תרבות
נועה ירון ודנה אינטרנשניול מגלמות הסיפור של החברה הישראלית
בשבוע שעבר התקיים טקס סיום התיכון של בני הצעיר. התמהיל המוכר של נאומים אינסופיים, מערכונים חביבים והרבה שירים וריקודים מלאי תום נעורים. זה היה לרגעים מרגש. ולפרקים משעמם. וכל הזמן – מפחיד. ממש מפחיד. כי כשכל בוגרי המחזור עלו על הבמה, בריקוד מסורתי שבו הם לבושים במדים, לקראת הגיוס לצה"ל, קשה היה שלא לחשוב על כך שבתוך חודשים ספורים חלק מהם כבר ימצא את עצמו בעזה. או בלבנון. או בכל אחת מזירות הלחימה שעדיין פתוחות ומדממות כרגע.
זה תמיד קשה בארץ הזאת – הסוויץ' בין מסיבות הסיום והגיוס לצבא. אבל נדמה שהשנה, הפער בין הריקודים הנאיביים והמציאות האכזרית שאורבת ממש מעבר לפינה הוא פשוט בלתי נסבל. כשבהיתי בהם, הצעירות והצעירים הכל כך יפים ואופטימיים שהשתובבו על הבמה, זה נראה לי כמו סצינה מהסרט “שיער", שבה חבורת ההיפים העליזה נפרדת מחברם הנשלח לווייטנאם. רק שפה, כולם נשלחים.
וכל זה התחבר ישירות לוויכוח המדובר של השבוע החולף – זה שבין דנה אינטרנשיונל ונועה ירון, במסגרת תוכנית ריאליטי פופולרית. אזכיר אותו, לטובת קוראינו ששכנו במאדים בשבועות האחרונים. ירון, חוזרת בתשובה המרבה להשתמש בצירוף “אחדות ישראל", דיברה בעיניים בורקות על המוטיבציה האדירה ששוכנת בקרב הלוחמים בעזה, ה"שמחים וגאים", כלשונה.
היא סיפרה, כאם לכמה חיילים, על כך שהקפיצה את בנה לבסיס סמוך לעזה, שם שמעה בכריזה את השיר “מחשבות טובות" בפול ווליום, מה שרק ממחיש את אותן שמחה וגאווה. דנה אינטרנשיונל מיהרה לענות במשפט מחץ טיפוסי: “לא כולם מאושרים בחזית, ולא כולם מרגישים אריות. והלוואי והיינו עם של אריות כמו בתנ"ך. אין דבר כזה עם של אריות, מלחמה זה פחד".
מלחמה זה אכן פחד. ומקום שבו אנשים נהרגים, ונפצעים, ונפשם נשרטת באופן שלעיתים לא ניתן לריפוי. וכן, הם גם הורגים, ופוצעים, ולפעמים פוגעים בחפים מפשע. גם מבלי שהתכוונו לכך. בכל עת שבה ישראל נמצאת במצב מלחמה, ולמרבה הצער אנחנו מנוסים בכך היטב, חוזר על עצמו אותו דיון ישן. האם בזמן מלחמה, מתיחת ביקורת על הממשלה ועל המלחמה עצמה היא לגיטימית, או שמדובר במעשה הזורע דמורליזציה בקרב החיילים ולכן הוא אסור. לפחות עד שהמערכה תסתיים.
אני חושב שהתשובה חייבת להיות איפשהו באמצע. מצד אחד, ואני אומר את זה מניסיון, חיילים לא פועלים בתוך חלל ריק. חשוב להם מאוד מה אומרים עליהם בעורף, ואיך נתפסת המשימה שלהם בעיני הציבור. ברגע שדמויות בעלות השפעה מגדירות את המשימה הזאת כמיותרת, לאמירה הזאת יש ללא ספק השפעה שלילית על הלוחמים.
כשאביגדור ליברמן אומר משפט כמו “חיילים בעזה נפלו על מזבח שימור הקואליציה", אני לא יכול שלא לחשוב על ההורים האומללים של אותם לוחמים. ועל חבריהם שעדיין נלחמים. גם אם הוא באמת חושב כך, זה משפט שפשוט אסור לו להיאמר. בטח לא כשהמלחמה עוד בעיצומה.
מהעבר השני, ביקורת היא עניין חיוני במדינה דמוקרטית. בייחוד כשמדובר בדיני נפשות. והמלחמה הזאת, שמתמשכת כבר יותר מכל מלחמה אחרת בהיסטוריה שלנו – יש תחושה כבר מזמן שהיא תקועה ולא מנומקת, מבחינת יעדיה האמיתיים. הניסיון לצייר את הנאמנות והאחריות המדהימות של החיילים והמילואימניקים כביטוי של שמחה וגאווה הוא כבר מופרך. שלא לומר מגוחך.
לצורך הדיוק, חייבים לציין שהעימות המדובר בין ירון ואינטרנשיונל צולם לפני שנה. אני לגמרי לא בטוח שירון הייתה מדברת כך גם היום, כשאנו מתקרבים לאלף חללים, למעלה מ־15 אלף פצועים ורבבות פגועים בנפש. אבל קלישאות ה"עם של אריות" ו"דור הניצחון" עדיין שכיחות פה.
הן הושמעו גם באותו טקס סיום של הבן שלי. אבל לצידן, הושמעו גם צלילים שונים לגמרי.
תלמידי המחזור שרו יחד את “שיר לשלום". והמילים של רוטבליט, שהרגשתי פתאום שהן כמעט חתרניות, הרעידו את הלב. “איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל, כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל". תמיד נכון. ובייחוד עכשיו.
ועוד כמה נקודות – על הסכין
1. שימח אותי מאוד, בלי ציניות, לגלות שגם הרבה אנשים מהצד הימני של המפה מתנגדים למעצרו של ישראל פריי, בעקבות הבעת שמחה פומבית שלו על נפילת חיילים. לא כביטוי תמיכה בדברים המקוממים והבלתי נתפסים שלו, אלא כהגנה על הדמוקרטיה, שיודעת וצריכה להכיל גם עמדות כאלה. מעצר הוא לא הדרך.
2. ואני חושב באופן דומה על הניסיון להדיח את איימן עודה מהכנסת, בעקבות האמירה שלו (שוב, מקוממת ומכעיסה להחריד): “עזה ניצחה, ועזה תנצח". עד כמה שזה מרגיז, אין פה עילה אמיתית להדיח נבחר ציבור. שלא לדבר על כך שהדחה תהיה המתנה הגדולה ביותר שעודה והעמדות שלו יוכלו לקבל, ותהפוך אותו לקדוש מעונה.
3. דונלד טראמפ איים לשלול את אזרחותה של הקומיקאית ומנחת הטלוויזיה רוזי אודונל, אחרי שהיא ביקרה את אופן הטיפול של הממשל באסון השיטפונות בטקסס. “היא איום לאנושות", הוא הוסיף. התרגלנו מטראמפ לדברים כל כך קיצוניים, עד שכל הצהרה שלו כבר מתקבלת באדישות. אפילו בחיוך. אבל נדמה שהאיום הגדול על האנושות לא מגיע מצד אודונל.
בריאיון ל"לה רפובליקה" מסביר גרוסמן כי התמונות והעדויות מעזה הכריחו אותו להשתמש במונח החריף ביותר, אף שהוא מודע לכך שהנתונים מתווכים בידי חמאס. לדבריו, "הכיבוש השחית" את ישראל מאז 1967 ויש לנתק את הזיקה שנוצרה בין המדינה ובין המושג הטעון הזה. במישור המדיני הוא מבקר קריאות לחידוש ההתנחלויות בעזה, מתריע מפני בידוד בינלאומי ומתעקש שאין חלופה לפתרון שתי מדינות
Source link
