השיח המרכזי והכמעט מוחלט בישראל כיום מתרכז ברצועת עזה ובחמאס. כן כיבוש הרצועה, לא ממשל צבאי, לא לחמאס, כן לשחרור חטופים ועוד מסוג זה. בפועל, הכל מילים. מי שקורא בעיון את החלטת הקבינט מבין כי אין שינוי, לפי שעה, בהיגיון המסדר שהוא ניסיון גם לשחרר חטופים וגם להשיג את כניעתו של חמאס בדרך שאינה צבאית, תוך החזקת מקל גדול בדמותו של איום עתידי של השתלטות על העיר עזה.

בינתיים המו"מ נמשך בעקיפין, והמתווכות מנסות להגיע לעסקה כוללת על סיום המלחמה שכוללת נסיגה ישראלית מלאה אך בתמורה לכל החטופים, לפירוז מלא של עזה מנשק ולהגלייה של המפקדים הבולטים בחמאס שברצועה.

הדבר היחיד שהשתנה והוא משמעותי, יכול היה להיות מטופל כבר מאמצע 2014 אם לא ראשית 2025 מאז בחירתו של טראמפ –  ההבנה שהמרכיב הכי חשוב כדי להכריע את חמאס הוא בכלל האזרחי, בהמשך לטענת "קאטו הזקן" שלי בערך מתחילת המלחמה. או במילים אחרות, ישראל מתכוונת להוציא את האוכלוסיה מריבונותו של חמאס וזאת באמצעות לחץ צבאי על העיר עזה שיגרום לאוכלוסיה העזתית לרדת דרומה.  על זה יש לשאול שתי שאלות:

1. מדוע העיר עזה, מרכז העצבים של האויב, עדיין מתפקדת "כעיר" וזאת בניגוד לכל כללי הדוקטרינה הצבאית של מלחמה המחייבת פעולה נגד מרכז העצבים של אויבך?

2. מדוע עד כה לא נעשה מאמץ, מקביל למאמץ הצבאי, להוצאה פיסית של האוכלוסיה מעזה, הן כאמצעי לחץ על חמאס והן להוצאת בלתי מעורבים מאזור לחימה?

בעודנו עוסקים בעזה וממתינים, חובה לזכור שאין ואקום. במזרח התיכון יש התרחשויות ברמה האסטרטגית ארוכת הטווח שצריכים להפריע לישראל מאוד בכל הנוגע לאיך ייראה הסדר האזורי החדש ביום שלאחר המלחמה.

בתחום הזה, לפי שעה, יש נהנית עיקרית על חשבונה של ישראל: טורקיה. בעוד שישראל אף פעם לא ידעה לשחק משחק כפול, הרי שטורקיה הוא מהמצטיינות: מצד אחד משטר עם אידיאולוגיה דתית קיצונית מבית האחים המוסלמים, המספק אכסניה לאחים המוסלמים שברחו ממצרים ומירדן ולחמאס חו"ל (במקביל לקטאר), ומהצד השני מדינה חברה בנאט"ו, שנכנסה באופן מפתיע לתפקיד היועצת האזורית סוגו של משענת עבור ממשל טראמפ בארה"ב. 

כך, בעוד שישראל היא דמוקרטיה מערבית אך כזו העסוקה בעזה ובשיח צבאי בעיקרו של "בום טרח" ובשרטוט של בעיקר תרחישי איומים, הרי שטורקיה היא בדיוק הפוך: משטר אוטוריטרי שכלא לאחרונה את כל מנהיגי האופוזיציה, דתי קיצוני במהותו ותומך בטרור מוסלמי, שיודע לדבר עם ארה"ב בשפת ההזדמנויות והסדר האזורי החדש. 

התוצאה, לפי שעה, ברורה: טורקיה מתחזקת על חשבונה של ישראל. איך? 
1. הקמת המסדרון הכלכלי המזרח תיכוני הצפוני (טורקיה כשער יציאה כלכלי מהמזרח לאירופה) על חשבונו של המסדרון הכלכלי הדרומי (IMEC – שבו ישראל היא שער היציאה הכלכלי מהמזרח לאירופה): בסוף השבוע נחתם הסכם שלום היסטורי(!) בין אזרבייג'אן לארמניה בתיווך ארה"ב.

ההסכם מיסד נתיב סחר אסטרטגי מאוד בהובלת ארה"ב דרך מסדרון זנגזור באורך של 32 ק"מ בשטח ארמניה (שייקרא מעצה נתיב טראמפ לסחר בינ"ל), המחליש מאוד את רוסיה ובולם את מיזם החגורה והדרך של סין שמעוניינת להתחבר לאירופה, ומחבר לראשונה את מרכז אסיה לטורקיה בכל הנוגע לסחר ולעסקים. גורמים טורקיים רואים בארמניה חוליה קריטית במסדרון הכלכלי שיחבר בין טורקיה לאסיה המרכזית, וחברות טורקיות כבר פוזלות לכיוונם של פרויקטים בארמניה. 

2. הדבר בולט מאוד על רקע הקרע שנוצר בחודש האחרון בין הנשיא טראמפ לנשיא הודו (מודי) שהפך לעימות גלוי בשל דחייתו של האחרון כל תיווך אמריקני בסכסוך בין הודו לפקיסטאן והביע זעם על אירוח מפקד צבא פקיסטאן בבית הלבן. התוצאה היא לא רק שאין שיח כרגע על ארכיטקטורה כלכלית חדשה עם הודו (ציר ה-IMEC) אלא אף הוטלו מכסים מאוד גבוהים (מעל 50 אחוז) על ייצוא מהודו לארה"ב. במצב עניינים כזה, זהו חיזוק נוסף לציר הכלכלי הצפוני בהובלתה של טורקיה. 

3. טורקיה ממשיכה לבסס חסות אזרחית וצבאית בסוריה: בשבוע שעבר ביקר שר הכלכלה הסורי בטורקיה, וחתם על מספר מזכיר הבנות עם טורקיה. בנוסף לייעוץ והכשרה בתחום הצבאי, ממשלת סוריה חתמה על שורה של פרויקטים חדשים בתחומי התשתיות בסכום של 14 מיליארד דולר ובכלל זאת שדה תעופה חדש ומערכת מטרו חדשה בדמשק.

4. טורקיה מעמיקה את אחיזתה במעבר המים האסטרטגי בקרן אפריקה: חתמה בחודש שעבר על הסכמים עם סומליה לחיזוק שת"פ צבאי ובניית יכולות וסיוע בנמלים. בשל הסכסוך הקיים עם סומלילנד והפוטנציאל שישראל וארה"ב תכירנה בזו האחרונה כמדינה נפרדת מסומליה, התחרות עם טורקיה גלויה ונראית לעין.  

בשורה התחתונה: אין ואקום. בעוד המערכה בעזה נמשכת, מוקמים היסודות למזרח התיכון החדש ולסדר האיזורי שילווה אותנו ביום שאחרי – באמצעות סיוע צבאי ובעיקר באמצעות יצירת הארכיטקטורות הכלכליות המרכזיות. ההסכם שנחתם בסוף השבוע בין ארמניה לאזרבייג'אן הוא מהותי בהקשר זה ומבסס את טורקיה הן כשער היציאה הכלכלי לאירופה והן כבעלת ברית יציבה ומסייעת לארה"ב בתחום ההזדמנויות. 

כל אלו, בשלב הזה, הם על חשבונה של ישראל הממוקדת רובה ככולה בשיח הצבאי-ביטחוני, בתרחישי האיומים ובחזית עזה, ומחייבים את ישראל כבר עתה להתחיל לדבר בשפת ההזדמנויות, לקרב מחדש בין הודו לארה"ב ולסייע ביצירת הארכיטקטורה הכלכלית המובילה של המזה"ת ביום שאחרי שהיא מכנה משותף לישראל ולרבות ממדינות הסכמי אברהם וכאלו שעוד בדרך. 

סא"ל במיל' עמית יגור הוא בכיר לשעבר בחטיבה האסטרטגית באגף התכנון בצה"ל ובמודיעין זרוע הים