שם הנרדף של עינת שרוף הוא לעשות שמח. כבר עשרות שנים שהיא חורשת את הבמות, בארץ ומעבר לים, ומובילה את תרבות השירה העברית בציבור בכריזמה מידבקת, קול מרקיד ושילוב מוצלח בין נוסטלגיה ללהיטים עכשוויים.

אלא שכמו אצל רבים אחרים, שמחת החיים של שרוף נסדקה ב־7 באוקטובר. כמה שבועות לפני הטבח היא הופיעה בקיבוץ בארי. יומיים אחריו היא מצאה עצמה שוב מול חברי הקיבוץ, הפעם במלון בים המלח שאליו פונו. “התקשרה אל בעלי, תמיר הרפז, שמופיע איתי, רכזת התרבות של הקיבוץ”, שרוף משחזרת.

“תמיר אמר לי: ‘הם רוצים שתבואי’. לא ידעתי איך להגיב לזה כי לא הרגשתי שמתאים שאשיר עכשיו, אבל הרכזת אמרה שאין צורך שאשיר, מספיק שאהיה, שאחבק. ברור שמיד נסעתי, ואני זוכרת שהגעתי לשם בלב רועד. אתה רואה את האנשים – חבולים, שקטים, המומים. זה היה שבר שלא נתפס. פתאום מישהו בא אליי ושאל, ‘את זוכרת את הבחורה ששרה איתך?’, ‘בטח שאני זוכרת’, עניתי. ואז הוא אמר, ‘זו הייתה אשתי. היא נרצחה’. ואחר כך עוד מישהו בא, ועוד אחד. כל אחד נשא איתו כאב. ואתה לא יודע מה לעשות עם זה".

מה באמת עושים מול זה?
“ישבנו עם האנשים. בשקט, בלי מילים, בלי צלילים. אחרי כמה שעות, פתאום התחילו שירים לעלות לבד, מתוך הקהל. שירה חרישית, שברירית. הייתה בזה תקווה. זה היה כמו להגיד: ‘אנחנו פה. אנחנו נשארים’".

מאז פרוץ המלחמה שרוף לא עצרה לרגע. עם ההרכב המוזיקלי שלה היא פקדה בסיסים צבאיים, בתי חולים ומלונות שבהם שוכנו המפונים. “התפקיד שלי הוא להביא כוח”, היא מעידה על עצמה. “אז הנה, אני עומדת מולם ושרה את ‘לא תנצחו אותי’ של נעמי שמר. זה השיר הראשון ששרתי אחרי 7 באוקטובר. לא ידעתי בכלל אם אצליח להוציא קול. ישבתי עם עצמי, עם הדמעות, ושרתי אותו בשקט, מהחלון. אבל היום אני פוצחת בו בכל הופעה, עם כל ההתכוונות שבעולם".

אודישן ברגליים יחפות

למרות מיתוגה לאורך השנים כ”כוהנת השירה בציבור” של דורה, עינת שרוף (62) בכלל התחילה את דרכה כשחקנית. והיא התגלגלה לבמה כמעט במקרה, רגע לפני גיל 25. “יום אחד נסעתי מהבית שלי אז, במושב חצב בדרום, לתל אביב, והלכתי לי סתם כך ברחוב דיזנגוף”, היא מספרת. “מישהו ניגש אליי ברחוב ושאל אם אני זוכרת אותו. הוא סיפר לי שהתחרינו פעם יחד, כשהיינו ילדים, בתוכנית הכישרונות הצעירים ‘תשואות ראשונות’ של קול ישראל. האיש סיפר שהוא היה בדיוק באודישן, ואני לא ידעתי מה זו המילה הזו”.

בשל דחף רגעי וסקרנות טבעית, שרוף החליטה ללכת בהמלצת האיש ברחוב לאודישן בקאמרי למחזמר “עלובי החיים” בכיכובם של דודו פישר, שלומית אהרון ואבי טולדנו: “הוא אמר שאני יכולה לבוא לנסות. עליתי במדרגות הקאמרי, דפקתי על איזה חלון קטן, והפקידה אמרה לי: ‘יאללה, תיכנסי’. התברר שמישהי הבריזה, אז התפנה מקום באודישן”.

מה שקרה בחדר המבחנים נשמע כסצינה מסרט הוליוודי. “נכנסתי יחפה, עם נעלי אצבע ביד”, שרוף מתארת. “עליתי על כיסא ושרתי ביידיש שיר מתוך הצגה ששיחקתי בה בקיבוץ. זה היה לגמרי מהבטן. בכלל לא ידעתי מי יושב מולי, ורק אחר כך הבנתי שאלו היו סטיבן פימלוט, במאי ‘עלובי החיים’ מלונדון, הפסנתרן עשור אלקיים ואלדד שרים, המנהל המוזיקלי של ההפקה”.

כעבור כמה ימים הגיעה שיחת הטלפון ששינתה את מסלול חייה: “התקשרו מהקאמרי ואמרו לי: ‘התקבלת’. עברתי לתל אביב, שיחקתי במשך שנתיים ב’עלובי החיים’, והבנתי שזה ייעוד, לא מקרה”.

אבל עם הזמן גילתה שרוף שכישרון משחק אינו מבטיח פרנסה קבועה, והייעוד השתנה. “פניתי לשירה בציבור”, היא אומרת, והפנייה הזו עשתה אותה לכוכבת תרבות ישראלית, מצליחה מאוד ומרוויחה. עם זאת, המשחק לא נשכח, והוא חזר אליה בגיל 49. “הבמאי יובל שפרמן ראה אותי מופיעה בערוץ 24 והזמין אותי לאודישן”, היא מספרת. “קיבלתי תפקיד ראשי בסדרה ‘אבודים באפריקה’. וברגע שהמשחק חזר לחיי החלטתי שאני לא עוזבת אותו יותר”.

מאז היא השתתפה בשורה ארוכה של סדרות וסרטים, בהם “ישמח חתני” (סרט וסדרה), “או־בוי”, “גיבור אמיתי”, “ואז היא הגיעה”, “ויקי ואני” ו”אל תחכי לי”.

כעת מככבת שרוף בסדרה החדשה והמשעשעת של HOT בידור “חזי ובניו” (משודרת בראשון עד שלישי בשעה 19:35), בבימויה של לי גילת. בסדרה, שזמינה לצפייה ב־HOT בידור, HOT VOD ו־NEXT TV, היא משחקת לצד איציק כהן, לירז חממי, לימור צרפתי, נועה אסטנג’לוב, מיקה צור, אורלי זילברשץ וידין גלמן. הסיפור הוא על משפחה עליזה וכאוטית שנאלצת להתמודד עם קללה מסתורית, אהבות סוערות וסוד ישן שמתעקש להתגלות.

“אני מגלמת בסדרה את סוסו, שלא הייתה בקשר עם משפחתה במשך 20 שנה בגלל מריבה”, מספרת שרוף. “היא גרה בקריית גת, וברגע שהיא שומעת שהאחיינית שלה ריקי מתחתנת, היא עולה על אוטובוס ובאה. בסוף הפרק הראשון סוסו נכנסת פתאום לאולם האירועים, מצביעה על כל האחייניות שלה ואומרת: ‘כולכן בקללה. עד שהאחות הקטנה לא תכפר על הקללה, אף אחת מכן לא תתחתן – וגם אהבה לא תהיה לכן’. מכאן הכל מתגלגל”.

איך מצליחים לצלם סדרה בזמן מלחמה?
“כל עשייה היא עוגן. כל חזרה, כל מפגש, כל סצינה – מחזיקים אותך שפוי. גם בהופעות שלי אני מרגישה את זה. אני בן אדם שהייעוד שלו הוא להביא שמחה, אבל גם בי יש אובדן, פחדים. זה תרפויטי עבורי, ממש שליחות".

אין מחיצות

למרות שגדלה בבית פוליטי – אביה, בן־ציון חלפון ז”ל, היה חבר כנסת וסגן שר החקלאות מטעם המערך – שרוף מעולם לא בחרה לעטות את הגלימה של האמן הפוליטי. “זו לא איזו אג’נדה כזו, של ‘אני לא מדברת פוליטיקה’”, היא מסבירה.

“אולי דווקא בגלל שגדלתי בכזה בית, שבו הרוחות היו סוערות והוויכוחים היו יומיומיים – גם בבית וגם במושב חצב, שהיה כולו אנשי ליכוד – הבנתי מה זו מורכבות. אבא שלי, שהיה מפא”יניק, תמיד שמר על דרך ארץ, למרות שבמושב אנשים צעקו עליו. אני זוכרת אותו כמי שנאחז בטוב, ולא משנה מי יושב מולו – תמיד הוא ימצא דרך לגשר. אני חושבת שזאת המורשת שלו, והיא אצלי עמוק בלב”.

את הגישור הזה היא שומרת גם על הבמות: “אין כזה דבר אצלי, לשאול מה הדעה שלך או מאיפה באת. להופעות שלי מגיעים כולם – מהימין, מהשמאל, מהמרכז – אין מחיצות. זאת ארץ ישראל שלי: קצת מאלה, קצת מאלה, כולנו יחד. אין לנו ברירה אחרת. אני אוהבת את כולם".

"כיום, כל הופעה שלי נגמרת במעגל. אני קוראת לכולם לעמוד, גם למי שלא עומד עדיין, וכולם עומדים יחד. לא חייבים לשיר, לא חייבים לרקוד. רק להיות יחד. ואז אני שרה את ‘שיר המעלות’ למען כל החטופים. זה טקס קטן, אבל זו המחאה שלי, התפילה שלי, עד שכולם יחזרו הביתה. אני לא אוותר על זה”, היא מסבירה.

כששואלים אותה על מעמדו של הזמר העברי בעידן הנוכחי, שרוף אינה מהססת: “המעמד של הזמר העברי כיום הוא אדיר. אנחנו חיים במדינה שכולה פסקול. לפעמים אני מגיעה להופעה, והמפיקה פונה אליי כמעט בהתנצלות: ‘יש גם הרבה צעירים בקהל’. כאילו חוששת שהשירים שאני מביאה כבר לא ידברו אליהם. ואז אני רואה איך הם נפתחים, מתחברים, שרים. אני לא מתנצלת על הרפרטואר שלי – משנות ה־60, דרך ה־70, ועד שירים עכשוויים. ברגע שאני מביאה את עצמי בכנות, אני יכולה לגעת בכל אחד. זו הדרך שלי לאהוב את הארץ הזאת”.

לדעתך, בעוד 30 שנה הקהל עדיין יכיר את “שיר לשלום” או “הללויה”?
“אין סיבה שלא. יש יוצרים נהדרים במוזיקה הישראלית, וכל עוד יש יוצרים ויש קהל, השיר העברי יחיה ותמיד ימצא את הדרך ללב”.

מה עוד את עושה בימים אלה?
“מופיעה כל הזמן, המופע הקרוב יהיה ב־30 ביולי בהיכל התרבות קדימה. ובקרוב יוצאת סדרה חדשה שאני משחקת בה, ‘הורסת’, בבימויה של בת חן סבג. במקביל אני משחקת בתיאטרון ‘הבימה’ את יפה ירקוני ב’האמיני יום יבוא’ ומציירת בסטודיו שלי בתל אביב. חיה את חיי”.