עוד מהישראלים בפסטיבל: לוקח זמן עד שאנחנו מבינים בדיוק מי נגד מי ב"נאנדאורי", סרט הביכורים של אתי ציקו. לפעמים הוא מתנהל כמעט בנזיריות, כשהתסריט החכם שכתבה שומר את הקלפים קרוב לחזה. למשל, סצנת הפתיחה: עלינו לחשוב בעצמנו מה הקשר בין הילדה שהופיעה בסצנת הפתיחה האינטנסיבית לאישה שמגיחה לפריים רגעים ספורים אחריה. והאישה הזאת היא הסרט כולו: עורכת דין מטופחת, דוברת גיאורגית במבטא משונה (ייקח זמן עד שנבין שהיא ישראלית ילידת גיאורגיה), מגיעה לעיירה שכוחת אל כדי לטפל בכמה עניינים בירוקרטיים עבור לקוחה שלה, שמעוניינת להתאזרח. לשם כך עורכת הדין נעזרת באחיה של הלקוחה, שלא שש ללוות אותה במסעה – ובכל זאת עושה את זה.

אבל העלילה הזאת, מסעירה ככל שתהיה, היא אולי בעצם תרמית. הרי הסרט לא באמת מספר על עורכת דין שצריכה לחתום על מסמך: זהו סיפורה של אישה שחוזרת למכורתה, ארץ הנוי האביונה. וציקו מספרת את הסיפור הזה בקור מקפיא ובתשוקה לוהטת בעת ובעונה אחת; לא מאכילה אותנו בכפית לגבי העבר של הגיבורה, אבל גם לא נותנת לנו לפספס דבר. לפעמים במבט חטוף של השחקנית נטע ריסקין בתפקיד נפלא, לפעמים בכמה מילים שמצליחות למצות חיים שלמים, ולפעמים בהתעכבות של המצלמה על משב הרוח על הדשא.

ציקו מתעקשת לתת לעולם שמקיף את הדרמה של שתי הדמויות הראשיות לחלחל אל תוך הסיפור, בין אם מדובר בילד שמשחק בכלב שלו או מנקה שחייבת לנקות דווקא מתחת לכפות רגליהם. גם כשהסרט מתעקש להיות סטטי, הוא חי.

וכך, בצילום מרהיב של שי גולדמן ("ביקור התזמורת"), עם נגיעות הכרחיות של הומור וסצנת סקס אחת אדירה, "נאנדאורי" מצליח לספר סיפור סוחף על אישה שכמהה לנשום שוב את הארץ שבאה ממנה, גם ואולי אפילו בגלל שהיא מכאיבה לה. כמו לא מעט סרטים ישראליים, גם כאן הסרט נחתם בלי שיא משמעותי מספיק, כמעט כאילו ירדה בעריכה סצנת הסיום האמיתית של הסרט. אבל כל זה בטל בשישים לעומת 93 הדקות שבאו לפניו, שמצליחות להיות קולנוע גדול, ובשקט.