אין דבר שמתסכל בוגרי טקס סיום במכללה אזורית כלשהי, יותר מטקס סיום הלימודים של אוניברסיטת רייכמן, המרכז הבין תחומי שכינויו בציבור "המרכז לבני טחונים". רגע לפני שיעוט עלי חבר הנאמנים של המוסד לכלותני (או לפחות לסנוור אותי בתכשיטיהם), אבהיר שאני יודע שמדובר במוסד מכובד, בעל כוונות טובות, פרופסורים רציניים, תכניות שנועדו להרחיב ולגוון את מעגל הסטודנטים ועוד. ועדיין, המקום הזה משמש גם כאתר למינגלינג של ילדי המאיון העליון.

מה הקשר בין קולדפליי-גייט לאקדמיה הישראלית? ובכן, אולי שמופע של קולדפליי למוזיקה העכשווית הוא מה שרייכמן לאקדמיה. איך לומר את זה בעדינות? לא תמצאו שם יותר מדי עניים. קולדפליי עושה מוזיקה טובה (עד כמה שאני כבר מבין), אבל החווייה היא מיינסטרימית, סאחית, לבנה, אפילו קצת חנונית. אריק איינשטיין פינת משינה, מתי כספי פוגש את אהוד מנור (ולמען הסר ספק, כל ארבעת השמות האחרונים אהובים עלי מאוד).

זה לא בדיוק מופע רוק אלא יותר מסיבה שמגיעים אליה במכונית יקרה, כשגופיית מעצבים זרוקה ברישול מכוון על גוף שעוצב בחדר הכושר, חושפת קעקוע שמראה לכל העולם שאתה בועט, מורד – למרות שהמרד האחרון שלך היה כשהחזרת מנה במסעדה. פה לא מתים ממנות יתר, אפילו לא משתכרים והולכים מכות. מילא שזה לא פאנק, אבל זה אפילו לא וודסטוק. כאלה היו גם האנשים שנתפסו בעדשת המצלמה: עשירים, שבעים, הטופ של הרבע הטוב של הכדור, הפינה הצפון-מערבית של מפת העולם.

הידיעה שהגירושים יעלו להם עשרות מיליוני דולרים שימחה מיליונים שיעבדו כל החיים מבלי לצבור אפילו מאות אלפים. אף אחד לא חשב יותר מדי שגם אחרי הגירושים יישארו להם עשרות מיליונים ושהם ימשיכו לייצר כסף חדש מחומר הגלם הכי טוב שיש: כסף ישן. העיקר שה"אשכנזים" (בהשאלה כמובן) נדפקו!

רק שעם כל הכבוד לשנאת העשירים והקנאה במצליחנים, בין אם בשם הווייתנו הבינונית או בשם דור ההורים, אפילו זה לא הסבר מספק. ואם גם לא זה, אז מה כן?