לפני שנתיים, אוליבר אלביס היה סוג הבחור שכל הורה מקווה שבנו יהיה. חרוץ, חי אורח חיים נקי, אחראי, הוא עבד שעות ארוכות כנהג רכבת וכבר סיים לשלם את המשכנתא על ביתו בן ארבעת החדרים. הוא גם השיג רישיון טייס פרטי בזמנו הפנוי וקנה מטוס קל משלו. כל זאת, והוא עדיין לא הגיע לגיל 30.

אבל היום הוא איבד הכל: את הבריאות, הבית,ה עבודה – ואת העתיד המבטיח שלו. הסיבה? הוא לא נרדם כבר שנתיים. "זו לא סתם שינה גרועה, זו מחיקה כמעט מוחלטת של שינה", הוא אומר.

"אני לא מרגיש ישנוני. אני לא נרדם. אני נעול במצב מתמיד של ערנות. ימים אינסופיים זולגים ללילות אינסופיים – וזה עינוי. חוסר שינה אינו רק תשישות, הוא מפרק את רוחך. איבדתי כמעט הכל. האדם שהייתי פעם נעלם. איך משהו כל כך טבעי, כל כך חיוני כמו שינה יכול להילקח לחלוטין? נהגתי לתהות איזה כאב יכול לגרום למישהו לייחל למוות. עכשיו אני מבין. אני לא רוצה למות, אבל אני לא יכול לשרוד את העינוי הזה הרבה יותר. הייתי נותן כל אגורה שעבדתי עצמי לאדמה עבורה, רק כדי להיות מסוגל לעצום את עיניי ולישון".

והחלק הקשה ביותר עבור אוליבר הוא היעדר תשובות. רופא המשפחה שלו אמר שאין יותר מה לעשות. הפסיכיאטר שלו נגמרו לו האפשרויות. "אף אחד לא באמת יודע איך לגשת לזה – למרות העובדה שהשינה היא הבסיס עצמו לחיים", סיפר אוליבר, שהיום הוא בן 32, לדיילי מייל.

הגוף של אוליבר היה עמיד אפילו להרדמה חזקה. הוא קיבל זריקה של תרופה המשמשת להרדמת מטופלים לפני ניתוח, אך זה עדיין לא גרם לו לאבד את ההכרה. וההשפעות של חוסר המנוחה המתמיד הזה הן מייסרות: "ביליתי את 21 החודשים האחרונים בסיוט בהקיץ, נלחם לשרוד בגוף שמרגיש כאילו הוא בוער, נשרף מבפנים".

"הראש שלי נמצא בלחץ הנורא ביותר שניתן לדמיין. המפרקים, העצמות והשרירים שלי זועקים מכאב. אני מרגיש כאילו אני בחליפת ברזל. העיניים שלי מרגישות כאילו הן נמסות מתוך הגולגולת שלי. אני לא יכול ללכת בקו ישר. הראייה שלי נפגעה. אני לא יכול לעכל מזון כראוי".

"אני לא יכול להתחבר לאף אחד יותר. שום דבר לא מסב לי הנאה או עונג; לא לצפות בסרט, לאכול, לקרוא ספר. ובמשך כל יום ולילה, אני נשאר ער, אפילו לא ישנוני – לכוד בתודעה שלא יכולה לנוח, לא יכולה להתאושש, לא יכולה לאפס את עצמה. זה בודד בצורה נואשת כי אני מרגיש שאני האדם היחיד בעולם שסובל ככה".

כמה זמן יכולים התודעה והגוף האנושי לסבול חוסר שינה? "נדודי שינה מוחלטים נחשבים למצב קטלני", אומר פרופסור גיא לשצינר, נוירולוג יועץ, מחבר הספר "המוח הלילי", המתמחה בהפרעות שינה. "בעוד שאין לנו נתונים ברורים מבני אדם מסיבות אתיות, כלבים שנשמרים ערים ימותו ללא ספק תוך 17 ימים, וחולדות גם ימותו תוך 32 ימים".

ובכל זאת אוליבר טוען שהוא חי ללא שינה מרעננת במשך כמעט שנתיים, מה שמבלבל את הרופאים שהתייעץ איתם בבריטניה, לפי מסמכים שנראו על ידי ה'מייל'. "התחננתי בפני רופאים ושלחתי אימיילים למומחי שינה ומדענים ברחבי העולם, מתחנן בפניהם לצפות בי במשך מספר שבועות. הצעתי לשלם אבל תחינותיי נשארו ללא מענה. אם אתה חוקר, מדען מוח, מומחה שינה או פשוט מישהו שמאמין שזה יכול להיות אמיתי – בבקשה, אני מתחנן בפניך לבוא קדימה".

כעת, אוליבר מממן את הטיפול שלו בשינה לאחר שמכר את ביתו, הוא כרגע נוסע ברחבי העולם בחיפוש אחר אבחנה וטיפול יעיל, עובר עשרות טיפולים. שום דבר לא עבד – עד עכשיו. נואש, דומע, לעתים קרובות על סף התמוטטות, הוא מדבר מדירה שכורה בהודו, תחנתו האחרונה.

למה הוא בהודו? "אני מנסה כל מיני תרופות, טיפולים אלטרנטיביים, רק כדי לראות אם הם יגרמו לי לישון", הוא אומר. "אבל שום דבר לא עובד. מדי פעם אני ישן שעה בלילה אבל אני עדיין מרגיש דרוך. לא עייף בכלל".

קולו נשבר. "אני מצטער שאני בוכה," הוא מתנצל. "אבל זה פשוט כל כך כואב. התמוטטתי בשדות תעופה. אני נופל על הרצפה. אני מהלך ברחובות בלילה, מקנא באנשים חסרי בית שיכולים להירדם בפתחי חנויות. הייתי מחליף מקומות איתם רק בשביל השכחה של השינה – לוותר על כל אגורה שיש לי כדי לישון כמו אדם רגיל. אנשים חושבים שאני הזוי", הוא אומר.

"אבל למה שאמציא את זה? אין לי שום דבר בעולם להרוויח מלהעמיד פנים שאני לא יכול לישון. קשה להאמין, אני יודע. לפני שנתיים לא הייתי מאמין שזה יכול לקרות בעצמי".

הוא מדבר עכשיו, הוא אומר, כדי להעלות מודעות לכמה משפילים יכולים להיות נדודי שינה וכמה מעט ידוע עליהם. לפני שהסיוט בהקיץ שלו החל, אוליבר מילא כל דקה בחייו בעבודה ופעילות.

הוא אחד מתוך שישה אחים ואחיות, הוא גדל בווילטשייר, שם הוא עדיין חי. אביו, שוטר בדימוס, ואמו, מדריכת רכיבה, הם הטמיעו בכל ילדיהם תחושה חזקה של שירות ציבורי וערכים של חיסכון ואלטרואיזם. לאורך שנות ה-20 שלו, אוליבר קנה, שיפץ ומכר נכסים בזמנו הפנוי. סוכן הנדל"ן Purple Bricks השתמש בסיפור ההצלחה שלו בסרטון פרסומת. בגיל 28 הוא סיים לשלם את המשכנתא שלו והיה בעלים של הבית הנפרד שלו.

"חיי היו מלאים במטרה, מבנה ושאיפות", הוא אומר. "בניתי כל מה שהיה לי דרך מסירות, משמעת ועבודה קשה. מעולם לא ביזבזתי יום". הוא התחיל לעבוד עבור רכבת גרייט ווסטרן (GWR) כמפקח כרטיסים בגיל 18, עולה בדרגות להיות נהג רכבת. הוא גם השיג רישיונות טייס פרטי, סירת מנוע ואופנוע.

הוא מראה תמונות של עצמו – צעיר נאה עם חיוך בעל גומות וביניים בהירות – טס במטוסו מעל עיר הולדתו. הוא עמד להשלים את אימון האירובטיקה שלו וקיווה להופיע במופעי אוויר כשחוסר השינה ירד עליו. היום הוא נראה מותש לחלוטין – יש אטימות בעיניו, צל של זיפים, והוא בקושי יכול ללכת מרוב עייפות.

לפעמים אין לו את האנרגיה או היכולת לדבר. מדהים שהוא יכול אפילו לסדר את מחשבותיו בבהירות. אבל כשהוא מוצא כוח לדבר הוא מנומס ולמרות שהוא עוצר לעתים קרובות כדי לאסוף את חוטי המחשבה – הוא בהיר ומנסח את דבריו היטב.

במהלך אותן שנים לפני נדודי השינה הוא היה ממוקד, אנרגטי, נחוש. הוא שמר על כושר גופני שיא: "חייתי בניקיון – מעולם לא נגעתי באלכוהול, סיגריות או סמים. התאמנתי בחדר כושר כל יום וביליתי כמה שיותר זמן בחוץ. היה לי חזון לחיי".

השינה מעולם לא התחמקה ממנו באותן שנים עמוסות ופוריות. "הייתי ישן שש, שמונה, עשר שעות בלילה, ללא כל מאבק", הוא אומר. ואז, ללא כל אזהרה, חייו נזרקו לתוהו ובוהו: "זה היה כל כך בלתי נתפס, כל כך בלתי ניתן לדמיון, אני עדיין מתקשה להבין את זה".

הוא מספר את הסיפור על איך הכל התחיל בסוף דצמבר 2023. "חזרתי הביתה מהעבודה מאוחר בערב אחד ולא יכולתי לישון. לא חשבתי על זה. אבל בלילה הבא, השינה לא הגיעה שוב. ימים חלפו – עדיין ללא שינה. הדבר המוזר ביותר הוא, אפילו לא הרגשתי ישנוני. לא היה שום נרדמות, אפילו לשנייה. המוח שלי הרגיש כאילו הוא תקוע במצב חירום שלעולם לא יכבה. מאותו רגע כמעט ולא ישנתי בכלל".

תחילה, הוא ניסה תרופות ללא מרשם, ואז הלך לרופא המשפחה שלו שרשם כדורי שינה; שום דבר מזה לא עבד. ב-5 בינואר 2024, הוא נהג ברכבת בפעם האחרונה, והבין שזה כבר לא בטוח עבורו לעשות זאת.

הוא המשיך ללכת בקביעות למרפאה שלו בחיפוש חסר אחר תשובות – הוא ראה כל רופא משפחה במרפאה העמוסה בצ'יפנהאם שם הוא רשום.

"אחד אמר לי ללכת הביתה, להדליק נר ולהירגע. אחר אמר שאני הזוי. ואז נאמר לי: 'נמאס לי ממך עכשיו. אין יותר מה לעשות בשבילך'. דחו אותי, לעגו לי, השפילו אותי. שאלתי את הרופא שלי: 'מה עושים אנשים עם בעיות שינה רציניות?' הוא אמר: 'הם מפסיקים להתקשר אלינו'".

אחרי חודש או משהו כזה, אוליבר הופנה לפסיכיאטר של ה-NHS שגם הוא היה נבוך מהמקרה שלו: "הוא הודה שהוא פשוט לא ידע מה התשובה".

אוליבר מכר את ביתו ועבר בחזרה לגור עם אמו, ג'יל, 57, בתחילת 2024. היא נשארת מיואשת: "היה לו העולם לרגליו", היא אומרת לי. "אני פשוט לא מבינה איך זה קרה. כשהוא עבר אליי בהתחלה, ניסיתי להישאר ערה כל הלילה איתו, לדבר איתו. אבל לא יכולתי לעשות את זה לאורך זמן. הוא נהיה יותר ויותר נואש ובודד. הוא היה אומר לי שהוא לקח מספיק כדורי שינה במרשם כדי להפיל קרנף – אבל עדיין הוא נשאר ער לחלוטין".

אוליבר מאשר זאת: "הייתי בכל רחבי העולם מנסה כדורי שינה שונים חזקים במינונים גבוהים מאוד ושום דבר לא מרדים אותי. היית חושב שחברת תרופות תרצה לערוך עליי ניסויים. התרופות החזקות ביותר לשינה הן כמו סוכרייה בשבילי".

הוא אומר שהתייעץ עם יותר מ-50 רופאי משפחה, נוירולוגים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומרפאות שינה. הוא הופנה לצוותי בריאות הנפש ואושפז בבתי חולים, כולל מחלקות פסיכיאטריות (יש קשר חזק בין חוסר שינה ממושך ובעיות בריאות נפשית) ברחבי בריטניה.

רופאים אבחנו אותו עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (הוא היה עד להתאבדות וניסיון התאבדות בעודו נהג רכבת), תסמונת עייפות כרונית ופיברומיאלגיה, מחלה הגורמת לערפול מוחי, נדודי שינה ועייפות. אבל כשהוא הופנה לבית החולים המלכותי המאוחד, באת', לבדיקה נוספת, נאמר לו פשוט "לנוח בין פעילויות".

"זו הייתה עצה חסרת תועלת. אמרתי להם שאני לא יכול לצחצח שיניים בלי להרגיש שאני עומד למות", הוא אומר. נראה שאף אחד לא הצליח לקבוע את סיבת השורש של הבעיה שלו. בינתיים, הוא הוציא עשרות אלפי לירות שטרלינג על טיפולים פרטיים בחיפושו הנואש אחר מנוחה.

ורשימת הטיפולים ארוכה: מטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ועד היפנותרפיה, אמבטיות מוזיקה, עיסויים סיניים וריטריטים למדיטציה. נרשמו לו מגוון תרופות, מבנזודיאזפינים – תרופות הרגעה חזקות לחרדה ונדודי שינה – ועד כדורי שינה, אופיואידים ומשככי כאבים.

מותש ומיואש מאי פעם למצוא הקלה, הוא טס לקולומביה, דרום אמריקה, ביוני לקחת איאואסקה עם שמאן. תרופת הצמחים החזקה והמעוררת הזיות ידועה בתכונות הריפוי שלה ובהשפעות הטיפוליות על דיכאון, אך עלולה גם להיות קטלנית. "זה לא השפיע עליי בכלל", אומר אוליבר.

משם, מונע על ידי ייאוש טהור, הוא המשיך במסעו, טס לטורקיה לקבל סדרת זריקות בצוואר, עבור וויסות מערכת העצבים, המקושרת בדרך כלל לנדודי שינה.

הסרטון שהוא מראה מההליך קורע לב. כשההליך לא מביא הקלה, הוא מתמוטט. "אני רק רוצה ללכת לישון. אני רק רוצה ללכת לישון", הוא בוכה בין יבבות. אז הרופא, אמפתי למצוקתו, מסכים לתת לו הרדמה כללית רק כדי שיוכל לנוח קצת.

הוא מראה סרטון של בית החולים הטורקי שבו הרופא וצוות הרפואה שלו מזריקים את חומר ההרדמה פרופופול לזרועו של אוליבר – אבל באופן מדהים אפילו זה לא מרדים אותו. הרופא המום. הוא צוחק בחוסר אמון. "אתה אדם חזק מאוד", הוא אומר. אוליבר עונה: "הזרקת לי חומר הרדמה ואני לא מרגיש כלום".

תיאוריה אחת, שהוצעה על ידי פרופסור לשצינר, היא שאוליבר יכול לחוות מצב הנקרא נדודי שינה פרדוקסליים. זה מצב שבו אדם תופס את עצמו כער, למרות שגלי המוח שלו מראים שהוא מקבל קצת שינה.

"זה נחשב בעבר לבעיה פסיכולוגית, אבל ראיות אחרונות מציעות שמה שעשוי להתרחש בפועל הוא שבעוד שרוב המוח בשינה, אזורים במוח האחראים על תודעה או מודעות אינם מראים פעילות שינה עמוקה כזו", מסביר פרופסור לשצינר.

"זה יכול להיות מצב קשה לטיפול, אבל לפעמים ניתן לטפל בו הן בתרופות והן בטיפולים לא תרופתיים. לפעמים ניתן לראות נדודי שינה פרדוקסליים גם לצד מצבי בריאות נפש, והטיפול במחלת נפש נלווית הוא גם חשוב מאוד".

יהיה ההסבר אשר יהיה, סבלו של אוליבר בבירור נמשך. ערב אחד, הוא לקח חופן של כדורים במרשם – זאנקס, דיאזפאם, זופיקלון ומלטונין – ואז שכב במשך שעתיים, אבל השינה עדיין חמקה ממנו, הוא אומר.

"כל יום אני נגרר דרך סוג של עינוי שהוא פשוט יותר מדי עבור כל אדם לשאת", הוא אומר. "זה מוות איטי בהקיץ ללא מנוחה, ללא הקלה, רק כאב וחוסר אמונה שמשהו כזה יכול בכלל לקרות. כל מה שאני משתוקק לו הוא מנוחה, כדי שאוכל לחיות, לא רק להתקיים".