את הצלחת סבתא מיקמה בדיוק באמצע המפית, ויישרה בשתי ידיים לצדדים, כאילו עשתה גלים שעכשיו צריך להשקיט. אחר כך, כמו קוסם, היא הוציאה מכיסיה פריטי מזון שונים, עטופים במפיות המעוטרות בסמל בית החולים. היא פתחה בעגבנייה אדומה, אותה הבריקה בחצאית הבד המלוכלכת, הציבה על הצלחת, חתכה לפרוסות דקיקות בלתי אפשריות ובזקה מלח מקופסת עץ מגולפת שעל שולחן העבודה. לפעמים המשיכה והוציאה מקופסה קטנה חתיכת דג ורודה ששחתה ברוטב חמים וסמיך.
"היו דרושות שתי פרוסות לחם כדי לספוג את כל הרוטב," סיפרה אמא בתחילת המלחמה, אחר כך הגדילה לשלוש, ולפני לכתה אני יכולה להישבע שהגיעה לשבע פרוסות לחם. "ואם נשאר קצת רוטב, סבתא הרימה והטתה מעלה את הצלחת, כדי שאוכל לשתות ולנגב באצבע מהפנים."
לפעמים סבתא הגישה רבע עוף שעורו התפצפץ תחת שיניה הלבנות, ואת ריחו אפשר היה למשש בחושך. בתפוח אדמה חום־שחור שקילפה, כמו קולומבוס שגילה את אמריקה, אמא גילתה חגיגה חמימה, נימוחה במלח וחמאה. אבל רק האורז הלבן הביא את אמא לבכי. "ניסיתי, ילדה שלי, באמת ניסיתי, אבל לפעמים כמה גרגירים התקשו להתנתק מהמפית הלבנה."
סבתא הביטה באמא אוכלת והעירה מדי פעם על פירור או על ביס שהוזנח. לסיום הוציאה צנצנת ארוכה וצרה, אשר נדמה כי נוצרה במיוחד על מנת להיכנס לכיס פנימי של פועלת ניקיון. היא הציבה אותה מולה, הסירה את נצרת הבטיחות משני צידיה, והרימה את המכסה בהתרגשות ריחנית. בצנצנת היה לפתן תפוחים מקורמלים, אשר כמוהו אמא לא טעמה ולא תטעם לעולם, ואיתו היינו נרדמות רעבות.
הבעיה או המזל, תלוי בנקודת המבט, שצהריים אחד ריח הקינמון היה מוגזם. דַמיינו את עזות המצח של אותו תבלין, שכנגד כל הסיכויים ניצח את ריח הטחב של מרתף בית החולים הישן, את צחנת פרוסות המוות הדקות המשתכשכות בפורמלין, והחריד את המכשפה. אפשר היה לחשוב שאפה, שהתרגל לריחות באושים, לא יזהה ניחוח נפלא שכזה, אך מסיבות השמורות עימו אפה עמד על המשמר. משום מקום, בסערה, הגיחה הרעמה האפורה המתולתלת בדלת, ואחריה המכשפה. אמא נבהלה, ושנים אחר כך לא הבינה מדוע.
"מה כבר עשיתי? חטאתי בארוחת צהריים?" אמא שאלה בתמימות. שנים התייסרתי על כך שלא הסברתי לה על כוחה של קנאה, אולי היתה נזהרת ולא נופלת על קידוש היופי בגלל קנאה וצרות עין.
צנצנת הזכוכית המוארכת, המושלמת להסתרה במעיל של מנקות, נשמטה מידה של אמא, התגלגלה על השולחן ומחצה את מלבני הזכוכית. אמא ניסתה לעצור את האסון המתגלגל, אך המרפק דחף את בקבוקון הצבע הסגול, אשר התפזר על התשובות שהדפיסה בבוקר במכונת הכתיבה. תלתליה של עוזרת הפתולוג התיישרו אל־על לכיוון התקרה, הענבל כבר החל לנוע במנעד עצבני לצדדים, כשסבתא, באינסטינקט יהודי, חטפה אותה ממקומה והבהילה לחדר המדרגות. הדלת נטרקה אחריהן, אך שאון הצעקה לא עומעם. הסבתא הטובה שלי עשתה ככל יכולתה ודחפה את אמא לרוץ לפניה מעלה במדרגות.
"למה עוזרת הפתולוג הזקנה לא עלתה אחריכן?" שאלתי, חשדנית יותר מאמא, שמעולם לא שאלה שאלות. אך אמא רק משכה בכתפיה, כאילו ברור שמכשפות לא נחשפות לאור יום.
ביד המקרה, או ידה של השגחה עליונה, בדיוק כאשר אמא וסבתא הגיעו לראש גרם המדרגות ונשמו לרווחה, עבר במסדרון רופא חביב אשר בירך לשלום את סבתי והצביע בדאגה על חתך הזכוכית בכף ידה של אמא.
"זה שום דבר," אמרה סבתא, אך אמא זכרה את הדבר החשוב ביותר שלמדה אצל המכשפה.
"עור שחֶתך חָדר את שכבות האפידרמיס והדרמיס שלו" — עוזרת הפתולוג הזקנה ביטאה את השמות הלטיניים באינטימיות, ואת המילה "חדר," לחשה עם "ר" ארוכה ומתגלגלת, כמו היתה מילה גסה — "לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה."
חשוב לציין שעוזרת הפתולוג בוודאי לא השתמשה באמירה כמטאפורה, אבל אמא היתה נערה צעירה שהפסיקה את לימודיה כדי לסייע בכלכלת המשפחה הקטנה, ולכן אספה מה שיכלה. אפשר לומר שהמשפט הזה היה כל מה שהיתה זקוקה לו כדי להבין את משמעות הלידה. אולי זה כל מה שדרוש כדי להבין משפחה.
הריצה הבהולה במעלה המדרגות לא החלישה את אינסטינקט החיה הנרדפת של סבתא, שמיהרה להציג את אמא. "היא בקרוב תהיה בת שמונה־עשרה, אולי יש לך עבודה פשוטה עבורה?"
הרופא הצעיר עצר, חייך והיטיב את משקפי ההשכלה על אפו. הוא סקר את אמא, לקח את שתי ידיה, נזהר בחתך והפך לצדדים. "קטנות זה טוב לי," הוא החמיא באופן שאמא התקשתה להבין באותו הרגע. "ולרוץ את יודעת?" הוא שאל, וסבתא טפחה על כתפה כדי לעודד אותה להדגים, אך אמא רק הרימה מעט את שולי שמלתה באופן שהוכיח את קיומן של זוג רגליים. "ודם מפחיד אותך?" היא נענעה את ראשה לשלילה, הביטה בדמה שלה, מסתירה את עליית הדופק וירידת לחץ הדם. "ושינה?" הוא הקשה. אמא, שנשארה עם הדם, התבלבלה, לא הבינה מדוע שינה עשויה להפחיד, ולכן חייכה.
קרוב לוודאי שהחיוך הוא שהכריע בעדה. השנים הוכיחו שהחיוך של אמא הוא מקום שאנשים אוהבים לחנות בו, בניגוד אליי, שגברים אהבו לחנות בי בדרכים אחרות. הוא הושיט לה את תיק הרופא בעל שתי הרצועות העגולות המזדקרות וסימן לה בסנטרו שתבוא אחריו. וכך, עם בטן מלאה כל טוב בריח קינמון, ידיים מוכתמות בצבע ורוד־סגול, חתך בעור שחדר את האפידרמיס והדרמיס ולעולם לא יהיה שוב שלם, אימי היקרה הפכה למיילדת.