אז אבא נובאק נכנע למשפחה (שאיתה כמובן יש לו מעמד אחר, יחסים שונים ודינמיקה שונה מאשר עם כל שאר בני האנוש), מסכים לצפות, וגם הוא, כמו כולנו, פשוט נשאב למשחק. סביר להניח שלא קל לו, שהוא תוהה איך ולמה הוא לא שם, שהוא ממשיך להשוות את עצמו למשחק, לעסוק במחשבות הפרישה, אבל מתישהו אהבת הטניס ועוצמת ההתמודדות שואבים אותו פנימה. איזה יופי של משחק. "מהפנט", מודה ג'וקוביץ'. לא נותרת לו ברירה, אלא להצדיע ל"קרב המופלא".

גם הוא יודע, הגמר הזה החזיר את הכבוד לטניס, כמו בימים הגדולים של שלושת הגדולים. כואב לו להודות בזה, שהעולם נמשך בלעדיו, שיש לו יורשים, אבל הוא גם שמח בשביל הטניס, מבין שהחיים נמשכים. כשהוא מחמיא על כך ש"הם שיחקו כמעט שש שעות, זה מדהים", הוא כמובן מחמיא להם, אבל גם לעצמו, כשהוא זוכר את הקרב האגדי שלו מול נדאל, מבין שאולי זמנו עבר, אבל מבין את מקומו בהיסטוריה.

לבסוף, ג'וקוביץ' יודע לספק את הפרספקטיבה של חובב הספורט. כלומר, זה היה מעבר לטניס. הרי נולה הוא במידה רבה כמו כולנו: אוהב הכל. הוא חובב גדול של כדורגל, כדורסל, הוא נצפה במשחקי ראגבי, NBA, חולה על יורוליג, אתלטיקה, פוטבול, מה שיש. הוא מבין את מקומו של הטניס בזירת הספורט, וגאה. המשחק חשוב לו. הוא מבין איזה שירות ענק הגמר בין אלקראס לסינר עשה לטניס, ולכן אסיר תודה.