שם הנרדף של עינת שרוףהוא לעשות שמח. כבר עשרות שנים שהיא חורשת את הבמות, בארץ ומעבר לים, ומובילה את תרבות השירה העברית בציבור בכריזמה מידבקת, קול מרקיד ושילוב מוצלח בין נוסטלגיה ללהיטים עכשוויים.
אלא שכמו אצל רבים אחרים, שמחת החיים של שרוף נסדקה ב־7 באוקטובר. כמה שבועות לפני הטבח היא הופיעה בקיבוץ בארי. יומיים אחריו היא מצאה עצמה שוב מול חברי הקיבוץ, הפעם במלון בים המלח שאליו פונו. “התקשרה אל בעלי, תמיר הרפז, שמופיע איתי, רכזת התרבות של הקיבוץ”, שרוף משחזרת.
הריסות של בית בקיבוץ בארי לאחר טבח 7 באוקטובר (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)
“תמיר אמר לי: ‘הם רוצים שתבואי’. לא ידעתי איך להגיב לזה כי לא הרגשתי שמתאים שאשיר עכשיו, אבל הרכזת אמרה שאין צורך שאשיר, מספיק שאהיה, שאחבק. ברור שמיד נסעתי, ואני זוכרת שהגעתי לשם בלב רועד. אתה רואה את האנשים – חבולים, שקטים, המומים. זה היה שבר שלא נתפס. פתאום מישהו בא אליי ושאל, ‘את זוכרת את הבחורה ששרה איתך?’, ‘בטח שאני זוכרת’, עניתי. ואז הוא אמר, ‘זו הייתה אשתי. היא נרצחה’. ואחר כך עוד מישהו בא, ועוד אחד. כל אחד נשא איתו כאב. ואתה לא יודע מה לעשות עם זה".
מה באמת עושים מול זה? “ישבנו עם האנשים. בשקט, בלי מילים, בלי צלילים. אחרי כמה שעות, פתאום התחילו שירים לעלות לבד, מתוך הקהל. שירה חרישית, שברירית. הייתה בזה תקווה. זה היה כמו להגיד: ‘אנחנו פה. אנחנו נשארים’".
מאז פרוץ המלחמה שרוף לא עצרה לרגע. עם ההרכב המוזיקלי שלה היא פקדה בסיסים צבאיים, בתי חולים ומלונות שבהם שוכנו המפונים. “התפקיד שלי הוא להביא כוח”, היא מעידה על עצמה. “אז הנה, אני עומדת מולם ושרה את ‘לא תנצחו אותי’ של נעמי שמר. זה השיר הראשון ששרתי אחרי 7 באוקטובר. לא ידעתי בכלל אם אצליח להוציא קול. ישבתי עם עצמי, עם הדמעות, ושרתי אותו בשקט, מהחלון. אבל היום אני פוצחת בו בכל הופעה, עם כל ההתכוונות שבעולם".
אודישן ברגליים יחפות
למרות מיתוגה לאורך השנים כ”כוהנת השירה בציבור” של דורה, עינת שרוף (62) בכלל התחילה את דרכה כשחקנית. והיא התגלגלה לבמה כמעט במקרה, רגע לפני גיל 25. “יום אחד נסעתי מהבית שלי אז, במושב חצב בדרום, לתל אביב, והלכתי לי סתם כך ברחוב דיזנגוף”, היא מספרת. “מישהו ניגש אליי ברחוב ושאל אם אני זוכרת אותו. הוא סיפר לי שהתחרינו פעם יחד, כשהיינו ילדים, בתוכנית הכישרונות הצעירים ‘תשואות ראשונות’ של קול ישראל. האיש סיפר שהוא היה בדיוק באודישן, ואני לא ידעתי מה זו המילה הזו”.
בשל דחף רגעי וסקרנות טבעית, שרוף החליטה ללכת בהמלצת האיש ברחוב לאודישן בקאמרי למחזמר “עלובי החיים” בכיכובם של דודו פישר, שלומית אהרון ואבי טולדנו: “הוא אמר שאני יכולה לבוא לנסות. עליתי במדרגות הקאמרי, דפקתי על איזה חלון קטן, והפקידה אמרה לי: ‘יאללה, תיכנסי’. התברר שמישהי הבריזה, אז התפנה מקום באודישן”.
מה שקרה בחדר המבחנים נשמע כסצינה מסרט הוליוודי. “נכנסתי יחפה, עם נעלי אצבע ביד”, שרוף מתארת. “עליתי על כיסא ושרתי ביידיש שיר מתוך הצגה ששיחקתי בה בקיבוץ. זה היה לגמרי מהבטן. בכלל לא ידעתי מי יושב מולי, ורק אחר כך הבנתי שאלו היו סטיבן פימלוט, במאי ‘עלובי החיים’ מלונדון, הפסנתרן עשור אלקיים ואלדד שרים, המנהל המוזיקלי של ההפקה”.
כעבור כמה ימים הגיעה שיחת הטלפון ששינתה את מסלול חייה: “התקשרו מהקאמרי ואמרו לי: ‘התקבלת’. עברתי לתל אביב, שיחקתי במשך שנתיים ב’עלובי החיים’, והבנתי שזה ייעוד, לא מקרה”.
אבל עם הזמן גילתה שרוף שכישרון משחק אינו מבטיח פרנסה קבועה, והייעוד השתנה. “פניתי לשירה בציבור”, היא אומרת, והפנייה הזו עשתה אותה לכוכבת תרבות ישראלית, מצליחה מאוד ומרוויחה. עם זאת, המשחק לא נשכח, והוא חזר אליה בגיל 49. “הבמאי יובל שפרמן ראה אותי מופיעה בערוץ 24 והזמין אותי לאודישן”, היא מספרת. “קיבלתי תפקיד ראשי בסדרה ‘אבודים באפריקה’. וברגע שהמשחק חזר לחיי החלטתי שאני לא עוזבת אותו יותר”.
עינת שרוף (צילום: שלומי יוסף)
מאז היא השתתפה בשורה ארוכה של סדרות וסרטים, בהם “ישמח חתני” (סרט וסדרה), “או־בוי”, “גיבור אמיתי”, “ואז היא הגיעה”, “ויקי ואני” ו”אל תחכי לי”.
כעת מככבת שרוף בסדרה החדשה והמשעשעת של HOT בידור “חזי ובניו” (משודרת בראשון עד שלישי בשעה 19:35), בבימויה של לי גילת. בסדרה, שזמינה לצפייה ב־HOT בידור, HOT VOD ו־NEXT TV, היא משחקת לצד איציק כהן, לירז חממי, לימור צרפתי, נועהאסטנג’לוב, מיקהצור, אורליזילברשץ וידיןגלמן. הסיפור הוא על משפחה עליזה וכאוטית שנאלצת להתמודד עם קללה מסתורית, אהבות סוערות וסוד ישן שמתעקש להתגלות.
“אני מגלמת בסדרה את סוסו, שלא הייתה בקשר עם משפחתה במשך 20 שנה בגלל מריבה”, מספרת שרוף. “היא גרה בקריית גת, וברגע שהיא שומעת שהאחיינית שלה ריקי מתחתנת, היא עולה על אוטובוס ובאה. בסוף הפרק הראשון סוסו נכנסת פתאום לאולם האירועים, מצביעה על כל האחייניות שלה ואומרת: ‘כולכן בקללה. עד שהאחות הקטנה לא תכפר על הקללה, אף אחת מכן לא תתחתן – וגם אהבה לא תהיה לכן’. מכאן הכל מתגלגל”.
איך מצליחים לצלם סדרה בזמן מלחמה? “כל עשייה היא עוגן. כל חזרה, כל מפגש, כל סצינה – מחזיקים אותך שפוי. גם בהופעות שלי אני מרגישה את זה. אני בן אדם שהייעוד שלו הוא להביא שמחה, אבל גם בי יש אובדן, פחדים. זה תרפויטי עבורי, ממש שליחות".
אין מחיצות
למרות שגדלה בבית פוליטי – אביה, בן־ציון חלפון ז”ל, היה חבר כנסת וסגן שר החקלאות מטעם המערך – שרוף מעולם לא בחרה לעטות את הגלימה של האמן הפוליטי. “זו לא איזו אג’נדה כזו, של ‘אני לא מדברת פוליטיקה’”, היא מסבירה.
“אולי דווקא בגלל שגדלתי בכזה בית, שבו הרוחות היו סוערות והוויכוחים היו יומיומיים – גם בבית וגם במושב חצב, שהיה כולו אנשי ליכוד – הבנתי מה זו מורכבות. אבא שלי, שהיה מפא”יניק, תמיד שמר על דרך ארץ, למרות שבמושב אנשים צעקו עליו. אני זוכרת אותו כמי שנאחז בטוב, ולא משנה מי יושב מולו – תמיד הוא ימצא דרך לגשר. אני חושבת שזאת המורשת שלו, והיא אצלי עמוק בלב”.
את הגישור הזה היא שומרת גם על הבמות: “אין כזה דבר אצלי, לשאול מה הדעה שלך או מאיפה באת. להופעות שלי מגיעים כולם – מהימין, מהשמאל, מהמרכז – אין מחיצות. זאת ארץ ישראל שלי: קצת מאלה, קצת מאלה, כולנו יחד. אין לנו ברירה אחרת. אני אוהבת את כולם".
"כיום, כל הופעה שלי נגמרת במעגל. אני קוראת לכולם לעמוד, גם למי שלא עומד עדיין, וכולם עומדים יחד. לא חייבים לשיר, לא חייבים לרקוד. רק להיות יחד. ואז אני שרה את ‘שיר המעלות’ למען כל החטופים. זה טקס קטן, אבל זו המחאה שלי, התפילה שלי, עד שכולם יחזרו הביתה. אני לא אוותר על זה”, היא מסבירה.
כששואלים אותה על מעמדו של הזמר העברי בעידן הנוכחי, שרוף אינה מהססת: “המעמד של הזמר העברי כיום הוא אדיר. אנחנו חיים במדינה שכולה פסקול. לפעמים אני מגיעה להופעה, והמפיקה פונה אליי כמעט בהתנצלות: ‘יש גם הרבה צעירים בקהל’. כאילו חוששת שהשירים שאני מביאה כבר לא ידברו אליהם. ואז אני רואה איך הם נפתחים, מתחברים, שרים. אני לא מתנצלת על הרפרטואר שלי – משנות ה־60, דרך ה־70, ועד שירים עכשוויים. ברגע שאני מביאה את עצמי בכנות, אני יכולה לגעת בכל אחד. זו הדרך שלי לאהוב את הארץ הזאת”.
עינת שרוף – מתוך הסדרה "חזי ובניו" (צילום: צילום מסך: HOT)
לדעתך, בעוד 30 שנה הקהל עדיין יכיר את “שיר לשלום” או “הללויה”? “אין סיבה שלא. יש יוצרים נהדרים במוזיקה הישראלית, וכל עוד יש יוצרים ויש קהל, השיר העברי יחיה ותמיד ימצא את הדרך ללב”.
מה עוד את עושה בימים אלה? “מופיעה כל הזמן, המופע הקרוב יהיה ב־30 ביולי בהיכל התרבות קדימה. ובקרוב יוצאת סדרה חדשה שאני משחקת בה, ‘הורסת’, בבימויה של בת חן סבג. במקביל אני משחקת בתיאטרון ‘הבימה’ את יפה ירקוני ב’האמיני יום יבוא’ ומציירת בסטודיו שלי בתל אביב. חיה את חיי”.
המפיק והמוזיקאי הבריטי האגדי בריאן אינו הכריז על קונצרט גדול בוומבלי ארנה בלונדון תחת השם "Together for Palestine" (יחד למען פלסטין), שמטרתו לגייס כספים למשפחות בעזה. המופע יתקיים ב-17 בספטמבר, והליין-אפ המלא יוכרז בקרוב.
אינו, שמשמש כמפיק בפועל של האירוע, תיאר אותו כ"ערב של מוזיקה, הרהור ותקווה". בהצהרה שפרסם באינסטגרם, כתב אינו: "היה לי המזל לעבוד עם כמה מהאמנים המדהימים ביותר בעולם במשך יותר מ-50 שנה. אבל אחת החרטות הגדולות שלי היא שבמהלך הזמן הזה כל כך הרבה מאיתנו נשארנו שותקים לגבי פלסטין".
הוא הוסיף: "לעתים קרובות השתיקה הזו נבעה מפחד – פחד אמיתי – שדיבור בקול רם יכול לעורר תגובת נגד, לסגור דלתות או לסיים קריירה. אבל זה משתנה עכשיו – בחלקו כי כמה אמנים ופעילים האירו את הדרך, אבל בעיקר כי האמת על מה שקורה הפכה לבלתי אפשרית להתעלם ממנה".
אינו התייחס למצב בעזה: "מה שאנחנו עדים לו בעזה אינו תעלומה, וגם לא ערפל של נרטיבים מתחרים שהופכים את זה ל'קשה להבנה'. כאשר עשרות ארגונים לא-מפלגתיים מתארים זאת כרצח עם, הקו המוסרי ברור. אנחנו לא יכולים להישאר בשקט".
כל התרומות יועברו לשותפים פלסטינים דרך ארגון הצדקה הבריטי Choose Love, התומך בארגונים הומניטריים מקומיים באזורי סכסוך. "אבל זה עוסק ביותר מסתם כסף", הוסיף אינו. "זה על שליחת מסר של אהבה וסולידריות לעם הפלסטיני – שהם לא נשכחו. אנחנו רואים אותם, אנחנו שומעים אותם, ולמרות שאנחנו רחוקים, אנחנו מחוברים עמוקות – כמו שאנחנו מחוברים לכל האנושות".
תמיר גרינברג קוטף את המקום הראשון במצעד המוזיקה הרשמי של "מעריב" עם השיר "Can’t Get Over You". את השיר כתב גרינברג יחד עם עמית קנון, והלחין ועיבד אותו בעצמו.
גרינברג ממשיך לבסס את מעמדו כזמר הכי בינלאומי שצמח כאן בשנים האחרונות, עם בלדת קאנטרי-סול באנגלית – סגנון שכבר הפך לחתימת היד שלו.
בשיר החדש הוא נוגע בפצע מוכר: הניסיון לשחרר אהבה שלא מרפה. דרך טקסט מלא בדימויים עוצמתיים ומוזיקה שמרקדת בין רוך דרומי לעוצמה דרמטית, גרינברג מגלם גיבור מאוהב שמוכן לחצות ימים, להילחם ברוחות רפאים ולעשות הכול – חוץ מדבר אחד: להתגבר. הקול שלו, מלא נשמה ובשליטה נדירה, מוביל את השיר ביד בטוחה עד לסיום הכואב-משחרר.
למקום השני הגיעה הילה רוח בשירה "תביאו יותר" ובמקום השלישי ממוקם אייל לוי עם "בואי אליי".
המצעד הבא יפורסם ביום שני הקרוב עם אומנים חדשים ושירים חדשים.
פרידה מאגדה: השחקן הישראלי אלון אבוטבול, שנפטר השבוע בגיל 60, זוכה הבוקר (חמישי) לכבוד אחרון בטקס אשכבה המתקיים באולם רובינא בתיאטרון הבימה בתל אביב.
טקס האשכבה של אלון אבוטבול ז"ל (צילום: וואלה)
קהל גדול של מאות אנשים, ביניהם דמויות בולטות מעולם התרבות כמו השחקנים דרור קרן, ששון גבאי ואלי דנקר, הזמרים מירי מסיקה וגלעד כהנא והשר לשעבר עמיר פרץ, התכנסו לחלוק כבוד לאחד השחקנים הישראלים הבולטים ביותר מאז שנות השמונים. לאחר הטקס, תיערך הלוויתו של אבוטבול לקבורה בבית העלמין שבקיבוץ גבעת ברנר. כזכור, השחקן המוכשר איבד את חייו לפני מספר ימים כשהתמוטט בחוף הבונים זמן קצר לאחר שיצא מהים.
יצחק, דוד של אלון, אמר: "אני זוכר את היום שאחותי באה עם התינוק החייכן, חצי אס חצי נסיך. הוא טען שזה לא פיקניק גדול להיות אח מועדף. האמנתי לו. בסופו של דבר, להיות ילד מועדף זה עול, כנראה שהרצון להיות הכי טוב נמשך כל חייו, ואולי אפילו עד הרגעים האחרונים".
"הרבה אנשים אומרים הנה, הילד מקריית אתא, הפריפריה, הגיע לצנטרום התל-אביבי ועשה קריירה. אז אספר שזה התחיל כשלילד מהפריפריה היה דוד מאותה פריפריה, שהיו לו שנים בברנז'ה. בגיל 15 הוא אומר לי 'אני רוצה ללכת לתלמה ילין, אבל פיקששתי את הדדליין'. הבנתי מה הוא רוצה ממני, אצלנו בארץ הדדליין לא כזה דד. שלום יקר שלי, תודה רבה".
אלון אבוטבול (צילום: מיכל פתאל, פלאש 90)
הזמר שולי רנד ספר: "כאילו שהיה חסר לנו כאב וחוסר אונים במקום הזה מוכה הכאב, החליטה הנשמה היקרה שלך, הסקרנית, חסרת המנוח, הססגונית, מלאת אהבת האדם, להסתלק ולשבור לכל כך הרבה שנים את הלב. היו לנו אינסוף שיחות על המקצוע והחיים, דיברת על גורם ההפתעה. 'להפתיע שולי, להפתיע. את הפרטנר, את הבמאי'. קראת לזה להישאר חי. כל כך פחדת ממוות פנימי, מקצועי. אז הפתעת, ועוד איך הפתעת".
"ליטשת את הכישרון שלך לדרגת מאסטר. צייר, מוזיקאי, איש משפחה, חבר אמיתי, בן אדם. נפגשנו בתל אביב, מפוצץ אמביציה לכבוש. ההתבגרות המקצועית, האישית, תמיד חסר שקט ומחפש לפרוץ את הגבולות של עצמך. לא לנוח, להמשיך לגלף את המתנה הנדירה שנתן לך אלוהים ליצירת מופת. התקופה המשמעותית ביותר שבילינו יחד הייתה ליד מיטתו של אחיך. אברהם היה דמות חשובה להמון אנשים ובעיקר לך. ראיתי באיזו עדינות, מסירות ורגישות טיפלת בו. לא נתת לו להרגיש את הפחד והכאב שלך".
במהלך קריירה ארוכה של למעלה משלושה עשורים, הותיר אבוטבול חותם בל יימחה על הקולנוע והתיאטרון הישראלי. הוא זכור במיוחד מתפקידיו "שתי אצבעות מצידון", "האסונות של נינה", "קצפת ודודבדנים", "גוף השקרים" לצד ליאונרדו דיקפריו, "עלייתו של האביר האפל" בבימויו של כריסטופר נולאן, ועשרות סרטים וסדרות נוספות.