הפרק של שבת ב”האח הגדול” היה לא פחות מטרגדיה יוונית – עם קנאה עיוורת, ריבים סוערים, ובסוף גם הדחה של דמות שבדיוק בפרק הזה התחילה לזרוח. אבל בואו נתחיל מהדרמה הכי עצובה בפרק הזה: שלקה וארז. שלקה דיברה על זה שאולי יכתבו עליה כתבה ב"מעריב" על האובססיה שלה לארז. אז היי, שלקה – הנה הכתבה שלך. אני באמת חולה עליך את נשמה טובה, על אמת. אבל קשה לי להיות עדין – מערכת היחסים עם ארז מאוד לא נעימה לצפייה ועושה לי קרינג׳ בלב.
אנחנו כבר שבוע צופים בך נמסה מולו, לא שמה לב שהוא כל הזמן מבהיר שהוא לא בעניין, ושאפילו לא באמת מצליח להבין מה את רוצה ממנו. כשהוא אומר לך ש*“הוא לא רוצה אהבה בבית”*, זה לא כי הוא מורכב – זה כי הוא פשוט לא בקטע. והשיחה המאוחרת יותר, כשאת מדברת על זה שאת כל החיים מרגישה שגברים לא רואים בך אופציה רומנטית – הייתה כל כך חשופה, כל כך נוגעת. הלב שלי היה איתך. והקטע שבו לקחת את התמונה שלו, הסתכלת עליה והתפללת מול הבנות – לא היה מצחיק, היה שובר לב. כמו שאמרו שם – “בכל צחוק יש אמת”. וזה לא היה מצחיק.
בהמשך שלקה פורצת בבכי בחדר האח – כי היא שוב מוצאת את עצמה מאוהבת במישהו שלא רואה אותה. היא מדברת על הגוף שלה, על איך שגברים תופסים אותה תמיד כ”מצחיקה” ולא כאישה מושכת, על חוסר הביטחון שמתלווה לזה. זה היה רגע כל כך כן, כל כך חשוף – ואני חייב לומר: שלקה מרגשת אותי. אבל זה קשה לצפייה. ואי אפשר להישאר אדיש כשרואים מישהי הולכת שבי אחרי מישהו שפשוט לא רואה אותה באור הזה.
השיא של הפרק היה הסצנה שאלקה דיברה עם ארז ושלי, והסבירה לארז שהיא חסרת ביטחון בגוף שלה, וגם אמרה בעקיפין שהיא יודעת שהוא לא סופר אותה מבחינה רומנטית, ורואה בה חברה, משבצת אליה תמיד נהגו גברים לשייך אותה בעבר ואז משום מקום גם ארז בוכה, והוא מנסה להסתיר, ושכולם כבר שמים לב ארז נכנס לחדר האח, ומגלה שגם הוא עצמו נפגע מכל הסיטואציה – הוא מדבר על אחיותיו, שגם סבלו מחוסר ביטחון ומזכירות לו את שלקה, ועל התחושות הקשות שצפו בו כששמע את שלקה מדברת עליו – בעיקר שהוא ממש לא שם, היא מנחם לראות את החמלה וההבנה שגילה ארז כלפי שלקה, הלוואי ויצליחו לגבור עגל המכשול.
ועכשיו לבקשה אישית: טל, תנשום! קנאה היא רגש אנושי, אבל יש קו בין פלירטוט בבית לבין השתלטות פסיכולוגית. כשטל מתחיל להעיר למאי על זה שהיא “בעניין של ארז” – זה לא הערה. זו החזקה. זו נוכחות סמויה שמנסה לשלוט, לפחות בעיניים שלי. מאי הסבירה בעדינות שזו פשוט הדינמיקה שלה – היא עקרבית, פלרטטנית, ושארז לא באמת רוצה שם רומנטיקה. הבעיה היא שטל – גם הוא עקרב – והוא ממש לא אוהב לחלוק. רומן בין שני עקרבים זה מתכון לאסון. ובאמת, מעבר לאסטרולוגיה – אני לא חושב שיש מקום לשליטה שטל מנסה להחדיר למאי. זה פשוט כואב לראות מהצד.
מאור נראית כמו דמות שנמצאת בשקיעה איטית – הקהל בבית פשוט שונא אותה יותר משבוע לשבוע, אני רואה את התגובות הקשות ברשתות. אבל מצד שני – היא מכרה זהב בעבור ההפקה, ולא סתם בחרו לתת לדרורה החבר הטוב ביותר שלה, את האופציה להציל מהדחה. ברור שככול שזה קשור לאנשים ששולטים בבית, יעשו הכול להשאיר את מאור בפנים.
גם בפרק הזה היא רב־חזיתית: עם שני, עם טל, עם דרור, עם יובל, עם תקציב הבית. גם כשהיא צודקת – אופן ההתבטאות שלה כל כך אגרסיבי, שהוא מוחק את הטיעון. ובפרק הזה, היא שוב נכנסת לעימותים חוזרים – כולל בקשות לקולה זירו אחרי שעשתה חמישה(!) קנסות. דרור, שמנסה להיות הקול ההגיוני בראש שלה, מסביר לה בעדינות – והיא באמת מצליחה להבין ומקשיבה לו.
אבל כל הסיפור עם הקנסות יוצר סערה של ממש – שלקה שוב בוכה, הפעם כי היא מרגישה אשמה על הקנסות הרבים שצברה. גלעד נכנס גם הוא למוד נרגן, מתחיל לצעוק על כולם, ואז מגיע הרגע שמפוצץ את הפרק.
גלעד – סיפור על איך לא מתנהלים ההתפרצות של גלעד מול אלאיה הייתה אלימה, צורמת, ובלתי נסלחת. אפשר להבין כעס. אפשר להבין שהוא הרגיש שאליה עושה פרובוקציה. אבל זה היה נראה סופר אלים, וממש לא במקום. טל קופץ להפריד, גלעד ממש השתולל, הבנות התחילו לבכות מלחץ, בעיקר אלאיה שברחה מחדר השינה בבהלה. האח הגדול קרא לגלעד לחדר, ולאחר שבחן את מה שהתרחש החליט על הדחה מידית. ומוצדקת.
גלעד לא בחור רע. אבל התגובה שלו הייתה אלימה, מאיימת, ולא מתאימה לפורמט. טל קיבל אזהרה על כך שהגיב חזק מדי – אבל זה כלום לעומת הסצנה שהייתה שם. ולמרות הכול – אלאיה האשימה גם את עצמה. היה יפה לראות את תרצה שם כדי להזכיר לה: ״את לא אשמה בכלום״. שני ויובל מחובקים בנסט. הם חמודים, אבל לדעתי – שני להבה ויובל לפיד. זה לא ירגיע, זה ישרוף.
ולבסוף, שלי אבנשטיין הודחה – דווקא כשהתחילה להתעורר, להדליק, ולהשפיע שלי נהגה לחמם ולכן קיבל אצלי את הכינוי ״שלי אבן אש״, לצערי שלי לא קיבלה מספיק חום מהקהל. אבל יש לומר שהיא גם לא זרחה מאוד בבית עד הפרק הנ״ל. לדעתי לשלי היה המון המון פוטנציאל, אני הצבעתי לה, ותמכתי בה כי זכרתי איזו נוכחות נהדרת הייתה ב״בואו לאכול איתי. אני בטוח ששלי עוד תפציע במרקע ומאחל לה מלא הצלחה מכל הלב!
במהלך התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ששודרה אמש (חמישי) בהנחיית ינון מגל, הפאנליסט נועם פתחי תקף את האלוף במילואים נעם תיבון, וקרא לו לעבור עם משפחתו מנוחות תל אביב אל נחל עוז – מבלי לדעת שתיבון דווקא עשה זאת, ובנסיבות דרמטיות במיוחד.
פתחי אמר בשידור: "אני חייב רגע להגיד על נעם תיבון… אני הלכתי לבדוק, תמיד אני הולך לבדוק איפה הם גרים. אז נעם תיבון על סמך האינטרנט גר בצפון תל אביב. עכשיו, תמיד זה מבחן מאוד מאוד פשוט. נעם תיבון דיבר על ביטחון, ושאפשר לסיים וזה. נעם תיבון, קח את הילדים שלך, אולי גם את הנכדים שלך, ואת אשתך. לך תגור בניר עוז, בנחל עוז, מחר בבוקר, ומשם תגיד לסיים את המלחמה".
מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה. שמישהו יספר לגוואד הזה שאמיר תיבון, בנו של נעם תיבון גר בנחל עוז ושבבוקר של ה-7 באוקטובר, נסע נעם תיבון לחלץ את בנו ומשפחתו מהמקום. נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות, בקיבוץ באותו היום.@amirtibonpic.twitter.com/rwzJU0QGrX
אלא שכמעט כל מי שעקב אחרי האירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר יודע: נעם תיבון אכן הגיע לנחל עוז – כדי להציל את בנו אמיר, את כלתו מירי ואת נכדותיו, ששהו בממ"ד בביתם שבקיבוץ בזמן מתקפת חמאס. הוא פרץ לתוך האזור בזמן אמת, חילץ אותם ותושבים נוספים, וסיפור ההצלה הפך מאז לתופעה מתוקשרת שתועדה בכתבות.
הגולש ניר שיין שיתף את הקטע מהתוכנית ברשת החברתית X וכתב: "מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה… נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות בקיבוץ באותו היום".
אמיר תיבון עצמו לא נשאר אדיש. הוא שיתף את הפוסט והגיב בחריפות: "יש הרבה אהבלים בערוץ 14, אבל טיפש כמו נעם פתחי עוד לא ראיתי. פתחי, אם היית טורח לבקר בנחל עוז אי פעם, הייתי מזמין אותך לקפה אצלי בבית. סיכוי גבוה שהיית פוגש שם את ההורים שלי שנמצאים יומיים-שלושה בשבוע בבית הזה. אבל אתה לא תטרח לבקר, או לברר את העובדות. זה מעבר לסל היכולות שלך".
מה בעצם עושה מרב מיכאליבימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
ליאור שליין (צילום: יח"צ)
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
חבר הכנסת לשעבר ושדרן הרדיו והטלוויזיה של "כאן 11" יגאל גואטה הגיע לתוכנית "פגישה עם רוני קובן", הפעם כדי לדבר על איך שמלחמת חרבות ברזל השפיעה עליו כשדרן ברדיו אבל גם כבן אדם פרטי. בשלב מסוים בריאיון הוא פרץ בבכי: "הותר לפרסום חמישה חיילים נהרגו, הותר לפרסום שישה חיילים נהרגו… די, חלאס, מספיק עם זה".
אחרי רגע ממושך של שקט הוא המשיך: "מאות משפחות שכולות ועוד משפחות שכולות ו-6,000 פצועים בבתי חולים, חלקם בלי ידיים ובלי רגליים. איך הגענו למצב שלקחו את משפחות החטופים והפכו את זה לעסק פוליטי? איך הגענו לדבר הזה? איך אפשר לרדת כזה נמוך?". לאחר המשפט הזה הוא גם ביקש הפסקה מהריאיון.
לאחר מכן הוא התעשת, והדבר הראשון שהיה לו לומר לרוני קובן – "סליחה". קובן חייך אליו וענה: "על מה סליחה?", ועל כך גואטה ענה: "שלא התאפקתי". קובן המשיך: "למה להתאפק?", וגואטה אמר: "אם לא היינו מתאפקים אז כל היום הייתי בוכה, ויש סיבה לבכות כל היום".
רוני קובן המשיך את הריאיון עם שאלה נוספת: "זה נכון שהיה רגע בזמן שידור ברדיו ששמעת אימהות של חטופים והתחלת לבכות?", והוא ענה: "כן, לא פעם אחת – כמה פעמים". קובן המשיך: "יש איזה חטוף שנכנס לך ללב במיוחד?" ותשובתו של גואטה: "כן, שם בכיתי הכי הרבה. ביבס". הוא המשיך לדבר בזמן שדמעות נקוו בעיניו וקולו נסדר: "זה לא יכול להיות, זה משהו שלא נתפס בשכל בכלל".
הוא עצר שוב כדי להוריד את המשקפיים ולמחות את הדמעות מעיניו, והמשיך בהלצה: "קובן, זה שזו תוכנית של תשעה באב לא אומר שאני צריך לבכות כל התוכנית". במקביל, קובן תהה אם "הלב שלו קהה" משום שהוא לא בוכה כשהוא נזכר במשפחת ביבס, שאיבדה את האם שירי ואת שני בניה הצעירים, אריאל וכפיר, לאחר שנחטפו לעזה מניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצחו בשבי. ירדן ביבס, בעלה של שירי, נחטף גם הוא, ושוחרר ב-1 בפברואר השנה. גופותיהם של כפיר, אריאל ושירי הוחזרו לישראל ב-20 וב-22 בפברואר.
קובן סיפר לגואטה: "הייתי בניר עוז ונותנים לך להסתובב בין הבתים חופשי, ואז אתה בא לבית של הביבסים" – כאן גם קולו של קובן נסדק והוא מבין שגם הוא עומד לבכות – "ואתה רואה את הבימבות הקטנות של השניים המתוקים האלה, והפצע עוד מדמם ופתוח". בהמשך הריאיון אמר יגאל גואטה: "בחיים לא קרה לי שהצטערתי ובכיתי כל כך הרבה ימים ולילות על ילדים שאני לא מכיר בכלל".