מוזיקה – ובוודאי זו המסורתית – היא תמיד הרבה יותר מתווים, סולמות וצלילים. מוזיקה היא בעיקר תרבות, וככזו, החוויה מתחילה הרבה לפני שהיא מתחילה להתנגן: מלראות את הקהל ולשמוע את השיחות המקדימות בתור לכניסה או במושבים, לפני שההופעה נפתחת. האולם כמעט מלא, עומדים בתור בכניסה, ויש מספיק זמן לאפיין. חלק מאוד הומוגני בקהל הם אנשים מבוגרים יחסית, חובשי כיפות, שככל הנראה גדלו על המוזיקה הזו מבית אבא וסבא. במהלך ההופעה הם יעטו חיוך רחב וירגישו בבית. לצידם יש לא מעט צעירים יותר, וניכר שחלק מהם מוזיקאים או "סקרני תרבות", שבאים לחוות משהו שונה ופחות מוכר.

הפעם, הבמה חולקה שווה בשווה בין שלושה מוזיקאים נדירים – כל אחד מהם מייצג מסורת, סגנון, כלי נגינה שונים ובעיקר פרשנות אישית מאוד לצליל. מוזיקאים שכל אחד מהם "תופעה" בפני עצמה.
אבל לא רק הם – גם המעטפת המוזיקלית, התיאום בין חברי התזמורת – הם סוג של תופעה.

זו מעטפת תומכת שמאפשרת לכל אחד מהסולנים לזנק מתוך רובד הצלילים שמונחים זה על זה ביד אומן ולנצנץ באור בוהק. נקודת אור נוספת היא המנעד הרחב של גיל ויכולת בין הנגנים – וגם המגדר: כמעט מחצית מנגני התזמורת הן נשים. חלק מהם ומהן לא גדלו על ברכי הז'אנר, אך הולכים בו בעוצמה ובביטחון של גמל במדבר.

אפרופו נשים ושבירת תקרות זכוכית – צריך לומר מילה על המנצחת של התזמורת, סיון אלבו בן-חור. מעט מאוד נשים מובילות תזמורות, וסיון עושה זאת בהצלחה רבה. היא מחזיקה מופע אנרגטי, רווי רגש וחופש – בצורה קלילה ומדויקת. זה קצת יותר קל כשיש לך את אלעד לוי, הכנר והמנהל האמנותי, שיושב בעומק התזמורת ומסייע בהובלה מבפנים. הכינור שלו נוכח גם כשהוא שקט – והוא כמו חוט הזהב שמחבר את כל השכבות.