
ראש, כזכור, היה מנכ"ל חברת Oceangate, שהציעה אטרקציה תיירותית: מסע בטיטאן, צוללת קטנה שצללה לקרקעית הים כדי לבקר בשרידי הטיטניק. בניגוד למוזיאון הוואסה, שבו יכולים לבקר גם פשוטי העם, זה היה בילוי למיליונרים בלבד. ארבעה מהם מצאו את מותם יחד עם היזם, שהיה אמון על בנייתה של הספינה ושקע יחד איתה.
כמו הוואסה, גם את האסון הזה אפשר היה למנוע, ורבים אכן ניסו למנוע אותו. הדוקו מתאר כיצד עובדים לשעבר של ראש הרימו אינסוף תמרורי אזהרה: הוא שאף רחוק מדי או נכון יותר עמוק מדי, הוא העדיף רווח על פני בטיחות והוא בנה את הצוללת מחומרים לא עמידים. כל זה נפל על אוזניים ערלות. הברירה היתה בין להנהן בחיוב בכל פעם שהיזם מסביר למה ועד כמה הוא צודק, או לעזוב את המיזם – מה שרבים מהם עשו.
ממד אחד של הסרט מדאיג במיוחד: כמה מן העובדים לשעבר יצאו למאבק ציבורי בו, אבל בסופו של דבר הרימו ידיים כי לא היה להם את המעמד, את הכסף ואת הכוח כדי להמשיך. כמה נביאי זעם יש בינינו שיודעים על אסונות עתידיים אבל הקול שלהם לא מספיק חזק כדי שישמעו אותם? לפי הסרט, ארבעת הנוסעים שבצד ראש סמכו עליו ולא ידעו על חוסר האחריות שלו. כמו שאמר פעם קרל סטנלי, מקורב אליו לשעבר בציטוט שלא מופיע כאן, הוא בנה "מלכודת עכברים למיליונרים". הדוקו הזה מוכיח שכסף יכול להציל ויכול לפעמים להרוג – הרי הרוב המוחלט של האנושות מלכתחילה לא היה יכול להרשות לעצמו את החוויה במלכודת המוות הזו. מי רוצה להיות מיליונר? לפעמים עדיף לא להיות.
לפי מה שפורסם בזמנו בתקשורת, המוות של הנוסעים לא היה מהיר, והם גססו בצורה מחרידה. הבמאי מרק מונרו נמנע מן הפרטים הסנסציוניים הללו. הדוקו בקלות היה יכול להיות פורנו של אסונות ומוות, אבל נזהר מכך. אפשר לקרוא לו "צוללת לא צהובה". הוא כמעט ולא מתאר את האסון עצמו, אלא מתמקד בנסיבות שהובילו אליו ובלקחים שאפשר להסיק מהן.
Source link