Connect with us

דעות

מציאות מול "תפיסת המציאות": עכשיו ישראל נדרשת למשהו אחר

Published

on




המזרח התיכון היה מאז ומעולם אזור של "אחד בפה ואחד בלב". מחד דברים נאמרים כלפי חוץ ויש להם משקל, ומאידך, מתחת לפני השטח יכולים לקרות תהליכים  שהם הם המעידים על הלך הרוחות.

בואו ניקח לרגע את מצרים –מתווכת לכאורה אובייקטיבית, מדינת גבול שלה אינטרסים משותפים עם ישראל (כולל איבה משותפת ל"אחים המוסלמים") וחזון משותף ואינטרס בשימור השלום עם ישראל. בפועל – השבוע מופיע המופתי של מצרים בטלוויזיה המצרית הרשמית לרגל תום הרמצ'אן ותחילת עיד אל פיטר כשעל שולחנו דגם מעץ של מדינת פלסטין שבירתה ירושלים. מדובר בסמכות הדתית בעליונה במצרים, המשפיעה מאוד על הציבור הרחב במדינה.

בפועל, מצרים הציגה את תוכניתה לרצועת עזה בלי לספק התייחסות/פתרון לבעיית חמאס, וע"פ דיווחים שונים בשבוע האחרון ביקש המודיעין המצרי מישראל למנוע פגיעה בפקידי חמאס, שכן לטענתו אלו הגורמים שעובדים מולו וחיסולם משרת את הזרוע הצבאית (בעוד שאנו נוכחים לדעת כי דווקא היעדר הפגיעה בהם מאז השבעה באוקטובר חיזקה את מעמדו של חמאס בציבור העזתי וכמובן גם את הזרוע הצבאית). אז לאיזה מצרים להאמין?

צבא מצרים (צילום: רשתות ערביות)
צבא מצרים (צילום: רשתות ערביות)

או לחילופין בואו ניקח את "הידידה הטובה" ערב הסעודית שדאגה לארח לפני כחודש את נשיא סוריה החדש אבו מוחמד אל ג'ולאני, והשבוע בירכה על הקמת הממשלה החדשה והביעה ציפייה לשיתוף פעולה עימה על אף הפגיעה הקיצונית במיעוטים ועל אף הקמה לראשונה של מועצת שריעה בסוריה במקביל, דאגה לארח השבוע את ראש ממשלת לבנון נוואף סלים.

או, ניקח לדוגמה את סוריה שהשבוע הקימה ממשלה חדשה עם ייצוג סמלי של שר אחד לנוצרים הדרוזים והעלווים, ובה מכהנת גם אישה אחת  (נוצרייה) כשרת העבודה והרווחה, אך במקביל לעוטי החליפות, דאגה להקים גם, לראשונה בתולדות סוריה, מועצת שריעה  המורכבת מ-15 אנשים, שתפקידה כמובן לדאוג לכך ששלטון האסלאם ימומש, והנהיגה תוכנית חינוך קיצונית בבתי הספר המכוונת לאסלאמיזציה קיצונית ולעידוד טרור.

במקביל, אנשי אל ג'ולאני או חמאס בעזה – שמצד אחד טורח להודיע שאין בכוונתו למנות ראש ממשלה חדש במקום עסאם דעליס שנהרג בתקיפה צה"לית, כי אין בכוונתו לשלוט בעזה לאחר המלחמה, אבל מנגד טורח לחסל בברוטאליות  את בכירי המפגינים שהפגינו נגד שלטונו (לאחר שלהערכתי הוא זה שאישר להם מראש להפגין). אז מה נכון – ויתר על השלטון או לא ויתר?

או לבנון – שמחזרת אחר מדינות המזה"ת ואירופה בכסות ממשלתה החדשה, אך עד כה דווקא ממשלתה החדשה אינה נוקטת בצעדים נגד חזבאללה, הודיעה כי אינה מוכנה לנרמל את יחסיה עם ישראל  והשבוע בחגיגות יום אל קודס לא מנעה שלטי ענק (כולל אחד בדרך לנמל התעופה בבירות) שבו נראים נשיא איראן המת אברהים ראיסי, חסאן נצראללה, אסמאעיל הניה, קאסם סלימאני ויחיא סינוואר מביטים מהשמיים לעבר אל אקצה הנמצאת במרכז התמונה. המסר ברור לחלוטין. 

או איראן הגדולה שמוכנה לשיחות עקיפות עם ארה"ב אך לראשונה איימה השבוע מפיו של אחד מבכירי המשטר, עלי לריג'אני, כי אם תותקף היא תפנה בוודאות להשגת נשק גרעיני ובמקביל אינה עוצרת את ההתקדמות המהירה בתוכניתה הגרעינית.

קטאר עצמה, בחרה לרדת מהכותרות השבוע בשל אזכוריה התכופים בתקשורת הישראלית, אך ממשיכה להפעיל את מאמצי ההשפעה הרכה שלה באמצעות כספה הרב ברחבי העולם בדגש לארה"ב (נשיא ארה"ב אולי יבקר בה במסעו למזרח התיכון המתוכנן בחודש מאי).

דוחא, קטאר (צילום: רויטרס)
דוחא, קטאר (צילום: רויטרס)

ואחרונה ולא חביבה – טורקיה שלמרות אמירותיה המפורשות והחד משמעיות כלפי ישראל (כולל השבוע ע"י רג'פ טאיפ ארדואן עצמו – "מי ייתן ואללה ימיט חורבן על ישראל הציונית"), לא זוכה לגינוי, מחובקת משום מה ע"י ארה"ב (שר החוץ הטורקי נפגש השבוע עם מזכיר המדינה האמריקני ועל הפרק נדונה גם עסקה למכירת מטוסי F-35 לטורקיה), ובשקט בשקט מנסה "לגנוב סוסים" בשטח סוריה בדמות תשתיות צבאיות וכוחות צבא טורקיים "שיסייעו" למשטר החדש להתייצב. 

אז, אם לסכם – בתפיסת המציאות שלנו ישראל חוללה "הרתעה" בכל המרחב בעקבות ההישגים הצבאיים הרבים שצברה ועדיין צוברת, אבל במציאות העניינים נראים מעט אחרת – המזרח התיכון נוהג כמנהגו – הרבה מסיכות, הרבה "כן, אבל" במענה לבקשות ארה"ב, אבל בפועל גם לאחר כניסתו של דונלד טראמפ לתפקיד, וגם לאחר ההישגים הצבאיים המשמעותיים, הדיבור המשמעותי במזה"ת הוא אותו דיבור של לפני השבעה באוקטובר. 

דווקא בגלל הפוטנציאל הגדול שיש למזרח תיכון אחר/חדש, אני סבור שישראל נדרשת למשהו אחר, מתוך הבנה ש"השיח הצבאי" הוא שיח מוגבל בסופו של דבר והיכולת שלו להניע תהליכים ארוכי טווח היא מוגבלת. כוחו של "השיח הצבאי" הוא בסיכול יכולות אויב וכוחו הצבאי, אך אף אחד מהאויבים (למעט עזה וגם שם זה קשה) אינו חושש מזה שישראל תנסה לפגוע במעמדו ובמשטרו, כך השיח הצבאי מוגבל צבאי בלבד, וצבאי הוא בר שיקום. תמיד. 

דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)
דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

לפיכך, נכון שישראל תביט על המהלכים הנדרשים הבאים:

1. הזמן דוחק ואין ואקום – אי אפשר לעבוד בטור – לואקום נכנסים גורמים נוספים הקובעים עובדות בשטח שיהיה מאוד קשה לשנותן לאחר מכן. 

2. להפנים שציר ההתנגדות השיעי עדיין קיים, אך לראשונה עומד מולו ומולנו גם ציר התנגדות חדש – אסלאמי סוני קיצוני מבית האחרים המוסלמים ודאעש בתמיכה טורקית משמעותית, שמולו יש לפעול.

3. להעמיד את חזון טראמפ למזרח התיכון (IMEC הציר הכלכלי מהודו דרך סעודיה, ירדן וישראל) מול האיומים העיקריים עליו – ובראשם הציר הכלכלי המתחרה (ציר הגז) שמנסות קטאר וטורקיה ליצור דרך שטחה של סוריה (ציר האסלאם הקיצוני שמנסה ליצור לעצמו ציר כלכלי).

4. להתחיל לבנות מנהלת שיקום כללית לאזור שתיצור "תוכנית מרשל" אזורית חדשה בהובלת ארה"ב ובשותפות של סעודיה, האמירויות וישראל שתסתכל על האזור בראייה הוליסטית ולא פרטנית מול כל מדינה / יישות בו.

השיקום הכלכלי של מדינות האזור טומן בחובו כסף רב מאוד – סביר שמדינות המפרץ, ובראשון ערב הסעודית, תרצינה ליטול בו חלק. סעודיה כבר מתחילה במאמציה הנפרדים מול סוריה ולבנון. אלו יכולים להיות טובים לאינטרסים הישראלים, אך עליהם להיעשות במשותף עם ארה"ב וישראל (מעין ועדת היגוי) ככלי מרכזי (מאוד!) בדרך להשגת מזרח תיכון חדש. 

דגל ישראל ודגל ערב הסעודית (צילום: REUTERS/Jonathan Ernst)
דגל ישראל ודגל ערב הסעודית (צילום: REUTERS/Jonathan Ernst)

5. להאיץ את הטיפול בנושא העזתי (האזרחי) – האסטרטגיה של חמאס היא להתמהמה, לקנות זמן ולראות מה יקרה. האסטרטגיה הישראלית צריכה להיות הפוכה. בשל הסיכון לחטופים שעדיין בעזה, נכון יהיה להאיץ מאוד את התהליכים האזרחיים – תחילת חלוקת סיוע הומניטארי על ידי ישראל (באמצעות חברות זרות או לא) דווקא עכשיו כשחמאס במצוקת סיוע ומאגריו מתדלדלים, ויציקת פרטים בתוכנית ההגירה מרצון כולל תחילת יציאת עזתים מעזה.

המהירות חשובה, ובשילוב צעדים אלו, סביר שחמאס יבקש לשחרר חטופים נוספים כדי "לעצור את הזמן", ובהמשך יתכן שאף יסכים לפשרות גדולות מאלו בכל הנוגע לשלטונו, נשקו והגליית בכיריו. 

6. לגבש מדיניות אחידה עם ארה"ב באשר לטורקיה. ארה"ב צריכה להבין שהתיאולוגיה הטורקית בימים אלו היא למעשה איראן 2 בעיניים מערביות, וכי יש סיכון שכל מה שיינתן לטורקיה כעת (חופש פעולה, אמל"ח וכו) עלול לסכן את תוכניותיה של ארה"ב עצמה באשר למזרח התיכון ביום שאחרי המלחמה. 

7. לגבש מדיניות אחידה עם ארה"ב באשר לפגיעה בהמשך השפעתו של חזבאללה בלבנון, דגש לציבור הלבנוני ולשפה האזרחית הנדרשת (בגיבוי צבאי) כדי לחולל דה לגיטימציה לארגון.

רק הבנה עמוקה של המזרח התיכון שחוזר בימים אלו לשיח הישן רק בכסות אחרת, יחד עם התובנה על מגבלות הכוח הצבאי (שהוא נדרש אך אינו יכול לעמוד לבדו) בשילוב עם הפנמה אמריקנית, תמימות דעים במדיניות, וצעדים אקטיביים בשטח, תוכל להוציא את האזור כולו לסדר חדש.

סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים





Source link

Continue Reading
Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דעות

בגלל התנהלות הממשלה: הפלסטינים מקבלים פרס על ה-7 באוקטובר

Published

on




כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.

לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.

חלוקת מזון בעזה (צילום: עלי חסן, פלאש 90)
חלוקת מזון בעזה (צילום: עלי חסן, פלאש 90)

אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.

האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.

הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.

ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.

ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.

במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.

רק בכוח?

בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.

שופל פורץ את הגדר 7 באוקטובר (צילום: רויטרס)
שופל פורץ את הגדר 7 באוקטובר (צילום: רויטרס)

נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.

ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.

מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.

הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.

מעט מדי ומאוחר מדי

אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.

חיילי צה''ל בעזה - מלחמת חרבות ברזל (צילום: רויטרס)
חיילי צה"ל בעזה – מלחמת חרבות ברזל (צילום: רויטרס)

נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.

הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]





Source link

Continue Reading

דעות

ההכרה במדינה פלסטינית תקרה כי העולם ויתר על נימוס מול נתניהו | דן פרי

Published

on




ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.

למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.

אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.

בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.

עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.

כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?

פלסטינים שחצו את גדר הגבול בעזה, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90)
פלסטינים שחצו את גדר הגבול בעזה, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90)

בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.

בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.

ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.

שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.

פלסטינים מחכים לסיוע הומניטרי בעזה (צילום: רויטרס)
פלסטינים מחכים לסיוע הומניטרי בעזה (צילום: רויטרס)

שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.

במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.

נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.

התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.

אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.

אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.

אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.

הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים





Source link

Continue Reading

דעות

כישלון ההסברה של נתניהו מדרדר את ישראל לתהום מדינית

Published

on




לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.

דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.

השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.

יוסף חדאד (צילום: פלאש 90)
יוסף חדאד (צילום: פלאש 90)

אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.

אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.

זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.

כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.

ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.

איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: פלאש 90)
איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: פלאש 90)

כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.

תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.

אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.

למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית. 





Source link

Continue Reading
Advertisement

כל העדכונים