כשאזעקה נשמעת, לתושבים רבים – במיוחד בשכונות ותיקות פ פשוט אין לאן לברוח. לא ממ"ד בבית, לא מקלט בבניין, ובמקרים רבים גם לא גישה מהירה למרחב ציבורי מוגן. מה שמאלץ אותם לרדת לרחוב ולחפש מחסה – גם אם זה בלב השטח הפתוח.
אבל עבור מי שגר במרתף פ הבעיה חמורה עוד יותר. האיום לא רק פיזי, אלא גם טכנולוגי. "אנחנו גרים ביחידת דיור במרתף, זו יחידת דיור תחת ווילה של בעל הדירה שלנו. אין חלון מילוט, יש רק חצר אנגלית שדרכה שומעים לפעמים את האזעקה", מספרים בני זוג מראשון לציון. "האפליקציה של פיקוד העורף בכלל לא מתריעה – אין לנו קליטה סלולרית. גם האינטרנט כמעט לא פועל. זה כמו לחיות בלי שעון מעורר, רק שהמחיר הוא חיים".
מאז מתקפת הטילים נרחבת מאיראן, שבה נהרגו שלושה בני אדם – שניים מהם שלא שהו במרחב מוגן – גוברת תחושת הפאניקה. "כל רעש מקפיץ אותנו. אנחנו בקושי ישנים. אתה פשוט מחכה לרעש הבא – ומקווה שזה לא אצלך", אומרים הדיירים.
גם ענת, אם לשניים המתגוררת בדירת קרקע בראשון לציון, מתארת מציאות דומה: "אין לי ממ"ד, ואין מקלט בשום בניין סמוך. כדי להגיע למקלט עירוני אני צריכה לחצות כמה רחובות, ובפועל יש לי דקה וחצי להתגונן. בלילה האחרון, פשוט התחבאנו עם הילדים באמבטיה. זה פחד אלוהים".
תושב נוסף מספר כי גם כאשר הוא מנסה להימלט לרחוב – הוא נתקל בדלתות נעולות. "רוב הבניינים סגורים עם קודן. אתה עומד ליד כניסה נעולה, הלב שלך דופק – ואתה נשאר בחוץ. אין זמן לצלצל באינטרקום ולבקש שיפתחו לך. אז אנחנו נשארים איפה שאנחנו ומקווים לטוב", אומר יוני, בן 36, מראשון לציון.
יובל, שעברה רק לאחרונה להתגורר ביחידת דיור בפתח תקווה, מספרת שבמהלך חיפושיה אחר דירה, כמעט שכרה דירה בתל אביב – עד שהבינה שאין בה שום אפשרות למיגון. "השאלה הראשונה שלי לבעלת הדירה הייתה אם יש מקלט בבניין", היא משחזרת. "היא ענתה לי: 'אין, את יכולה לצאת מהבניין ולהתחבא מתחת לעצים. כאן כל השכנים מתרכזים באזעקות, אני חושבת… לא בדקתי'".
"חשבתי לקחת את הדירה הזו – היא עולה חצי מהמשכורת שלי, ובלי מקלט. באותו רגע התעשתי על עצמי. הבנתי שהפרמטר הכי חשוב לי היום זה לא המיקום – אלא מיגון", היא אומרת.