ 14, אבל טיפש כמו נעם פתחי עוד לא ראיתי. פתחי, אם היית טורח לבקר בנחל עוז אי פעם, הייתי מזמין אותך לקפה אצלי בבית. סיכוי גבוה שהיית פוגש שם את ההורים שלי שנמצאים יומיים-שלושה בשבוע בבית הזה. אבל אתה לא תטרח לבקר, או לברר את העובדות. זה מעבר לסל היכולות שלך".
מה בעצם עושה מרב מיכאליבימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
ליאור שליין (צילום: יח"צ)
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
חבר הכנסת לשעבר ושדרן הרדיו והטלוויזיה של "כאן 11" יגאל גואטה הגיע לתוכנית "פגישה עם רוני קובן", הפעם כדי לדבר על איך שמלחמת חרבות ברזל השפיעה עליו כשדרן ברדיו אבל גם כבן אדם פרטי. בשלב מסוים בריאיון הוא פרץ בבכי: "הותר לפרסום חמישה חיילים נהרגו, הותר לפרסום שישה חיילים נהרגו… די, חלאס, מספיק עם זה".
אחרי רגע ממושך של שקט הוא המשיך: "מאות משפחות שכולות ועוד משפחות שכולות ו-6,000 פצועים בבתי חולים, חלקם בלי ידיים ובלי רגליים. איך הגענו למצב שלקחו את משפחות החטופים והפכו את זה לעסק פוליטי? איך הגענו לדבר הזה? איך אפשר לרדת כזה נמוך?". לאחר המשפט הזה הוא גם ביקש הפסקה מהריאיון.
לאחר מכן הוא התעשת, והדבר הראשון שהיה לו לומר לרוני קובן – "סליחה". קובן חייך אליו וענה: "על מה סליחה?", ועל כך גואטה ענה: "שלא התאפקתי". קובן המשיך: "למה להתאפק?", וגואטה אמר: "אם לא היינו מתאפקים אז כל היום הייתי בוכה, ויש סיבה לבכות כל היום".
רוני קובן המשיך את הריאיון עם שאלה נוספת: "זה נכון שהיה רגע בזמן שידור ברדיו ששמעת אימהות של חטופים והתחלת לבכות?", והוא ענה: "כן, לא פעם אחת – כמה פעמים". קובן המשיך: "יש איזה חטוף שנכנס לך ללב במיוחד?" ותשובתו של גואטה: "כן, שם בכיתי הכי הרבה. ביבס". הוא המשיך לדבר בזמן שדמעות נקוו בעיניו וקולו נסדר: "זה לא יכול להיות, זה משהו שלא נתפס בשכל בכלל".
הוא עצר שוב כדי להוריד את המשקפיים ולמחות את הדמעות מעיניו, והמשיך בהלצה: "קובן, זה שזו תוכנית של תשעה באב לא אומר שאני צריך לבכות כל התוכנית". במקביל, קובן תהה אם "הלב שלו קהה" משום שהוא לא בוכה כשהוא נזכר במשפחת ביבס, שאיבדה את האם שירי ואת שני בניה הצעירים, אריאל וכפיר, לאחר שנחטפו לעזה מניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצחו בשבי. ירדן ביבס, בעלה של שירי, נחטף גם הוא, ושוחרר ב-1 בפברואר השנה. גופותיהם של כפיר, אריאל ושירי הוחזרו לישראל ב-20 וב-22 בפברואר.
קובן סיפר לגואטה: "הייתי בניר עוז ונותנים לך להסתובב בין הבתים חופשי, ואז אתה בא לבית של הביבסים" – כאן גם קולו של קובן נסדק והוא מבין שגם הוא עומד לבכות – "ואתה רואה את הבימבות הקטנות של השניים המתוקים האלה, והפצע עוד מדמם ופתוח". בהמשך הריאיון אמר יגאל גואטה: "בחיים לא קרה לי שהצטערתי ובכיתי כל כך הרבה ימים ולילות על ילדים שאני לא מכיר בכלל".