פזמונאית והמשוררת רחל שפירא לא חיפשה מעולם את אור הזרקורים ובכל זאת, יצירתה מאירה כבר שישה עשורים את פסקול חיינו. בין השירים שהפכו להמנונים לאומיים ובין פזמונים אישיים שנוגעים בעדינות בלב, שפירא הצליחה לנסח את רחשי הנפש של דור שלם. שיריה – כמו "מה אברך", "עוד יהיה לי", "כמו צמח בר", "שיר של יום חולין" ו"היי שקטה" – הפכו לפסקול אינטימי של הישראליות: אישי ועם זאת קולקטיבי.

עכשיו, כשהיא מגיעה לגיל 80, זו הזדמנות להתבונן מחדש באחת הדמויות המכוננות של הזמר העברי. לא רק כיוצרת פזמונים, אלא כקול נשי, אישי, חומל, שהצליח לגעת בכלל, ולעיתים להפוך ללאומי.

אין לשפירא חשבון פייסבוק, לא תמצאו אותה באינסטגרם, והיא ממעטת להתראיין, לא מתוך צניעות מזויפת, אלא פשוט כי זו דרכה. היצירה תמיד עמדה אצלה במרכז, לא היוצרת. לפיכך, ההחלטה לפנות אליה הייתה מלווה בחיל ורעדה.

תמיד חשבתי, אולי בשוגג, שיש בה משהו כמעט לא נגיש, מרוחק במכוון מהתהילה. אבל ככל שהשיחה התקדמה, נפתחו בפניי עולם של דיוק רגשי, עומק בלתי מתפשר, ושיחה על כתיבה כאורח חיים. וכמו בשיריה, גם כאן, בכל משפט היה שקט מלא במשמעות. גם בגיל 80, שפירא נותרה סקרנית, בוערת, חיה בתוך הכתיבה.

מסע ממשבר לתיקון

"אני בוהה במספר 80 ואני אומרת לעצמי בפליאה: 'מה?'", היא מספרת. "אני כנראה לא ממש מתעסקת בגיל, ואני באמת מאמינה שחלק מהשירים שלי יכולים לפלס את דרכם גם לאנשים שהם לא בגילי, וכל הזמן אני מנסה לצאת מהמסגור הבלתי פוסק שלנו. הזהות היא דבר כל כך מלא דקויות ורב־פנים, אתה גם בגיל מסוים, ואומן, וקיבוצניק, וכותב, ויהודי, ואני לא רוצה שהמסגור יצטמצם גם בגלל נושא של גיל".

ספירא מסייגת: "אומנם זהו יום הולדתי אבל זה לא רגע חגיגי, ואני מצפה לתיקון. התיקון, סיום המלחמה והחזרת כל החטופים, מתמהמה, וזה מאוד קשה לי. בין היתר אני גם אבלה על החברה היקרה שלי, המוזיקאית המנוחה גבי ארגוב, שהלכה לעולמה בחודש שעבר. היא הייתה בעצם המייסדת של אנסמבל המופע שלי 'כמו צמח בר' וניהלה אותו מוזיקלית, והיא כל כך חסרה לי".

"הופענו יחד במשך שנים אחדות בכל רחבי הארץ וזה עצב מאוד עמוק שמשתלב בצער כללי על שככה פני הדברים, ואני מתכוונת למלחמה שעדיין לא די לה, ולחטופים שעדיין נמקים אי שם במעבה האדמה. אילו היו מספרים לי שדברים מהסוג הזה אכן יתרחשו אצלנו, הייתי מסרבת להאמין. קשה לי לקבל את זה. בשעתו, בשירי 'מה אברך' כתבתי: 'לו אך בירכת לו – חיים', והתכוונתי לזה אז ואני מתכוונת לזה עכשיו", היא מספרת. 

המלחמה הנוכחית הובילה אותך לכתוב שירים חדשים?
"בתקופת המלחמה דפדפתי קצת בזיכרון ובמחשב שלי וראיתי שכתבתי הרבה יותר ממה שחשבתי. לא פרסמתי את כל מה שכתבתי. בסוף יוני הצוות שלי ואני היינו אמורים לצלם קליפ לשיר שלי בשם 'על קו המים', שיר מהסוג המנחם שנכתב אחרי הקורונה. אבל אז פרצה מתקפת 'עם כלביא', שדה התעופה נסגר, צוות ההפקה התפרק וזה עדיין לא הוגשם".

"אם אני בודקת את הרפרטואר שלי, אז חלק נכבד ממנו הוא בעצם מסע מנקודה של משבר אל סוג של תיקון וגאולה. זה גם אישי, גם ציבורי, גם קהילתי וגם תקרא לזה אולי לאומי, והתיקון הזה, עכשיו, בימי המלחמה, מתעכב – וזה עצוב וכואב".

עד כמה העיסוק בהופעות ובכתיבה מהווה אי של שפיות עבורך בתקופה כאוטית זו?
"מאוד. התחלתי להופיע בגלל שרציתי להיות שגרירה של השירים שלי, לא מתוך צורך עמוק שלי לעמוד על הבמה. אבל גיליתי שההופעה זו אומנות בפני עצמה, הקשר עם הקהל, ההזדמנות לראות אותו שר או מקשיב, לוחש בפנימיות מסוימת את השירים וזו חוויה גדולה ומרפאת".

"אני חושבת שמה שאנחנו, אנשים שאומנות הזמר היא האומנות שלהם ודרכה הם מביעים את הרצון שלהם להתבטא, עושים, תורם תרומה פעוטה למילוי הצורך הגדול של הקהל להתכנס, להיות בסוג של קהילה לשעה או לשעתיים, ולהקשיב לשירים עבריים, במקרה זה השירים שלי שהקהל קשור אליהם, כל אחד מהסיבות האישיות והביוגרפיות שלו, וזה המפעל הקטן והזעיר שלי".

רבים מהשירים שלך אקטואליים גם היום. כשכתבת אותם שיערת שהם ימשיכו להיות רלוונטיים?
"המדד שלי מופנה באורח קבע לפינות של אור וגם לפינות של אופל, של משבר ושל חרדה, שהיצירה שלי אף פעם לא הכחישה אותה, גם בחיים 'אזרחיים'. יש איזו השקפה מטעה קצת בציבור שכשמתחילה מלחמה והתותחים יורים – אז מחברי השירים משחיזים את העט שלהם. זה ממש לא ככה. לפעמים השירים שלי או של אחרים מזוהים כשירי מלחמה בגלל שיש פה הרבה מלחמות, ובאופן טבעי למלחמה יש עוצמה כל כך גדולה שהדברים מיד מתחברים, אבל זה לא ממש ככה".

"יש לנו, המשוררים, חיי פרט ובהם מרחב גדול של חוויות שעליהן אנחנו כותבים. אז אני פונה אל מקבלי ההחלטות – הפסיקו מחר את המלחמה ואני מבטיחה שלי ולאחרים יהיו נושאים אחרים לכתוב עליהם".

משהו בגישה שלך, כשאת ניגשת לכתוב שירים, השתנה לאורך השנים?
"אני מחברת שירים מגיל מאוד צעיר, מילדות. התוודעתי ככותבת לקהל הרחב דרך 'מה אברך' אבל לפני כן בעיקר זכרתי בעל פה שירים שיצרתי בראש, לכן אני פחות אוהבת לכנות את עצמי 'כותבת' שירים אלא יותר 'מחברת', כי אני מחברת אותם בסוג החשיבה שלי".

"במהות שלי דרך היצירה שלי לא השתנתה, כי אני זוכרת את השירים שחשבתי עליהם בראש ויודעת אותם הרבה לפני שאני מעלה אותם על הכתב. השירים נרקמים במחשבתי, בהגיגיי ובעולם הדימויים שלי, וזה לא השתנה מאוד. אולי טכניקת הכתיבה השתנתה אבל המהות נשארה אותו הדבר".

מה את חושבת על השירים שאת שומעת כיום ברדיו?
"לכל אחד עולם הביטוי שלו ואני מכבדת את זה. יש שירים שיש בהם הרבה מאוד חן, קסם, ומתנועעים איתם, וזה תענוג".

בדור שלך פזמונאות הייתה מקצוע. היה פזמונאי, היה מלחין והיה מעבד. היום הרבה יוצרים עושים את הכל.
"נכון, כך נהוג גם בעולם הזמר הבינלאומי. פעם לכתוב היה מקצוע, להלחין היה מקצוע ולשיר היה מקצוע. אני לא זמרת ולא מלחינה אבל לשמחתי מצאתי שותפים, מלחינים נהדרים, זמרות וזמרים יוצאים מן הכלל. אני לא מתייחסת לעובדה שאני שותפה בחלק מהשיר כאל מחדל, אלא כהזדמנות ליצור קואליציות, שיתופי פעולה מוזיקליים שמאוד מרתקים אותי".

"נוצרו הזדמנויות בשבילי שדרכן נחשפתי למוזיקת פופ, לרוקנרול, למוזיקה ים־תיכונית ולשירי ארץ ישראל, ובסך הכל שיתופי הפעולה האלה אפשרו לי להרחיב את האופק היצירתי שלי. עולם היצירה מרתק, משמח, מאתגר ומעניין אותי, מאז ועד היום. הייתי שמחה אם היה לי אוצר מלודי, אני אוהבת לשיר אבל אני לא זמרת ולא יכולה להופיע בשירה".

במאי 2024, כחלק מהתחושות הקשות המלוות אותה מאז פרוץ המלחמה, החליטה שפירא להוסיף בית אקטואלי לשיר האייקוני "עוד יהיה לי" שכתבה עבור מרגלית צנעני: "ואולי מחר או מחרתיים/ יום אחד ננשום בהקלה/ יום אחד נראה אותם בבית/ ואז תהיה שמחה גדולה". "הרגשתי צורך לכתוב ארבע שורות בנושא הזה", היא אומרת. "כשכתבתי את זה קיוויתי שבמהרה החטופים יחזרו הביתה, ו'במהרה' זה כבר לא יקרה, אז לפחות שזה יקרה".

באיזו תדירות את מאזינה לחדשות בימים אלו?
"כרגע אני בצום של אקטואליה. לקחתי קצת פסק זמן. אני לא חיה בבועה, אבל קשה לי לצפות בחדשות בטלוויזיה. במקום זה אני קוראת חדשות בעיתונים ובאינטרנט".

איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"הייתי בבית שלי בקיבוץ שפיים והבנתי מיד במה אמורים הדברים. היה ברור לי לגמרי שאנחנו באסון לאומי. הרבה שנים הייתה לי הגדרה מעומעמת לגבי המונח 'קיבוצניקית', אבל אחרי 7 באוקטובר, לנוכח עומק הזעזוע והאימה, לצד העובדה שהקיבוץ שלנו קלט את קהילת כפר עזה למחרת היום, ההזדהות שלי עם קהילות העוטף גברה, ועכשיו ברור לי שאני קיבוצניקית".

 להתבטא דרך המילים

שפירא, כלת פרס אקו"ם למפעל חיים בתחום הזמר העברי מ־1999 ובעלת עיטור נשיא המדינה מ־2022 על תרומתה לרוח הישראלית ביצירותיה, מופיעה כיום כמנחה עם הרכבים במופעים "כמו צמח בר" ו"פרח משוגע". "כשלא סוגרים אותנו בגלל המלחמה", היא אומרת, "אני נהנית לפגוש את הקהל המקסים שלי".

כבר כילדה בבית הספר היסודי היא גילתה את הצורך לבטא את עצמה דרך מילים. "החברה בקיבוץ הייתה אז מאוד פעלתנית ופיזית, ואני מטבעי לא כל כך התאמתי, וחיפשתי איזו פינה משלי", היא מספרת.

"לימדתי את עצמי לקרוא בגיל צעיר ולמזלי הרב היו בשפיים שלוש ספריות, הגדולה מביניהן הייתה במגדל המים. מעגל הספרים שם היה אינסופי. הספרנית זיהתה את התשוקה שלי לספרים והרשתה לי באופן חריג לבלות בספרייה ללא נוכחות אדם מבוגר. קיבלתי את זה כמובן מאליו וכיום אני מבינה כמה זה היה נדיר. ביליתי שעות קסומות באותה ספרייה. גיליתי עולם ומלואו. אהבתי מילים והספרים היו הצעצועים והתכשיטים שלי. גיליתי כבר אז שעולם המילים מעיף אותי למחוזות אחרים, ואז גם התחלתי לחבר את שיריי הראשונים".

את זוכרת את השיר הראשון שחיברת?
"אני זוכרת את כל השירים שלי. הנושאים שעליהם כתבתי כילדה היו פילוסופיים, על מהותו של העולם. אני מחייכת עכשיו, כשאני מספרת על זה. המילים היו עבורי עוגן, הצלה. הבנתי שיש לי צורך ויכולת להתבטא דרך מילים. זה היה מסעיר עבורי".

תארי את הבית שבו גדלת.
"שפיים נחשב אז לפריפריה, קיבוץ נידח וקטן, לא פנינת המרכז שהוא היום. רוב חברי הקיבוץ היו אנשים שבאו מעיירות קטנות, לא כולם אנשי ספר, אבל לכולם היו ספריות בבית. הייתה תרבות ספרים. אני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה בשיכון של ההורים שלי, עוברת שוב ושוב ומנסה לפענח את הרשימות על גב כריכות הספרים. לימים כתבתי שיר בשם 'ספרים' על החוויות הללו. הוא לא הוקלט עדיין, אני מאמינה שיבוא יום וזה יקרה".

בטרם הפכה לפזמונאית ולמשוררת וגם שנים לאחר שהציבור כבר התוודע אל שיריה, שפירא עסקה בהוראה. היא הייתה מורה לחינוך מיוחד בקיבוץ ולימדה עברית באולפן לעולים.

שירה הראשון שהתפרסם היה "מה אברך", שהולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי רבקה זהר כסולנית להקת חיל הים ב־1967. "יאיר רוזנבלום נחשף אליי במקרה", היא מספרת. "הוא נפצע בתאונת אופנוע והגיע להשתקם בבית ההבראה של שפיים. במהלך השהות שלו שם הוא מצא בלובי ספר זיכרון, ובו שיר שכתבתי לזכר חבר ילדות שלי, בן כיתתי, אלדד (דדי) קרוק, שנהרג בקרב בשועפאט במלחמת ששת הימים. אני חושבת שהרגע הזה, שבו יאיר קרא לראשונה את 'מה אברך', השפיע השפעה מכרעת על חיי".

השיר עורר הדים רבים עם צאתו – לא רק בזכות המנגינה והביצוע, אלא גם בזכות הטון יוצא הדופן. "כש'מה אברך' יצא, הוא נחשב לשיר מחאתי", נזכרת שפירא. "הבית שבו כתבתי 'אלוהים, אלוהים, אלוהים, לו אך בירכת לו חיים' נתפס כחתרני. להתקומם על מותו של חייל שנפל לא היה מקובל אז. קיבלתי על כך לא מעט ביקורת, אבל אני דבקה במשפט הזה עד היום".

ומאז הכל התגלגל מהר?
"לא פעם שואלים אותי: 'מה היה קורה אם יאיר לא היה מגיע לשפיים?'. אני באמת לא יודעת. הייתי אז מאוד ביישנית, ולא בטוחה אם הייתי מצליחה לחשוף את השירים שלי לקהל רחב. אבל כך זה קרה. מיד אחרי שהשיר הולחן, הוקלט ושודר, פתאום מצאתי פרטנרים ליצירה. תעשיית המוזיקה קיבלה אותי יפה מאוד. הרגשתי בת בית".

איך הרגשת עם החשיפה שהתלוותה לזה? בכל זאת, את אדם שמעדיף להישאר מאחורי הקלעים.
"אהבתי את היצירה, ואת היצירה המשותפת עם זמרים ויוצרים. את ההקלטות, את ההתרגשות שכרוכה בזה ששיר מוקלט ומשודר. זו הייתה חוויה עצומה, וההתרגשות הזאת מתחדשת אצלי בכל פעם. אבל כל מה שקשור ליחסי ציבור, לפרסום, לחשיפה – את החלק הזה פחות אהבתי. זה היה מביך וקשה בשבילי. ויתרתי עליו. בגלל זה אני גם לא חברה ברשתות החברתיות".

לא היו אז הרבה פזמונאיות בארץ. הרגשת שאת מייצגת קול נשי?
"בכל התחומים נשים היו מיעוט, אולי חוץ מתחום החינוך. הכתיבה הנשית הייתה בשבילי דבר מובן מאליו. רוב מי שהקליטו את השירים שלי היו זמרות, אבל אני שמה לב שגם הזמרים הצעירים של היום שרים בלשון נקבה בלי שום קושי. כשגבר שר שיר שכתוב בלשון של אישה, זה מעניק לו פנים אחרות, משמעות חדשה. זה מרענן אותי ומפתיע אותי לטובה. זה גם מלמד משהו".

מסע החיים

עם פרסומו של השיר "מה אברך" החלה שפירא לשתף פעולה עם כמה מהיוצרים והמבצעים הבולטים במוזיקה הישראלית. ברשימה חלקית ולא ממצה אפשר להיווכח בהיקף השפעתה: חוה אלברשטיין ביצעה את "כמו צמח בר"; גלי עטרי (עם מני בגר) את "דואט פרידה"; ירדנה ארזי שרה את "דרישת שלום" ומרגלית צנעני את "חומות חמר". ממשיכים עם "שיר של יום חולין" של אילנית, "היי שקטה" של ריקי גל, דץ ודצה עם "שיר למענך" ולהקת האחים והאחיות עם "בוא בשלום", והרשימה עוד ארוכה.

גם רשימת המלחינים שאיתם עבדה אינה פחות מהיכל התהילה של הזמר העברי: משה וילנסקי, סשה ארגוב, מתי כספי, נורית הירש, נחום היימן, יהודה פוליקר, שלום חנוך, יאיר קלינגר, אריאל זילבר וקובי אשרת, וזה לא הכל. כל שיר, כל שיתוף פעולה – עוד נדבך בזהות המוזיקלית שלנו.

אחד משיתופי הפעולה המרכזיים והעמוקים ביותר של שפירא לאורך השנים היה עם חוה אלברשטיין, קשר שיצר עשרות שירים משותפים וגם חברות עמוקה שנמשכת עד היום. "תמיד אהבתי שירים ביידיש, בעיקר בגלל אבא שלי, שהיה שר אותם בהזדמנויות מאוד נדירות", היא מספרת. "עבורי הם היו צוהר לעולם המודחק שלו. חוה, שהיא מומחית גדולה לשירה ביידיש, חשפה אותי לעולם הזה. אני חושבת שמה שקירב בינינו הוא גם האהבה לעולם המוזיקלי הזה".

על השיר "כמו צמח בר", מהשירים האיקוניים ביותר שביצעה אלברשטיין, היא אומרת: "זה שיר שנכתב במקור לסרט 'דודי ורעי', אבל הוא התנתק מספינת האם ותפס פרסום משל עצמו. הביטוי 'כמו צמח בר' הוא שלי, כי צמח בר הוא בן המקום, אבל בכל זאת משהו בו מזכיר דבר לא מבוית. אני מאוד מזדהה עם זה. יש בו גם את הישראליות הדינמית, שנעה בין להיות שייך ללהיות זר – הכל בעת ובעונה אחת. ולמנגינה של נחצ'ה היימן, אני חושבת, יש עוצמה דגולה".

בשיחה, שפירא מזכירה בהתרגשות את נאום פרס הנובל של הסופר היידי יצחק בשביס־זינגר, שהגדיר את היידיש כ"שפה של אנושות מבוהלת אבל מלאת תקווה". "אני מאמצת את המשפט הזה", היא אומרת.  "דרך האומנות שלי אני רוצה להדגיש שאנחנו צריכים להעמיק את האנושיות שלנו. בכלל, אני חושבת שהזמרות שביצעו את השירים שלי".

היא מונה שורה ארוכה, "חוה, גלי עטרי, ריקי גל, רוחמה רז, ירדנה ארזי, אילנית ועוד – הפכו אותם לחלק מהביוגרפיה שלהן, ובזכותן הם הגיעו גם אל הלב של אחרים. אני לגמרי בסדר עם זה ומקבלת את זה כי בשיר יש משהו שמתחבר לדמות. הרבה מהשירים של חוה, שזכו לביצועים אחרים, הם שירים של חוה. כנ"ל של הזמרות האחרות. הן נשים זמרות עם נוכחות גדולה ואופנתית. מאוד מפתיעה הדרך שבה שיר עובר ומתקבל אצל הקהל. אף פעם אי אפשר לנחש איזה שיר יהפוך לפסקול רב־שנים ואיזה שיר לא".

לכל שיר יש פרשנויות שונות.
"נכון, לכל שיר יש פרשנויות מגוונות, מדהימות, מפתיעות ומופרכות. למשל, יש הרבה פרשנויות לשירי 'היי שקטה', שכתבתי עבור ריקי גל והלחין יהודה פוליקר. זה שיר מאוד אישי, יש בו קווים ביוגרפיים עזים וככל שהוא יותר אישי – הוא הופך אישי גם לאנשים אחרים. אני לא יודעת מיהו הפרשן הכי טוב של שירים, אם זה המחבר או איש המקצוע. אני בחפץ לב חושבת על שירים של אחרים ומנתחת אותם, אבל מאוד נזהרת לא לעשות את זה לשירים שלי כי אני חושבת שזה מיותר. הפרשנות שאנשים אחרים נותנים לשירים שלי היא עולם מרתק".

שיתוף פעולה מפורסם נוסף שלה היה עם מרגול: "ירוסלב יעקובוביץ' הוא המורה שלי לרוקנרול ואנחנו עדיין בקשר. אז היינו מין קואליציה – ירוסלב, עם הכישרון המוזיקלי האדיר שלו והאנרגיות, מרגלית עם המרץ ועם הסלסול המיוחד שלה, אף אחד לא מסלסל כמותה, ואני. ירוסלב הפגיש בינינו. הוא חשב שיהיה מעניין שנעבוד ביחד, והוא צדק. משהו בקליק בינינו עבד. מרגלית היא זמרת טבעית. היא יכולה לשיר בלי ליווי ובלי מיקרופון וזה נשמע מדהים. מיד הוקסמתי ממנה. השיר הראשון היה 'מנטה' ואחריו בא 'חומות חמר' שעד היום מפתיע אותי וגם אותה".

את עוקבת ויודעת מהם השירים שלך שהכי מושמעים ברדיו?
"לא, אני לא מתעסקת בזה בכלל. זה נשמע מתחסד ואני גם לא אוהבת שמגדירים אותי 'צנועה' או 'שקטה', אבל אני לא מתמצאת בזה פשוט".

ברגע ששיר יוצא הוא הופך לנחלת הכלל. כשאת שומעת את שירייך מתנגנים בטקסי זיכרון, מה את מרגישה?
"בגלל שהשיר הראשון שלי הוא 'מה אברך', אז מראש יש לי מחויבות גדולה להנצחה אבל רוב השירים שלי לא נכתבו לימי זיכרון. לפעמים קצת מרתיע אותי שמקשרים שיר שלי ל'שיר זיכרון' אבל אני מבינה שהאבל הוא חלק ממסע החיים, ואם אדם רוצה להתבטא דרך שיר זמר או שיר ספרותי – זה בסדר מצידי. בעבר תמהתי על כך שמקריאים בבתי הקברות שירים 'אזרחיים' שלא נכתבו כשירי שכול, אבל מצאתי את עצמי עושה זאת בעצמי, כשהקראתי שיר לזכרו של אחי והבנתי למה אנשים עושים זאת".

את אדם נוסטלגי?
"לא. אני לא רוצה שהתרבות תימחק, תישכח. הייתי רוצה שאוצרות תרבותיים, גם בתחום הזמר וגם בתחומים אחרים, יישמרו. שמירה על המורשת מצריכה תודעה והערכה למושג תרבות. אני חושבת שלעסוק בתרבות זו זכות גדולה ומרגישה מחויבת לשימור הזמר העברי".

אף פעם לא התבטאת פוליטית. בתקופה כל כך טעונה את לא מרגישה צורך להביע דעה?
"אני רוצה להאמין שהיצירה שלי היא הומניטרית ואני מאמינה בחובתנו כבני אדם לא לעשות רע. יש פוליטיקה שכופרת באנושיות והיא מאמינה יותר בכוח. אני חושבת שהמלחמה הזו היא אסון ואני לא יכולה לייפות את זה. המוות הוא אויב החיים".

לסיום, מה אפשר לאחל לך ליום הולדתך?
"אני מאחלת גם לי וגם לנו שלום, סליחה על המילה, שלווה, שקט והכי חשוב – דרך ארץ. להתפעל ולהתפעם מהדברים הקטנים והטובים שבחיים, משקיעה, משירים ומכל מה שעושה טוב על הלב".