טלוויזיה
מנכ"ל, נשיקה ושיימינג: הפסיכולוגיה שמאחורי הנפילה הפומבית
לפני כמה ימים תיעדה מצלמת ה-Kiss Cam זוג מתחבק במהלך הופעה של להקת קולדפליי. הקהל מחא כפיים, המסך הגדול הקרין את הפריים, והכול נראה כמו עוד רגע משעשע של "אוי, תפסתם אותנו". אבל שעות ספורות לאחר מכן, הרשתות החברתיות כבר עשו את שלהן: הגבר שבתמונה זוהה כאנדי ביירון, מנכ"ל חברת הטכנולוגיה האמריקאית Astronomer. והאישה? ובכן, לא אשתו.
48 שעות לאחר מכן – ביירון הושעה. יומיים לאחר מכן – התפטר. המקרה הפך בן לילה מסיפור פרטי לסערה ציבורית. אבל השאלה המעניינת היא לא למה הוא בגד, אלא למה כולם כל כך נהנינו לצפות בנפילה שלו?
כשהמוסר פוגש בידור
המקרה הזה הוא לא הראשון וגם לא האחרון שבו חטא פרטי הופך לעלילה המונית. אבל הנפילה של מנכ"ל מצליח, בשידור כמעט חי, מול קהל של אלפים ולצלילי שיר אהבה – יצרה שילוב קטלני: דרמה ובידור, והצופים חגגו. מה שמעלה את השאלה: מדוע נפילתו של אדם אחר מסבה לנו עונג?
ברוכים הבאים לעולם ה-Schadenfreude – מונח גרמני שהוא שילוב של המילים "נזק" ו"שמחה", ומתאר בדיוק את התופעה הזו: ההנאה מכישלונו של אדם אחר. במקרים רבים, הרגש הזה מופיע במיוחד כאשר האדם שנכשל נתפס כמורם מעם, מצליח, עשיר או יהיר. וזה לא רק רגש פסיכולוגי – זה גם תהליך מוחי.
במחקר שפורסם בשנת 2009 בכתב העת Emotion, חוקר המוח קאזואו טאקהאשי מאוניברסיטת קיוטו ערך ניסוי שבו נבדקים צפו באנשים אהודים ולא אהודים חווים הצלחה או כישלון. באמצעות fMRI נצפתה הפעלה של אזורים במוח הקשורים לעונג, ובראשם ה-ventral striatum, כאשר אדם לא אהוד סבל או נכשל. במילים אחרות: המוח שלנו נהנה כשמישהו שאנחנו לא אוהבים נופל.
זו לא בריונות – זה צדק (או לפחות כך זה מרגיש)
אחת הסיבות לכך שהשמחה לאיד כל כך עוצמתית בעידן הרשתות היא שהיא עטופה בתחושת מוסר. הרי אם מישהו עשה משהו "לא מוסרי" – כמו לבגוד – אנחנו מרגישים שמותר לנו להוקיע אותו. וכשזה קורה בפומבי, והצדק מוצג כסוג של נקמה שכולנו שותפים לה – הרגש מתעצם. כך אנחנו הופכים לשופטים, לקהל וגם למוציאים לפועל – הכול באמצעות טוקבק, סטורי או ריל.
מהר מאוד האדם הופך מדמות לסמל. כשאנדי ביירון נתפס מול המצלמה, הוא לא ידע שברגע הזה הוא מפסיק להיות אדם והופך לתוכן. הוא והיא הפכו ל"בוגדים מקיס-קאם", ויחד הם הפכו למם עולמי. זה בדיוק מה שמאפשר לציבור להתנפל – כי כשאין פנים אמיתיות, גם אין רגשות.
מנגנון חברתי – או חולשה אנושית?
חוקרים טוענים ש-Schadenfreude אינו רק חולשה אנושית, אלא גם מנגנון חברתי אבולוציוני. הוא עוזר לקבוצות לקבוע נורמות, לסמן חריגים, ולחזק לכידות. כאשר מישהו נתפס כחורג מהחוקים (כמו בגידה), הפומביות של העונש מחזקת את "מה מותר ומה אסור" בעיני הקהל. אבל בעידן שבו כל רגע מתועד וכל סטייה הופכת לוויראלית, העונש הפומבי כבר לא פרופורציונלי – הוא מוחלט, סופי ולעיתים בלתי הפיך.
ומה עם חמלה?
האם מישהו ראוי לאובדן מיידי של הקריירה שלו בעקבות נשיקה שצולמה במקרה? האם אנחנו באמת מאמינים שהפומביות מצדיקה שיימינג עולמי? המנגנונים המוחיים והחברתיים אולי מסבירים את ההנאה – אבל הם לא מצדיקים אותה מוסרית. העובדה שאנחנו מרגישים צודקים כשאנחנו לועגים לאחרים – לא בהכרח אומרת שאנחנו צודקים באמת.
במקרה של אנדי ביירון, השאלה האמיתית אינה אם הוא בגד – אלא מה זה אומר עלינו כצופים. האם אנחנו רק מתבוננים, או משתתפים פעילים במשפט שדה אכזרי ודיגיטלי?
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
