לפני הפרקים האחרונים של קריאת הספר התחלתי לחוש אשמה שמוכרת לחובבי ספרי עיון. "אדם הקדיש שנתיים מהחיים שלו למחקר, צפה במאות שעות של טרלול טלוויזיוני, האזין למאות שעות הקלטות של צעקות ברדיו, ערך ריאיונות עם עשרות אנשים, נבר בארכיונים – ובסוף אני קורא את כל העבודה שלו על השזלונג בסלון תוך כמה שעות, ועוד יש לי בחוצפתי הערות!". אלא שאז הגיע הפרק האחרון בספר בשם "כן, אדוני ראש הממשלה" שלמרות הרפרנס לסדרת טלוויזיה קומית קורעת, היה יותר קרוב לספר אימה.

כילד נהגתי לקרוא את סיפוריו של סטיבן קינג, כאשר זכורה לי בעיקר חווית הקריאה של "הניצוץ" אותו פשוט לא יכולתי לקרוא בלילה. גם את הפרק האחרון בספר על ינון מגל לא מומלץ לקרוא לפני השינה, מחשש לביעותי לילה. סך הכל שישה עמודים וחצי אורכו של הפרק, אבל בתוכו כלולים ארבעה מקרים שונים בהם ינון מגל סימן, כמעט באגביות, את תפקיד ראש הממשלה כמטרה. זה גם המקום בו התחקיר המתיש של זיו כהן הוכיח את עצמו, מכיוון שבכל אחד מהמקרים האמירה הזאת הייתה יכולה להיתפס כהלצה – אך כשמחברים את כל המקרים מבינים שלפחות מבחינתו של ינון מגל עצמו, זו אופציה. זיו כהן עצמו מתייחס באחרית הדבר לספר כ"בסיס לביוגרפיה נוספת" שתיכתב על ינון מגל, במידה ויהפוך לראש ממשלה.

בעידן בו ראש ממשלה מנהל מלחמה בזמן שהוא נותן עדות במשפטו בצהריים ואז בערב נחקר בנושא לפרשה ביטחונית אחרת – אין באמת אף ישראלי שאפשר להגיד עליו שהוא לא יכול להיות ראש ממשלה. התקשורת, ובעיקר המציאות, נרמלו את העובדה שראש ממשלה יכול להיות אדם ששונא את רוב אזרחי המדינה. העובדה שלא קמה אלטרנטיבה לנתניהו – לא בשורות הימין ובטח שלא בשורות המרכז או השמאל – היא עניין שיילמד בשיעורי היסטוריה בעתיד. אבל בינתיים, כל אחד, בטח אדם סוחף וכריזמטי כמו ינון מגל, יכול להריץ את עצמו לראשות הממשלה – ואפילו לנצח. איך ינון אומר? אוי אוי אוי.