משכך, עיקר עול ההוכחה נופל על כתפיו של ווילסון בתפקיד הראשי, והוא עומד במשימה הזאת בצורה נהדרת. ווילסון עשה קריירה מדמויות בדיוק מהסוג הזה, דברניות כריזמטיות, אבל בניגוד להשוואה לגיבור הסדרה ההיא – לא מוגזם באינפנטיליות שלו. יש משהו מאוד שובה לב בדמויות של אואן, בעיקר כי תחתן פועמת תמיד שכבה רגשית אמינה שמעניקה לו עומק. הקשקושים של קייהיל לא מגיעים מתוך גימיק, אלא כחלק מהאישיות – ולא פחות חשוב מכך: מהשדים בחייו. קייהיל מדבר ומשכנע בעיקר כדי להמשיך לרוץ, כי אם יעצור, ייזכר שוב מה הוביל לנפילתו.

זאת גישה עדינה ויפה שמלווה את הסדרה לכל אורכה, ומעניקה ל"סטיק" עוד שכבה מעבר לניסיונותיו של סאנטי להגיע לגדולה. בפרקים האחרונים היא גם מתפתחת לקו עלילה של ממש, שקושר את שברון החלום של קייהיל עם התקווה הגדולה שסאנטי יגשים אותה עבורו ועבור עצמו. הוסיפו לכך סיקור מבדר וקצבי של התחרויות והתהפוכות שבתוכן, וקיבלתם סדרה מתוקה בלי תופעות לוואי של צרבת. שום דבר שלא ראיתם כמוהו בעבר, אבל מספיק חמוד, קצר וקצבי כדי לא להרגיש מעיק.

חלק מהחמידות הזאת נובע מהצוות המסייע של אואן. בראשם מרון, שתקוע כמעט תמיד על אותו שטאנץ של ממורמר עם לב זהב, אבל כל כך טוב בזה שאין בעיה לראות אותו משחזר את הדמות שוב ושוב. התפקיד של ג'ודי גריר אמנם מאוד קטן, אבל היא מקסימה כתמיד ומוסיפה רובד מדויק של ציניות יעילה. ולבסוף ישנו סאנטי עצמו. אמנם לא גיבור בלתי נשכח, אבל מספיק חביב וטינאייג'ר במידה נסבלת, שמאפשרים לו לזכות באהדה שבלעדיה ההנאה מהסדרה לא באמת אפשרית.