קצת אהבה לא תזיק: ניר כנען עושה בארבי ראשון, ולמרות מה שאפשר היה לצפות – הוא לגמרי הרגיש בבית. בשעה 21:30 רועי ואני צעדנו בנמל יפו, בדרך אל המועדון של שאול. לא הגענו בתור מעריצים גדולים של ניר כנען, בן 24, עם להיט אחד מוכר ("שיר לנטע") ועוד כמה הופעות בתיאטרון. אבל הכרנו שיר או שניים. ובכל זאת – משהו בו תמיד נשמע מסקרן.
כבר בכניסה לא היה ברור מה גילאי הקהל; תהינו אם מדובר בבני 20-25, ילדי סנטר לשעבר, או אולי סוג אחר של אנשים – כאלה שפשוט עוד לא הספקתי להכיר. אבל דבר אחד היה ברור: כולם צעירים, רק לא צעירים מכדי לשתות אלכוהול. האינטרו היה יפהפה, וכולם התחילו לשיר מיד אחריו עם ניר. זו הייתה הופעת פופ שקטה ומיוחדת – אבל לא רק. היה בה גם ג'אז, כינורות וצ'לו, ויולה ופסנתר, תופים.
ניר כנען בבארבי (צילום: אורית פניני)
מהשיר הראשון "סווטשירטים באוגוסט, כאבי גדילה, כאב ראש בבוקר ובלילה בחילה, אם זה תיאבון בריא אם זה זעם מול ראי, זה נורא", היה ברור כמעט מיד שנתאהב בו. אחרי השיר, ניר פתח את הפה ואמר, חצי בביישנות, (שקצת הפתיעה אותי בהתחשב בזה שהוא שחקן בתיאטרון גשר) "אתם פה בבארבי הראשון שלי אי פעם, יש פה שנדליר – זה אמיתי!".
אבל אל תתנו לביישנות לבלבל אתכם. ניר הרגיש לגמרי בבית. עיצוב הבמה כלל תיבה ומנורות לילה ישנות, כאלה שמאירות כל אחת בדרכה – וזה היה יפהפה. ההופעה שלו לא הייתה רק מתנה לאוזניים – היא הייתה שיעור באסתטיקה. משיר לשיר הוא כבש את הקהל: מתוק, צעיר וסוחף, בתמה שעסקה בגדילה, לב שבור ואהבה.
הוא המשיך עם "לא הבנתי מה כל כך אמיץ בילד שפוחד להירטב", "פסטה בשמנת, עומדת מתכוננת" – ומסביב כבר היה ברור – הוא הצליח די מהר לסחוף קהילת מעריצים אמיתית. כולם שרו איתו, ומהמרפסת הקטנה של הבארבי נראה שאף טלפון לא הפסיק לצלם.
אלון עדר וניר כנען בבארבי (צילום: אורית פניני)
לצדי התחילו לחישות – מהסוג שמופיע רק בהופעות מהסוג הכי טוב – כשכולם מנסים לנחש את השיר לפי הצליל הראשון, לצד זוגות מאוהבים ואנשים שרוקדים בינם לבין עצמם.
ממנגינה למנגינה, לרגע היה נדמה שההופעה מתחילה להפוך לחזרתית מדי. לב שבור, גדילה, אהבות ישנות זה לא משהו חדש, ואולי לא הייתי אמורה לצפות ליותר מדי מבחור בן 24. אבל כמה שטעיתי. ברגע שהרגשתי קצת יותר מדי הוא הבריק עם אירוח של אלון עדר.
"אנחנו קצת נראים כמו אבא ובן, ויש לאלון יום הולדת מחר" ניר אמר, והם שרו ביחד בין היתר, שירים של ניר כמו "די" ואת "קצת אהבה לא תזיק" של אלון. פה איבדתי את זה. זה היה מבריק, וגאוני.
הבארבי נמס: ניר כנען הפתיע, ריגש וסחף את כולם (צילום: אורית פניני)
ואם זה לא היה מספיק. פתאום התחיל להתנגן עיבוד חדש שלא הכרתי לשיר האייקוני, העל-זמני אם תשאלו אותי – "סוכריה" של רוני דואני. הוא חשף את פער הגילאים. וזה בסדר, כי כולם נהנו. אוהבי המוזיקה הנמוכה והגבוהה, אלו שזיהו את המנגינות המורכבות, צעירים שהתחברו לכאבי הגדילה של ניר עצמו, וגם אנחנו – המבוגרים יחסית בשטח- שלא ציפו להברקות מהסגנון הזה.
השילוב של תמימות, חנוניות ושברון לב קצת הזכירה לי את יוני בלוך בתחילת דרכו, עם נתינת כבוד לאמנים אחרים ושונים. זה היה מעולה. לא מאוחר אחרי הפיק הגיע ההדרן עם "שיר לנטע", ואחריו שיר יפהפה ומרגש שלא הכרתי. אבל זה לא היה חשוב, אני כבר הייתי כולי שלו. ולקחתי איתי הלאה את השורה "היא רצתה שיצבע לה הכל בכחול", קצת מצילה את עצמי לערב אחד, בתקופה המשוגעת הזו.
אז לא, לא הפכתי בין הופעה אחת למעריצה מן השורה של ניר כנען, אבל להגיד שהיא לא הייתה מצויינת, יפהפיה ויזואלית ועם אווירה טובה זה יהיה אנדרסטייטמנט.
הבארבי נמס: ניר כנען הפתיע, ריגש וסחף את כולם (צילום: אורית פניני)
ביציאה מהבארבי התגלגלתי לכיוון כיכר השעון, לצד הבניינים העתיקים של יפו והמלונות החדשים, ובדיוק כשהתיישבתי על ספסל ליד האוטובוס, שמעתי בחורה אחת אומרת לבן זוגה: "בא לי להגיד לו שאני קצת מאוהבת בו אחרי ההופעה הזו". ולא ידעתי אם היא התכוונה לניר, או למישהו אחר. אבל באותו רגע – זה לא באמת היה משנה.
המפיק והמוזיקאי הבריטי האגדי בריאן אינו הכריז על קונצרט גדול בוומבלי ארנה בלונדון תחת השם "Together for Palestine" (יחד למען פלסטין), שמטרתו לגייס כספים למשפחות בעזה. המופע יתקיים ב-17 בספטמבר, והליין-אפ המלא יוכרז בקרוב.
אינו, שמשמש כמפיק בפועל של האירוע, תיאר אותו כ"ערב של מוזיקה, הרהור ותקווה". בהצהרה שפרסם באינסטגרם, כתב אינו: "היה לי המזל לעבוד עם כמה מהאמנים המדהימים ביותר בעולם במשך יותר מ-50 שנה. אבל אחת החרטות הגדולות שלי היא שבמהלך הזמן הזה כל כך הרבה מאיתנו נשארנו שותקים לגבי פלסטין".
הוא הוסיף: "לעתים קרובות השתיקה הזו נבעה מפחד – פחד אמיתי – שדיבור בקול רם יכול לעורר תגובת נגד, לסגור דלתות או לסיים קריירה. אבל זה משתנה עכשיו – בחלקו כי כמה אמנים ופעילים האירו את הדרך, אבל בעיקר כי האמת על מה שקורה הפכה לבלתי אפשרית להתעלם ממנה".
אינו התייחס למצב בעזה: "מה שאנחנו עדים לו בעזה אינו תעלומה, וגם לא ערפל של נרטיבים מתחרים שהופכים את זה ל'קשה להבנה'. כאשר עשרות ארגונים לא-מפלגתיים מתארים זאת כרצח עם, הקו המוסרי ברור. אנחנו לא יכולים להישאר בשקט".
כל התרומות יועברו לשותפים פלסטינים דרך ארגון הצדקה הבריטי Choose Love, התומך בארגונים הומניטריים מקומיים באזורי סכסוך. "אבל זה עוסק ביותר מסתם כסף", הוסיף אינו. "זה על שליחת מסר של אהבה וסולידריות לעם הפלסטיני – שהם לא נשכחו. אנחנו רואים אותם, אנחנו שומעים אותם, ולמרות שאנחנו רחוקים, אנחנו מחוברים עמוקות – כמו שאנחנו מחוברים לכל האנושות".
תמיר גרינברג קוטף את המקום הראשון במצעד המוזיקה הרשמי של "מעריב" עם השיר "Can’t Get Over You". את השיר כתב גרינברג יחד עם עמית קנון, והלחין ועיבד אותו בעצמו.
גרינברג ממשיך לבסס את מעמדו כזמר הכי בינלאומי שצמח כאן בשנים האחרונות, עם בלדת קאנטרי-סול באנגלית – סגנון שכבר הפך לחתימת היד שלו.
בשיר החדש הוא נוגע בפצע מוכר: הניסיון לשחרר אהבה שלא מרפה. דרך טקסט מלא בדימויים עוצמתיים ומוזיקה שמרקדת בין רוך דרומי לעוצמה דרמטית, גרינברג מגלם גיבור מאוהב שמוכן לחצות ימים, להילחם ברוחות רפאים ולעשות הכול – חוץ מדבר אחד: להתגבר. הקול שלו, מלא נשמה ובשליטה נדירה, מוביל את השיר ביד בטוחה עד לסיום הכואב-משחרר.
למקום השני הגיעה הילה רוח בשירה "תביאו יותר" ובמקום השלישי ממוקם אייל לוי עם "בואי אליי".
המצעד הבא יפורסם ביום שני הקרוב עם אומנים חדשים ושירים חדשים.
פרידה מאגדה: השחקן הישראלי אלון אבוטבול, שנפטר השבוע בגיל 60, זוכה הבוקר (חמישי) לכבוד אחרון בטקס אשכבה המתקיים באולם רובינא בתיאטרון הבימה בתל אביב.
טקס האשכבה של אלון אבוטבול ז"ל (צילום: וואלה)
קהל גדול של מאות אנשים, ביניהם דמויות בולטות מעולם התרבות כמו השחקנים דרור קרן, ששון גבאי ואלי דנקר, הזמרים מירי מסיקה וגלעד כהנא והשר לשעבר עמיר פרץ, התכנסו לחלוק כבוד לאחד השחקנים הישראלים הבולטים ביותר מאז שנות השמונים. לאחר הטקס, תיערך הלוויתו של אבוטבול לקבורה בבית העלמין שבקיבוץ גבעת ברנר. כזכור, השחקן המוכשר איבד את חייו לפני מספר ימים כשהתמוטט בחוף הבונים זמן קצר לאחר שיצא מהים.
יצחק, דוד של אלון, אמר: "אני זוכר את היום שאחותי באה עם התינוק החייכן, חצי אס חצי נסיך. הוא טען שזה לא פיקניק גדול להיות אח מועדף. האמנתי לו. בסופו של דבר, להיות ילד מועדף זה עול, כנראה שהרצון להיות הכי טוב נמשך כל חייו, ואולי אפילו עד הרגעים האחרונים".
"הרבה אנשים אומרים הנה, הילד מקריית אתא, הפריפריה, הגיע לצנטרום התל-אביבי ועשה קריירה. אז אספר שזה התחיל כשלילד מהפריפריה היה דוד מאותה פריפריה, שהיו לו שנים בברנז'ה. בגיל 15 הוא אומר לי 'אני רוצה ללכת לתלמה ילין, אבל פיקששתי את הדדליין'. הבנתי מה הוא רוצה ממני, אצלנו בארץ הדדליין לא כזה דד. שלום יקר שלי, תודה רבה".
אלון אבוטבול (צילום: מיכל פתאל, פלאש 90)
הזמר שולי רנד ספר: "כאילו שהיה חסר לנו כאב וחוסר אונים במקום הזה מוכה הכאב, החליטה הנשמה היקרה שלך, הסקרנית, חסרת המנוח, הססגונית, מלאת אהבת האדם, להסתלק ולשבור לכל כך הרבה שנים את הלב. היו לנו אינסוף שיחות על המקצוע והחיים, דיברת על גורם ההפתעה. 'להפתיע שולי, להפתיע. את הפרטנר, את הבמאי'. קראת לזה להישאר חי. כל כך פחדת ממוות פנימי, מקצועי. אז הפתעת, ועוד איך הפתעת".
"ליטשת את הכישרון שלך לדרגת מאסטר. צייר, מוזיקאי, איש משפחה, חבר אמיתי, בן אדם. נפגשנו בתל אביב, מפוצץ אמביציה לכבוש. ההתבגרות המקצועית, האישית, תמיד חסר שקט ומחפש לפרוץ את הגבולות של עצמך. לא לנוח, להמשיך לגלף את המתנה הנדירה שנתן לך אלוהים ליצירת מופת. התקופה המשמעותית ביותר שבילינו יחד הייתה ליד מיטתו של אחיך. אברהם היה דמות חשובה להמון אנשים ובעיקר לך. ראיתי באיזו עדינות, מסירות ורגישות טיפלת בו. לא נתת לו להרגיש את הפחד והכאב שלך".
במהלך קריירה ארוכה של למעלה משלושה עשורים, הותיר אבוטבול חותם בל יימחה על הקולנוע והתיאטרון הישראלי. הוא זכור במיוחד מתפקידיו "שתי אצבעות מצידון", "האסונות של נינה", "קצפת ודודבדנים", "גוף השקרים" לצד ליאונרדו דיקפריו, "עלייתו של האביר האפל" בבימויו של כריסטופר נולאן, ועשרות סרטים וסדרות נוספות.