נשים
הסיפור שמאחורי הנתונים: מציאות הפגיעות המיניות בישראל
בימים בהם הציבור הישראלי מתמודד עם הדי פרשת מאמן הכושר ושחרורו המוקדם של הפסיכולוג יובל כרמי, נחשפת שוב המציאות הכואבת של פגיעות מיניות בחברה הישראלית. מקרים אלה, שהסעירו את השיח הציבורי, מאירים באור בוהק את הפער בין חומרת הפגיעה לבין התגובה המערכתית והחברתית אליה.
בעוד התקשורת מתמקדת בפרטי המקרים הספציפיים, חשוב להרחיב את המבט אל מעבר לכותרות ולהבין את ההשלכות ארוכות הטווח של פגיעה מינית – על הנפגעים, על סביבתם ועל החברה כולה. פגיעה מינית היא תופעה חברתית מורכבת בעלת השלכות מרחיקות לכת על הנפגעים, סביבתם והחברה בכללותה. בימים בהם על עבריין מין שהודה והורשע נגזרות שנים בודדות בכלא ואז גם מגיע שחרורו המוקדם ראוי לעצור ולהבין את היקף וחומרת הפגיעה על הקורבן ועל הסביבה כולה.
הנתונים מציירים תמונה מדאיגה. בישראל, כ־60% מהפניות למרכזי הסיוע עוסקות בפגיעה מינית בקטין/ה (עד גיל 18), כ-60% מהפגיעות עד גיל 12 התרחשו בבית הפוגע או הנפגע/ת, כ-35% מכלל הפגיעות עסקו בפגיעה במשפחה ואחת מכל שלוש נשים ואחד מכל חמישה גברים יחוו תקיפה מינית במהלך חייהם.
כ-80% מהפגיעות המיניות מבוצעות על ידי אדם מוכר לנפגע/ת – כולל בני משפחה, חברים ומכרים, מעסיקים, עמיתים, בעלי מרות וכו'. נתונים אלו מעידים על היקף ה״תופעה״ ועל עצמת השפעתה. חשוב להבין, פגיעות מיניות משפיעות על החברה בכללותה במספר רב של אופנים.
איך פגיעות מיניות משפיעות על החברה?
- השפעות כלכליות: מעבר לעלויות הישירות של טיפול רפואי ונפשי, קיימת השפעה על פריון העבודה, אובדן ימי עבודה, ופגיעה בפוטנציאל התעסוקתי ארוך הטווח של נפגעים/ות.
- השפעות חברתיות: ערעור תחושת הביטחון בקהילה, פגיעה באמון במוסדות וביחסים בין-אישיים, ויצירת אקלים של פחד ואי-שוויון.
- השפעות על מערכת הבריאות: עומס על שירותי בריאות הנפש, שירותי רווחה ומערכות המשפט.
- השלכות בין-דוריות: טראומה מינית שלא טופלה עלולה להשפיע על מודלים של הורות ויחסים במשפחה, ולעיתים להוביל להעברה בין-דורית של דפוסי פגיעה.
- השפעות פיזיולוגיות: פציעות, מחלות מין, הפרעות שינה, כאבים כרוניים ועוד.
- השפעות פסיכולוגיות: דיכאון, חרדה, פגיעה בדימוי העצמי, קשיים בוויסות רגשי, נטייה מוגברת להתנהגויות סיכון. תחושות אשמה, בושה, הסתרה, ניתוק ועוד.
הכרה בהשלכותיה הרחבות של הפגיעה מזמינה את כולנו להיות מודעים יותר. כי זיהוי מוקדם של סימני פגיעה מינית יכול להיות משמעותי בהתערבות מועילה ולמניעת החמרה בהשלכות. כדי להשפיע צריך להכיר.
סימנים לזיהוי פגיעה מינית:
- בהתמודדות של ילדים ומתבגרים עם פגיעה: ניתן להבחין במספר שינויים פתאומיים בהתנהגות, כגון נסיגה התפתחותית, התנהגות פרובוקטיבית, או התנהגות מינית לא מותאמת גיל, ירידה פתאומית בביצועים אקדמיים, הימנעות מפעילויות שפעם נהנו מהן ביטויים של ידע מיני לא מותאם גיל ותלונות סומטיות תכופות (כאבי בטן, כאבי ראש) ללא סיבה רפואית ברורה.
- בהתמודדות של מבוגרים עם פגיעה: שינויים קיצוניים בהרגלי שינה או אכילה, התבודדות חברתית והימנעות מיחסים קרובים, חרדה מוגברת, פלאשבקים, או סיוטים חוזרים, שימוש מוגבר באלכוהול או סמים, דיבור עצמי שלילי ותחושת ערך עצמי נמוכה, קשיי ריכוז והחלטיות מצומצמת, ניתוק רגשי (dissociation) או תגובות "הקפאה" במצבים מסוימים, פגיעה עצמית ועוד.
פגיעות מיניות מתקיימות ויכולות להתעצם במקביל לשתיקה חברתית ואם אנחנו מבינים עד כמה היא פוגעת, מערערת ומשפיעה על כולנו, כדאי שניישר מבט גם על ההיבטים של האחריות החברתית בהתמודדות עם התופעה ונשאף לשינויים רחבים בנדון.
איך ניתן לעזור?
- יצירת שיח פתוח וכן: קידום שיח ציבורי שמאפשר דיבור על פגיעות מיניות ללא סטיגמה.
- חינוך למניעה: תכניות חינוכיות לילדים, נוער ומבוגרים בנושא גבולות, הסכמה, ומניעת פגיעות.
- הכשרת אנשי מקצוע: רופאים, מורים, יועצים, ואנשי אכיפת החוק ימשיכו לקבל הכשרה מתאימה לזיהוי, תגובה והפניה מתאימה במקרים של פגיעה מינית.
- מערכות תמיכה נגישות: זמינות של שירותי תמיכה, קווי חירום, ומרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעים.
- רפורמות במערכת המשפט: יצירת סביבה תומכת עבור נפגעים/ות בהליכים משפטיים, והבטחת אכיפה יעילה כנגד פוגעים.
המאבק בפגיעות מיניות דורש מעטפת רחבה המשלבת חקיקה, חינוך, ותמיכה ולכל אחד ואחת יכולה להיות היכולת להשפיע. אם אתם נפגעתם, אל תישארו לבד. בואו לשתף, לקבל כתף תומכת, מידע במידה וניתן. אנחנו כאן בשבילכם.
אין בנאמר להוות תחליף לטיפול וייעוץ מקצועי. הכותבת היא לונה בן דיין, עובדת סוציאלית MSW, סמנכ"לית מקצועית, עמותת סה"ר – סיוע והקשבה ברשת.
בכנס מנהיגות נשים 2025 של קבוצת הג'רוזלם פוסט, שנערך לאחרונה, התקיים פאנל בהשתתפות בכירות מפעל הפיס: אסנת אלרואי, רחל אטדגי ומירב ברנדפלד. הדיון, שנוהל על ידי העורכת הראשית של הג'רוזלם ריפורט, תמר אוריאל-בעירי, עסק במנהיגות נשית, ייצוג ואחריות חברתית בתחומים הנשלטים על ידי גברים.
אסנת אלרואי, מנהלת בכירה במפעל הפיס, שיתפה מניסיונה בעבודה בדירקטוריון המורכב בעיקר מגברים. היא הדגישה את האתגרים שבהבטחת השמעת קולות נשיים בתהליכי קבלת החלטות. "כשגברים שומעים קול נשי, לפעמים הם פשוט לא קולטים אותו," אמרה. "הייתי צריכה להיות ברורה, תקיפה, אפילו אגרסיבית לפעמים, רק כדי לוודא שקולי לא יטבע."
רחל אטדגי, פורצת דרך בקהילה החרדית, תיארה את דרכה הבלתי שגרתית למנהיגות. "התחלתי בגיל 21, צעירה וסקרנית, נחושה לשבור מחסומים," אמרה. עם הצטרפותה לדירקטוריון מפעל הפיס, היא בהתחלה הטילה ספק בעצמה. "שאלתי את עצמי, 'האם זה גדול עליי?' אבל אז הזכרתי לעצמי—אני לא אחת שנכנעת." עטדגי, אם לחמישה ומנהלת תוכנית מעונות יום ארצית, הדגישה שעבודתה חוצה מגזרים וחילוקי דעות חברתיים. "בסופו של יום, תפקידי הוא לשרת אנשים, לא משנה מי הם."
מירב ברנדפלד, ראש תחום רגולציה וראש מטה המנכ"ל במפעל הפיס, דיברה על תפקידו המפתיע של הארגון בהימורים אחראיים. "אנשים לא מצפים מארגון לוטו שיהיה לו מחלקה שלמה המוקדשת למניעת התמכרות," אמרה. "אבל אנחנו מאמינים באחריות. אנחנו לא כאן כדי לקדם הימורים; אנחנו כאן כדי לוודא שזה נעשה בבטחה." היא ציינה את הספקנות הראשונית שנתקלה בה בתעשייה אך הדגישה, "מה שפעם הרים גבות, היום מוכר ומוערך."
למרות האתגרים, הדיון הדגיש את ההתקדמות במנהיגות נשים ואת הצורך המתמשך בסנגור לשוויון מגדרי במגזר הציבורי. "הצלחה במנהיגות ציבורית מתחילה באמונה בעצמך ובחזון ברור לאן אתה רוצה להגיע," סיכמה אטדגי. "זה לא על קריירה—זה על שליחות ושירות."
מאמר זה נכתב בשיתוף פעולה עם מפעל הפיס.
את סדר היום השבוע ובחודש הקרוב היה אמור להכתיב הסיפור על תשעה אחים ואחיות בני פחות מ־12 שנשרפו למוות בסופ"ש שעבר בח'אן יונס – ועל אם המשפחה, רופאה שעובדת בבית החולים וקיבלה אותם חרוכים למוות.
סדר היום לא השתנה. זה היה עוד ריקושט שעף באוויר מפלנטה אחרת וניתז ממערכת ההגנה האקטיבית שעוטפת־אוטמת את החברה הישראלית. בצה"ל טוענים שלא ניתן לקבוע שהילדים נהרגו בתקיפה ישראלית. ובהחלט יכול להיות שצה"ל צודק. הטרגדיה שלנו היא שזה מכבר לא משנה מה קורה באמת.
הסיפור הזה, על רקע הזוועות המאומתות, מתקבל כדיווח אמיתי ומצטרף להר האשמה שמתרומם נגד המדינה, שהיא גם אנחנו. האשמה הבלעדית במצב היא הממשלה – שמציבה לצה"ל בעזה משימה בלתי אפשרית. איך יודעים שהמשימה היא בלתי אפשרית? תחזרו לתחילת הטקסט. כל השאר, מיושבי הקרנות בכל הארץ עד אחרון יושבי בתי הקפה בתל אביב, כולל צה"ל, מחפשים דרכי מילוט מאשמה והתגוננות מול הממשלה.
ואז כצפוי, ואולי מוקדם מהצפוי, צה"ל עולה על בריקדות מול הממשלה. אני בטוח שגם הרמטכ"ל אייל זמיר (שקיבל ביום הכתרתו בטור הזה את העצה להיות גם איש צבא וגם פוליטיקאי) לא חשב שמרגע המינוי לרגע השינוי הוא יתייצב ראש בראש מול ראש הממשלה ועושה דברו המקרקש, שר הביטחון.
הקרב נגד הממשלה חשוב לזהותו ולעוצמתו של צה"ל הרבה יותר מהקרב על עזה, שבו צה"ל מפסיד בכל יום שהוא מתקרב ליעד (לשלוט ב־70% משטח הרצועה). גם אם הבריטון הנסדק והולך יכריז מול טופז לוק כי "מבצע מרכבות גדעון הסתיים ועזה בידינו!", השאלה המתבקשת היא: אז מה? חיל האוויר שולט ברצועה כמעט שנתיים, אז מה?
מדינת ישראל כולה תקועה ברצועה – ושום דבר טוב לא יצא מאותה שליטה באוויר, בים, ביבשה ובדיאטה של תושבי עזה. אלא אם כן עשרות אלפי הרוגים, ובהם אלפי ילדים (למרבה הזוועה והטמטום, יש מי שמתווכח על מספרם) הם הוכחה לשליטה.
בימים האלה מתמרן צבא היבשה על מדגרה של עשרות אלפי צעירים שיחפשו את הנקמה והזהות שלהם. זה יקרה מחר או מחרתיים, במקביל לטיפול הבינלאומי במה שמצטייר כפשעי מלחמה. זו הסיבה לכך שצה"ל נאבק כיום על יכולתו להתחמק מהאחריות הבלעדית על זוועות המלחמה, ולארגן את שדה הקרב הציבורי, הלאומי, הבינלאומי וההיסטורי בסדר הנכון: קודם כל הממשלה כמפקדת הצבא (זה החוק הכתוב), ואחר כך הצבא, שנקלע למלכודת הכמו־דמוקרטית, שהכריחה אותו לבצע פעולות שדגל שחור מתנופף מעליהן. כן כן, האבחנה הזו קצת בעייתית, אבל נכונה. ללא הצבא אין כאן חיים, וללא הממשלה ניתן להתחיל בחיים חדשים ובמסע כפרות ושיקום.
את משפט פושעי המלחמה הזו (שום צדקנות לא תכסה על קיומם) לא צריך לנהל בהאג. את המשפט נגד הממשלה צריכה לנהל מדינת ישראל. גם אם האחריות הלאומית על הפשיעה המלחמתית מוטלת על כל החברה הישראלית. על כל אזרח ואזרחית שפשעי המלחמה התחוללו מול עיניהם ותחת חוטמם, ולא עלה בידם למנוע אותם.
הדרך היחידה ללכת להליך משפטי, תקשורתי וציבורי היא להעמיד לדין (על פי חוק, זוכרים?) כאן, בישראל, את כל חברי ממשלת ישראל כאחראים עליונים. זה לא יקרה, וחבל. אין בישראל תא שיכול להכיל עשרות שרים ושרות. אולי בנייני האומה בירושלים.
ראש חץ מפתיע
בינתיים יש לחברה שהיא חפצת חיים ושחייבת בהפקת לקחים, דרכים אחרות להיפרע מנמלטים מאחריות שמסרבים להקים ועדת חקירה ממלכתית: שיטת אל קאפונה. לזהות ולגבש תיקים אמיתיים שבהם ברורה אחריותם הפלילית של חברי הממשלה בכל הנוגע לפעילות בלתי חוקית. וגם זה לא יקרה, וחבל. נפלנו למלכודת הפתאים שהיא "מחצית העם" ולמלכודת העריצות של הרוב הפרלמנטרי שיבטל את הבחירות.
ראש החץ נגד הממשלה כיום הוא צה"ל. בשלב זה של כיפופי הידיים מגיעה הפצ"רית לכנס לשכת עורכי הדין באילת. התזה שלה היא שיש לצה"ל הכלים שמאפשרים להילחם בחמאס על פי כללי המשחק המשפטיים, בהתאם לדין הבינלאומי. ישראל כ"ץ הודיע לאייל זמיר שהוא אוסר על השתתפותה בדיונים. "עדיף שהפצ"רית תקדיש את זמנה למילוי תפקידה בצה"ל, כולל השלמת הבדיקות בנושאים שהציבור מצפה לגביהם לתשובות, ובמתן סיוע למפקדי וחיילי צה"ל בהפרכת עלילות מבית ומחוץ באשר להתנהלות חיילי צה"ל במלחמה בעזה".
ככה? דו"צ, בתגובה, מחנך את שר הביטחון: "הרמטכ"ל אישר לפני מספר ימים את השתתפותה של הפצ"רית בכנס לשכת עורכי הדין. זאת מתוך החשיבות העליונה שבהסברת המאמצים הנעשים בצה"ל על מנת לשמור על הדין ועל המשפט הבינלאומי. הסברה זו חשובה במיוחד בתקופה שבה צה"ל נדרש להתמודד עם טענות שווא והאשמות כוזבות נגד חיילי צה"ל ולוחמיו".
רצוי לא לפנטז על כך שמפקד חיל האוויר והרמטכ"ל יניחו את המפתחות על שולחן ראש הממשלה. השאלה היא איך השניים האלה מנווטים את התנגדותם למלחמת ההישרדות של בנימין נתניהו והממשלה. האם ייכנעו, ומרחץ הדמים ברצועה יימשך, או שידשדשו את סירובם להמשיך במרחץ הדמים הנוכחי.
בצד ההגנה על צה"ל, בטיעון שקודם כל זו הממשלה – צריך לדבר על תפקוד השב"כ. להבדיל מצה"ל, שהרג טורקי ונח בין המבצעים (בט"ש לא נחשב מלחמה או מבצע), השב"כ לא הפסיק לרגע את הפעילות הלוחמנית התת־קרקעית שלו בדרך מפצצה מתקתקת לפצצה כרעיון.
הגנה על השב"כ היא בהחלט עניין בעייתי מצד מי שיודע שהארגון הזה הוא הפועל השחור והאפל של מנגנון כיבוש דורסני. בזמנו, הרבה לפני המבול הימני־משיחי, כשכוחותינו ניהלו את המלחמה בטרור, היה לי מכר, כמעט חבר (ליודעי ח"ן שזוכרים את ג' מהשב"כ), שהכניס פעם חשוד בריגול לשק חומרי בנייה, שאונקל לתקרה, וחבט בו בידית של מעדר.
לא היה לי ספק שהוא באמת התכוון גם להוציא ממנו הודאה, וגם כך, בום בום, להגיע לשלום. כבר אז עמדו בשב"כ, כמו בצה"ל, עם הסטופר שהיה אמור לתקתק לעבר הסדרים מדיניים. כבר אז היה לפוליטיקאים לו"ז פוליטי. למעט אלו כמו רפי איתן, שכבר ב־1983 ניבא שאנחנו בדרך ל"מאה שנות טרור".
איתן האשים לא רק את הערבים, אלא גם את התרכובת הנפיצה של פלסטינים ויהודים במאבק על גורל ארץ ישראל מהירדן לים. יש לי חשד עמום שכיום הוא היה מצטרף לתנועת המחאה.
