מחקר חדש שבוצע במכללה האקדמית אשקלון בקרב אנשי כוחות הביטחון חושף תמונה קשה של מצוקה נפשית חבויה, ומצביע על קשרים בין הימנעות מבקשת עזרה, הסתרת רגשות שליליים, תסמינים פוסט טראומטיים ומחשבות אובדניות. את המחקר שבוצע לאחרונה וממצאיו נחשפים כאן לראשונה ערכה ד"ר גבי קאשי רוזנבאום, חוקרת בתחום הטראומה, מרצה בכירה וראש מסלול חינוך במחלקה ללימודים רב־תחומיים במכללה האקדמית אשקלון.

במחקר בו נאספו נתונים מ- 111 אנשי ביטחון, בהם חיילים בשירות סדיר, אנשי קבע וחיילי מילואים נמצאו נתונים מדאיגים. אחת השאלות הישירות שנשאלו במסגרת המחקר הייתה השאלה שפסיכיאטרים מונחים לשאול כל אדם שקיים חשש לחייו: "האם יש לך מחשבות אובדניות?". התשובות חשפו את המציאות הקשה והופכות את הבטן: לא פחות מכשליש (30%) מהמשיבים דיווחו על מחשבות כאלה, בדרגות חומרה שונות, כשמרבית הדיווחים התקבלו מקרב אנשי הקבע והמילואים וכ- 10% מהמשיבים דיווחו על סימפטומים פוסט-טראומטיים ברמה גבוהה ביותר, שניתן ליחס אותה להפרעה פוסט-טראומטית.

לצד זאת, נמצא כי רבים מהנבדקים (75%) ציינו כי הם אינם פונים מיוזמתם לקבלת עזרה מקצועית, ורבים (52%) הודו שהם נוטים להסתיר רגשות שליליים. בהקשר זה המחקר מצא קשר בין שתי התופעות: ככל שהמשיב הסווה רגשות שליליים, כך נטייתו להימנע מפנייה לעזרה הייתה גבוהה יותר. דפוס זה מכונה במחקר "הימנעות כפולה" – הסתרה פנימית מחד, והימנעות מקשר טיפולי מאידך.

אבל המשמעות האמיתית של ההימנעות נחשפת כשבודקים את הקשרים בין הסתרת רגשות ואי-פנייה לעזרה לבין הסימפטומים הפוסט טראומטיים: נמצא קשר בין הסתרת רגשות לתסמיני PTSD ובפרט לרכיבים של דיסוציאציה והימנעות, לצד קשר גם עם חוסר פנייה לעזרה מקצועית. כאשר מחשבות אובדניות נמצאו קשורות בעוצמה דומה לכל סוגי התסמינים הפוסט-טראומטיים. עוד נמצא כי ככל שחומרת החשיפה לאירועים טראומטיים עולה, כך גם עוצמת הסימפטומים הפוסט טראומטיים וכן קיימת עלייה בשכיחות מחשבות אובדניות. לעומת זאת, פנייה לעזרה נמצאה כגורם מגן.

"פוסט טראומה (PTSD) אינה רק זיכרון רע או חלום מטריד. מדובר בהפרעה נפשית שמתבטאת בין היתר בפלשבקים, סיוטים חוזרים, עוררות-יתר, הימנעות מגירויים שקשורים לאירוע, חוסר שקט רגשי, אשמה, ניכור, דיכאון ולעיתים קרובות גם סימפטומים דיסוציאטיביים – תחושת ניתוק מהעצמי או מהמציאות" מסבירה ד"ר גבי קאשי רוזנבאום, "אצל רבים, הסבל אינו נראה לעין – הם מתפקדים, עובדים, צוחקים. אך בפנים הם נשחקים לאט. יש סימנים שכדאי לשים אליהם לב גם אם האדם טוען שהכול בסדר: שינויים חדים בהתנהגות, ריחוק חברתי, ירידה חדה באנרגיה או עניין, קושי בשינה, עצבנות מוגברת או תחושת ריקנות כללית. דווקא מי שטוענים שהכול 'רגיל' עלולים להסתיר את המצוקה העמוקה ביותר".

תמיכה חברתית בעיקר מצד בני משפחה וחברים נמצאה כבעלת תרומה למיתון הסימפטומים, להפחתת מחשבות אובדניות ולשיפור התחושה הכללית. אמונה דתית נמצאה כקשורה לשביעות רצון מהחיים גם בקרב מי שנחשפו לאירועים טראומטיים. "אלה מנגנוני חוסן חשובים, אבל הם לא יכולים להחליף טיפול מקצועי. האמונה נותנת משמעות ותחושת יציבות, אך במקרים רבים אינה מספיקה להתמודד עם עומס נפשי חמור." מבהירה ד"ר קאשי רוזנבאום.

בשבועות האחרונים דווח על שבעה מקרי התאבדות הקשורים למלחמה ולאירועי ה-7 באוקטובר. בין הקורבנות: לוחמים בשירות סדיר, חיילי מילואים, משרתים בקבע ומתנדבי זק"א. המחקר מצטרף לשורת דיווחים ונתונים חלקיים מצה"ל ומהמכון לרפואה משפטית, לפיהם חיילים ואנשי מילואים מצויים בסיכון מוגבר לאובדנות, גם אם הנתונים הרשמיים לא מראים עלייה כוללת בשיעור ההתאבדויות. מומחים מזהירים כי השפעות המלחמה עשויות להתפרץ בטווח הארוך. 

"המשרתים בקבע ובמילואים חוזרים לחיים האזרחיים אך נותרים ללא מענה מערכתי מספק, לא מבחינת רצף טיפולי, לא מבחינת מעקב, וגם לא מבחינת פתיחות תרבותית שמאפשרת להם לדבר על מה שעברו. רבים מהם חווים תחושת חוסר משמעות, אובדן זהות, רגשי אשם על הפגיעה במשפחה, בילדים, בעבודה, ומצוקה עמוקה על כך שלא נותרו עם חבריהם בזירה הלוחמת שם הם מרגישים בעלי ערך. בבית הם כבר לא מזהים את עצמם" אומרת עורכת המחקר ומוסיפה: "שאלות ישירות על מחשבות אובדניות אינן מסוכנות, להפך, הן מבהירות לאדם במצוקה שהוא לא לבד. חשוב לשאול, גם כשזה לא פשוט. חשוב להבין, האדם האובדני כמעט תמיד נמצא באמביוולנטיות – הוא חושב על מוות, אבל מחפש גם תקווה. לפעמים, שאלה אחת אמיצה, שנשאלת בלי שיפוט, בלי קלישאות ובלי פחד – יכולה להיות קרש ההצלה שאותו אדם מחפש".