ישראל 2025, הדם נשפך כמים. חיי אדם זולים. קהות חושים בכל מקום. אם יש אלוהים שרואה מה קורה למטה עם כל מה שברא, הוא צריך לדאוג נורא. אכן, ישראל של היום היא ללא ספק מקום לדאגה, עלוב ומשוגע. אולי זה תמיד היה כך.

"מקום לדאגה", שכתב יהונתן גפן והלחין מתי כספי, בוצע במקור על ידי הזמרת שרה בדישי בשנות ה-70, אחר כך על ידי המלחין עצמו עצמו, ולבסוף ברצועה החותמת של האלבום השני של ריקי גל, בביצוע משותף שלה ושל כספי. זו גם הגרסה האולטימטיבית שלו, כדואט דרמטי: החרדה העמוקה של הבתים שמתנקזת לתוך סולו גיטרה חשמלית שמעליו מרחפת הזעקה של גל, זעקה של כל האימהות, של כל מי שראה יותר מדי פרחי בר נקטפים טרם זמנם.

בלדת הרוק האפלה הזו היא לא רק פסגת העבודה המשותפת של זמרת יחידה מסוגה עם אחד מגדולי המוזיקאים הישראלים בכל הזמנים, אלא גם, בפשטות, התממשות מוזיקלית של כאב וטראומה רב-דורית. מהדהדים בה אימי השואה – אמה החורגת של גל הייתה ניצולת שואה, והיא זו שגילמה במקור את התפקיד האיקוני של חיה'לה הזמרת בהצגה "גטו" – דרך שאר אסונות המאה ה-20, ויותר מדי מלחמות, יותר מדי ילדים מתים ויותר מדי משפחות שחרב עליהן עולמן.

והנה אנחנו במאה ה-21, ושוב נקרע העולם מקצה השמיים עד סוף המדבר. אסור לקטוף את פרחי הגן, חרד מתי כספי, אסור לקטוף את פרחי הגן, מתחננת ריקי גל. מהרמקולים בוקע אותו צו מוסרי קדוש ורלוונטי מתמיד, והאדם אינו מקשיב.