טלוויזיה
אולפני הגג בתל אביב: חדשות 12 וכאן 11 לא מבינים את המובן מאליו
"המתקפה באיראן חיסלה גם את השאריות של מה שהיה פעם עיתונות בישראל": כתב בסוף השבוע קלמן ליבסקינד. קשה לחשוב על אמירה מדויקת יותר לרגע הזה. אך לא מדובר רק בתקרית נקודתית או בקריסה אתית, אלא בפרק נוסף בסיפור ארוך ומורכב על מוסד חשוב מאין כמוהו, שכבר מזמן איבד את אמון הקהל.
במשך שנים התרגלנו להיפרד מכל מה שמוכר וידוע. קץ האידיאולוגיה, קץ ההיסטוריה, קץ הנאורות, קץ העיתונות. בכל פעם מחדש נדמה שזו ההלוויה האחרונה, אך לא, סיפורה של התקשורת הישראלית, כמוהו כסיפור איוב, ראשיתו כאחריתו. היא עדה למאורעות תנ"כיים, בזה אחר זה, שכל אחד מהם גם מזמן לה אפשרות לרפלקסיה ולחשבון נפש, אך היא בשלה. אותה גאווה, אותו ניתוק, ואותן טעויות.
כך גם במלחמות הנוכחיות. אם לרגע נדמה היה שה-7 באוקטובר מחק את ההבדלים בין מושב גילת לקיבוץ ניר עוז, בין שדרות לרמת אביב, ובין באר שבע לחיפה, הנה הפציעה "עם כלביא" וכפי שהים אותו ים, גם האולפנים אותם אולפנים, דומה שאפילו ביתר שאת. כל חברות החדשות (להוציא ערוץ 14) מיהרו להקים אולפנים לשידורים מיוחדים ישירים על גגות תל אביב.
כל ערוץ והגג שלו, כולל הערוץ הציבורי. למה? הרי למדנו שתל אביב לא בטוחה יותר מירושלים או באר שבע, היא בוודאי לא זולה יותר, ואפילו לא קרובה יותר לאולפני הבית שלהן. והרי אפילו קו רקיע של גורדי שחקים מ'עלי אקספרס' אפשר כבר מזמן למצוא בפתח תקווה.
אבל, גם הירקון הוא אותו ירקון, זורם ונשפך לים, וממשיך לסמן את קו הגבול המדומיין שהתקשורת הישראלית הבנתה במשך שנים ושוקדת על ביצורו. בעולם המדומיין הזה, תל אביב היא הבירה הבלתי מעורערת. היא הלב שמזרים חיים, דעת, חמצן לכל סביבתו. היא המרכז המורם שצופה, מלמעלה כמובן, על כל הגמדים בפריפריה. אם זה נשמע לכם כמו תיאור של אגדה, אתם לא טועים. איך אומרים אצלנו בפריפריה? הם חיים בסרט.
מסעודה אמנם נשארה בשדרות אבל היא כבר פרופ'
מסעודה משדרות, שנצרבה בתודעה הישראלית, בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, כאייקון לאישה מזרחית, מהפריפריה, צרכנית לא ביקורתית של לחם ושעשועים, ביביסטית גאה כמובן, נשארה בעירה, גם אחרי אסון ה-7 באוקטובר.
הדימוי ביטא אז את הדרך שבה תעשיית הטלוויזיה מדמיינת את הקהל שלה, והוא אלגוריה לסדר הפוליטי והכלכלי בישראל. בעצם, מסעודה היא האלגוריה שהולידה את הביביזם: מזרחית, רגשית, "נמוכה", נלעגת — אויבת מושלמת לתרבות ההגמונית, הגבוהה בעיני עצמה. כשהלעג עטף אותה בקלישאות, מהצלחות במטבח ועד הסיליקון בחזה ובשפתיים, הוא גם העניק לה כוח.
אז כן, מסעודה עדיין צופה בריאליטי, עדיין ביביסטית מושבעת, שמודה לאל על הכול שנהיה בדברו, אבל היא התבגרה, החכימה, והתפכחה עם השנים. יש לה גם מנוי לנטפליקס, היא למדה לגלוש באינטרנט ונהנית מאוד מהפייסבוק ומטיקטוק, והיא חכמה ויודעת שהגג בתל אביב והיושבים עליו הם לא החיים עצמם.
היא מודעת לכוח שבידה, ויודעת להשתמש בתקשורת לצרכיה. היא הוכיחה לכולנו שכשהיא רוצה היא יודעת להערים אפילו על מינה צמח, אייקון 'תל אביבי' בפני עצמה. "אתם מתעללים בנו שנה, אנחנו מתעללים בכם לילה אחד", הודה הליכודניק שהיה בין אלה שהטעו במכוון את המדגם של חדשות 12 בבחירות 2019. מינה צמח ראתה בזה אז "חלק מאובדן הערכים במדינה, ביטוי קטן לשנאה, להתלהמות".
הביביסט הגאה ניסח היטב את היחסים שלו ושל חבריו עם התקשורת. אחרי שנות דור, הוא משיב מלחמה כשהוא מבטא בקול צלול והחלטי את המיאוס, המשטמה והניכור שהוא חש כלפי התקשורת, כמייצגת ה"ממסד". אי הנחת ההיסטורית שחש התחלפה בתחושת ניצחון.
באופן דומה ולא מפתיע, מאז נבחר ביבי שוב ושוב וממשיך להיות "ביבי קינג". הביביזם, אם כן, לא נולד רק מהתכנים של ביבי, אלא גם ובעיקר מהבוז שהופנה אל תומכיו. זו הייתה הבניה תקשורתית: שעטנז של ערסים, פרחות, צעקות, פריפריה, פשטות, חצי חינם. מזרחיות בלי גרפיקה. זו לא הייתה ביקורת, זו הייתה אסתטיזציה של שנאה מהולה בפחד. מול הדימוי הזה נבנה דימוי-נגד. הרל"ביזם.
"רק לא ביבי" הפך מהר מאוד מסטיקר למחנה, וממחנה למניפסט של עליונות, תרבות גבוהה מול תרבות נמוכה, נאורות מול בערות, אמת מול פייק, שחור מול לבן, מדינת תל אביב מול ישראל השנייה.
הפריפריה: סיפור ישן עם עטיפה חדשה
מחקרים שעסקו בייצוג המרכז מול הפריפריה בתקשורת הישראלית מצביעים בעקביות על פערים בולטים בכמות ובאיכות הסיקור. עוד בראשית שנות ה-2000, למדנו כיצד עיירות הפיתוח ויישובי הדרום והצפון מוצגים כאחר: חלש, כושל, תלוי. למדנו שהפריפריה היא לא רק מרחב גיאוגרפי, אלא זהות מוחרגת לשוליים.
באותו זמן, תל אביב זכתה לדימוי מורכב, חיובי, מרובד. הפריפריה? היא תמיד הייתה "בעיה", אף פעם לא פתרון. ועדיין, כאשר עולה בדרום חדשנות — היא זוכה לפסקה. כאשר יש כישלון — לכותרת ראשית. וכבר אמרנו שהאולפנים הזמניים בדרום אחרי האסון הנורא לא באמת שינו תודעה.
מקומיות ככוח נרטיבי
בצד השני של המשוואה אנו עדים לניצנים של תקווה. התקשורת המקומית בפריפריה מייצרת סדר יום עצמאי יותר, מעוגן במציאות חיים ולא בפרשנות חיצונית. תחנות רדיו אזוריות, מקומונים ויוזמות עצמאיות ברשתות החברתיות, כולל ווטסאפ, למקפידים על כשרות, מצליחים לייצר נרטיב שונה — כזה שמדבר אל האנשים, ולא רק עליהם.
זירת המדיה הזו לא רק משדרת, היא מבנה זהות. במובנים מסוימים, היא ממש מצילה את הדמוקרטיה המקומית, זו שנחנקת בין ערוצי המיינסטרים לאלגוריתמים של טיקטוק.
מדיה דיגיטלית: האקזיט של מסעודה
המהפכה הגדולה באמת התרחשה עם הרשתות החברתיות. לפתע, לא רק כתבים אלא גם תושבים יכלו להנכיח את היומיום של חייהם. בלוגים אזרחיים, פרויקטים כמו Google Maps Stories, תיעוד מקומי, כל אלה אפשרו לדימוי של הפריפריה להתעצב מחדש: לא רק קורבן, אלא גם יוזמה. לא רק עוני, גם חוסן. לא עוד מיעוט. רוב.
במדיה האלטרנטיבית שהתפתחה פה, דימויי הפריפריה פחות קורבניים, פחות חד-ממדיים, ויותר חיוניים. המדיה הזו לא רק מציגה, היא מאפשרת שינוי תודעתי, אולי אפילו שינוי פוליטי.
ערוץ 14 הזיז את הגבינה
לתוך המערכה הזו נכנס גם ערוץ 14, המשדר ממודיעין. אי אפשר עוד לטעון שהתקשורת הארצית מדברת בקול אחד. הפיצול אמיתי, חוצה לא רק ימין ושמאל אלא גם צורות חיים, זוויות מבט ותפיסות עולם. אפשר לא לאהוב את התוכן — אך אי אפשר להכחיש את האפקט: סוף המונופול.
הערוץ הצליח להגשים את הייעוד של כל מיעוט, להפוך מ'בלתי נסבל' ל'בלתי נמנע'. הדומיננטיות של הערוץ החדש, לצד הדומיננטיות של הרשתות, מאלצת גם את המיינסטרים לזוז. התקשורת אולי אינה משתנה, אבל היא נלחצת. נאלצת להסביר את עצמה, להצטדק, להתרפס, לשאול מחדש את עצמה מי הקהל שלה — ולמה הוא כבר לא מאמין לה.
היכן שיש כוח יש התנגדות
בסופו של דבר, התקשורת הישראלית אינה רק מוסד; היא תודעה. והיא חיה את הסתירה שבה, מצד אחד תובענות גבוהה כלפי השלטון וסמליו, מצד שני סירוב מתמשך לבחון את עצמה. דומה שב-2025, הבעיה כבר אינה בפייק ניוז, אלא בפייק אמת, זה שהתקשורת משמרת מתוך הרגל ומתוך התבצרות בפייק הגמוניה שלה.
זהו אולי סוד השבר: לא רק מי דיבר, אלא באיזו שפה. לא רק מה נאמר, אלא באיזה מבט. הביביזם לא היה רק תגובה לפוליטיקה – אלא לפוליטיקה של שפה.
אך החדשות הטובות הן שלא התקשורת תוביל את השינוי, אלא הקהל. קהל מתבגר, עירני, ביקורתי, יודע יותר וחרד פחות. במובן הזה, התקווה האמיתית אינה בתיקון מערכות החדשות, אלא בצופה שיודע לפענח, לבקר ובעיקר לעקוף אותן.
אז לתשומת לב "אולפני תל אביב", היכן שיש כוח יש התנגדות, קבע הפילוסוף מישל פוקו, וההיסטוריה מוכיחה כי הוא צודק גם היום. אז אני מבקשת לדייק את קלמן ליבסקינד, שכאמור צודק – אין יותר עיתונות מיינסטרים בישראל, כי היא הופרטה ונמצאת כעת בבעלות כל הציבור, ולא עוד רק בתל אביב.
הכותבת היא מומחית לתקשורת ולמחקרי קהל
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
דרושים דרושות נהגים לעבודה בנהיגה במספר סניפים ברחבי הארץ, בהיקף ארצי, מדובר על נהיגה במספר תחומים לבחירה, נהיגה במשאית, רכב פרטי, אופנוע, ורכב מסחרי, לא נדרש ניסיון, אבל נדרש רישיון נהיגה בהתאם לתפקיד, לפרטים ניתן להירשם בקישור הבא: https://drussimjobbs.com/sign/ אתר drussimjobbs
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
תקיפות צה"ל באיראן לאחר הארכת האולטימטום של דונלד טראמפ
דרושים דרושות נהגים לעבודה בנהיגה במספר סניפים ברחבי הארץ, בהיקף ארצי, מדובר על נהיגה במספר תחומים לבחירה, נהיגה במשאית, רכב פרטי, אופנוע, ורכב מסחרי, לא נדרש ניסיון, אבל נדרש רישיון נהיגה בהתאם לתפקיד, לפרטים ניתן להירשם בקישור הבא: https://drussimjobbs.com/sign/ אתר drussimjobbs
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
תקיפות צה"ל באיראן לאחר הארכת האולטימטום של דונלד טראמפ
דרושים דרושות נהגים לעבודה בנהיגה במספר סניפים ברחבי הארץ, בהיקף ארצי, מדובר על נהיגה במספר תחומים לבחירה, נהיגה במשאית, רכב פרטי, אופנוע, ורכב מסחרי, לא נדרש ניסיון, אבל נדרש רישיון נהיגה בהתאם לתפקיד, לפרטים ניתן להירשם בקישור הבא: https://drussimjobbs.com/sign/ אתר drussimjobbs
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות