מהדורת חדשות 12 נפתחה בעוד הותר לפרסום של ארבעה ממיטב בנינו שנפלו בעזה, שמצטרפים לעוד חמישה שנפלו השבוע, סה"כ 866 פרחים שנקטפו בטרם עת, במלחמה הכי ארוכה בתולדות המדינה, 609 ימים. מלחמה שעברה את מלחמת העצמאות שנמשכה 608 ימים, אז היינו בלי מדינה ובלי צבא מסודר ונלחמנו נגד כל החזיתות והגבולות.
ואילו כל זה היה קורה, כשיש לנו ממשלה ערכית וראויה שמקבלת החלטות רק לטובת המדינה ובטחונה, עוד היה ניתן להתמודד עם האובדן והכאב של השכול, אבל המציאות היא אחרת וכואבת ומספיק לצפות אמש במהדורה ולהרגיש כאב בכל חלק בגוף, לצפות ולא להאמין.
לא להאמין איך המדינה היפה שלנו, נלקחה בשבי על ידי קבוצת עבריינים מושחתים וחסרי ערכים, ששולחים את מיטב בנינו למות למען עוד כמה חודשים בכיסא שלהם. ממשלה שאפילו לא מנידה עפעף של צער, ומתרכזת באיך להרוס כל ארגון או גוף שפוי שנותר לנו במדינה.
נתניהו עם חברי קואליציה בכנסת השנה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
כמו פגיעה בתקשורת החופשית, מהפכה במערכת המשפט, ריסוק ארגון השב"כ, שתיכף נחזור אליו, ובעיקר מממשלה שמשקיעה זמן רב באיך לבזבז את כספי הציבור, שגם ככה קורס תחת הנטל, על טיסות לחו"ל לחברי הקואליציה, על תקציבים קואליציוניים מיותרים ומנופחים ועל חתונות פאר נוצצות.
אבל בזמן הזה החיילים שלנו, הילדים של כולנו, כולל של הביבימונים שתומכים בממשלה, נופלים בזה אחר זה כמו זבובים, החטופים נמקים במנהרות, המילואימניקים קורסים, ויוקר המחייה לא מאפשר לאף משפחה ממוצעת לסיים את החודש בהגינות.
ובזמן שהלוחמים והמפקדים מגלים אומץ לב ותושייה בשם אהבת המולדת בקרבות הקשים ונלחמים את המלחמה הצודקת בתבל, נתניהו נלחם את מלחמת שלום נתניהו, והופך את המלחמה הזו לפוליטית ומודה כי פיטר את המפקדים הבכירים, שר הביטחון והרמטכ"ל, רק כי העזו לנסות לחבל לו בתכניותיו לקנות שקט של עוד כמה חודשים בכיסאו, תמורת בצע כסף ופטור למשתמטים על חשבון החיילים שהוא שולח לקרבות.
בזמן שהמפקדים בצבא נותנים הוראה ללוחמים לצאת כדי להגן על המדינה גם במחיר של חייהם, בנימין נתניהו נותן הוראה לצאת נגד המדינה.
השב"כ בדרך להיות ארגון משיחי
ואם עסקינן בממשלה משיחית, שהדת חשובה בה יותר מקדושת החיים עצמם, הרי שגם את הארגון הבטחוני החשוב במדינה, ארגון השב"כ מנסה נתניהו לרסק כשממנה בראשה את דוד זיני שלא מתבלבל ומכריז בטקס הפרידה שלו מהצבא, כי הוא מאמין בביאת המשיח, ואומר משיחיות אינה מילת גנאי.
פעם נדרשו יכולות אינטלקטואליות גבוהות כדי לנהל ארגון כזה, היום מספיק להאמין בביאת המשיח ולהעריץ את משפחת המלוכה בקיסריה וקיבלת את ג'וב החלומות.
אבל דדי שמחי כמו דדי שמחי, חבר הפאנל המכובד תומך הממשלה, מיד יוצא להגנת כל דבר שמריח כביקורת נגד נתניהו, ופתאום מספק פרשנות אחרת לאמירה המטלטלת של דוד זיני ראש השב"כ הנכנס "הוא לא התכוון לביאת המשיח, הוא התכוון לחזון, כמו בן גוריון".
דוד זיני (צילום: אריה לייב אברמס, פלאש 90)
באיזו חוצפה משווה שמחי את דוד בן גוריון לדוד זיני, ובאיזו אטימות או טמטום הוא משווה את המונח משיחיות לחזון. אבל שימו לב כשזה נוח לו ומשרת את הנרטיב שלו בהגנה על ראש הממשלה, פתאום יש פרשנות אחרת לדברים, ואנחנו הציבור הבור, שלא מבין מעבר למילים.
לא זכור לי ששמחי נתן פרשנות אחרת לדברים של יאיר גולן כשכיוון אותם למדיניות הממשלה שהורגת תינוקות כתחביב ולא לעבר חיילי צהל. אז הדברים הובנו בדיוק כפי שנאמרו. הצביעות הזו פשוט קשה להכלה.
כשהרוחות באולפן התלהטו: ישראל זיו נגד דדי שמחי
הפעם ישראל זיו החליט להראות לשמחי את הדלת ובייש אותו בשידור חי. זיו ניסה לחשוף את כל הבלופים והסיסמאות ההרואיות אבל הריקות מתוכן של שמחי. "ברגעים קשים צריך להרים את הראש ולא את הידיים", אמר שמחי בהקשר לארבעת החיילים שנפלו.
עוד אחת מהסיסמאות והסלוגנים כדי לתרץ את הכישלון הגדול בהיסטוריה של הממשלה הכושלת בתולדות ישראל. אולי ברגעים קשים במקום להרים את הראש ולהמשיך כמו תוכי לחזור על אותה טעות, ולספוג עוד מכות כואבות, כדאי ורצוי שפשוט נסיק מסקנות ונשנה מסלול.
וכשעסקו בפאנל בהחלטה של הממשלה להעביר נשקים לכל מיני מיליציות פרטיות וארגוני גרילה שיילחמו בחמאס עבורנו, מיהר שמחי שוב לצאת להגנת הממשלה, והסביר כי זה נוהל מוכר וידוע בהיסטוריה שהשתמשו בפרוקסי וזה יכול להיות מתכון להצלחה, כל עוד המיליציות לא מתהפכות בסוף עלינו.
אלא שאז ישראל זיו הביך את שמחי בשידור ושאל אותו, "איפה זה הצליח תגיד לי? תיתן לי דוגמא". "הצליח בהרבה מקומות", השיב שמחי מגומגם מבלי להשיב לשאלה, אלא שזיו לא ויתר: "איפה? תגיד לי, מקום אחד?". "הצליח בהרבה מקומות", שוב התחמק שמחי אבל זיו התעקש ודרש משמחי לגבות את דבריו בדוגמא אחת, ושמחי השיב "גם בלבנון עם הפלגנות זה הצליח". "לא", הנהן זיו ושמחי כבר מהוסס יותר ניסה לתקן את הכבוד האבוד: "רגע, חכה רגע, זה הצליח למעט האירוע שקרה עם טבח סברה ושתילה ששם אנחנו איבדנו את העשתונות".
זיו מיהר להעמיד דברים על דיוקם: "דדי, זה לא הצליח בישראל, זה לא הצליח בלבנון, וזה לא הצליח בשום מקום בעולם. תיתן לי דוגמא אחת שזה הצליח, ולא סיסמה להרים את הראש ולהוריד ידיים", סיים זיו בעקיצה כואבת. שמחי מיהר לעקוץ אותו בחזרה: "אנחנו כבר שנה בפאנל ואתה כל הזמן אומר לי סיסמאות, אבל תראה איזה קסם, זה מת וזה מת וזה מת, החזרנו 178 חטופים".
חיילי צה"ל בעזה – מלחמת חרבות ברזל (צילום: רויטרס)
זיו המשיך: "איפה הניצחון המוחלט שהבטחת? איפה הוא? אני עדיין מחכה לו". שמחי ענה: "מה לעשות מלחמה זה דבר קשה, זה לא פשוט, מי כמוך יודע". "מלחמה לא מנהלים בסיסמאות, ולא בפוליטיקה. ואתם רק משתמשים בפוליטיקה, תתנו תשובות ותפסיקו לספר סיפורים, זה פשוט נורא", טען זיו כשהוא מכליל את שמחי ביחד עם כל מקבלי ההחלטות.
שמחי כבר איבד עשתונות והרים את הטון באולפן וניסה להביך את זיו בחזרה: "חכה רגע, אבל אני מזכיר לך, רק לפני שבועיים אמרת שלמדינת ישראל יש הישגים דרמטיים במלחמה הזו". "היו אבל ממסמסים אותן", ניסה זיו לצאת מזה אבל אז החלו בין השניים צעקות באולפן והשיח העוקצני הפך למה שנראה כמו חיסול חשבונות בין המפקד הבכיר ישראל זיו, נגד פקודו לשעבר שמחי שמעז להמרות את פיו.
דני קושמרו מיהר להרוס את הרגע המכונן ביותר על המסך והרגיע את הרוחות שהתלהטו: "ישראל די, התחלנו בידידות ועלינו לטונים גבוהים".
המיליציות פרטיות
האמת שחשתי באי נוחות עבור שמחי, זיו דחק אותו לפינה, והציג אותו כמי שזורק נושאים לאוויר מבלי להתבסס על מידע אמין, רציתי לזרוק לשמחי כמה גלגלי הצלה, ולהגיד לו שמחי תיתן לו כדוגמא את צד"ל, הרי הקמנו מתוך תושבי לבנון את צד"ל ששמר על כל דרום לבנון בשיתוף עם צה"ל אך כזכור לבסוף הוא התפרק. או אילו שמחי רצה לבסס את דבריו היה צריך לציין שצבא ארה"ב נוהג לעשות זאת כשיטה, ומקים יחידות מיוחדות באפריקה ומזרח אסיה, שמאמנות מקומיים למיליציות פרטיות עבור צבא ארה"ב.
אבל איך שלא נסתכל על זה בסוף ישראל זיו אכן צודק, הפעלת כוחות פרוקסי היא אסטרטגיה רווחת בקרב מעצמות והיא כלי טקטי חזק אך גם יש בה סיכון אסטרטגי. אם אתה רוצה לפגוע באויב באופן זמני או לייצר השפעה מקומית זה יכול לעבוד, אבל אם אתה שואף ליציבות שליטה לטווח ארוך, האסטרטגיה הזו הופכת לחרב פיפיות ותייצר בעיות חדשות ומורכבות.
זה לא באמת משנה איפה נמצאת האמת או מי מהשניים צודק או טועה, אמן והיו בדינו התשובות לכך, אבל למרות ניסיונותיו של שמחי להגן על הממשלה והעומד בראשה, ברגע האמת, הוא מתגלה כאדם שכלתני ואנושי, שרואה את התמונה בצורה בהירה ומושכלת, כשהודה אמש שנתניהו אשם וצריך לקחת אחריות, ואף הודה בניגוד מוחלט לסיסמאות שלו, כי המלחמה הזו כבר צריכה להיגמר.
במהלך התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ששודרה אמש (חמישי) בהנחיית ינון מגל, הפאנליסט נועם פתחי תקף את האלוף במילואים נעם תיבון, וקרא לו לעבור עם משפחתו מנוחות תל אביב אל נחל עוז – מבלי לדעת שתיבון דווקא עשה זאת, ובנסיבות דרמטיות במיוחד.
פתחי אמר בשידור: "אני חייב רגע להגיד על נעם תיבון… אני הלכתי לבדוק, תמיד אני הולך לבדוק איפה הם גרים. אז נעם תיבון על סמך האינטרנט גר בצפון תל אביב. עכשיו, תמיד זה מבחן מאוד מאוד פשוט. נעם תיבון דיבר על ביטחון, ושאפשר לסיים וזה. נעם תיבון, קח את הילדים שלך, אולי גם את הנכדים שלך, ואת אשתך. לך תגור בניר עוז, בנחל עוז, מחר בבוקר, ומשם תגיד לסיים את המלחמה".
מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה. שמישהו יספר לגוואד הזה שאמיר תיבון, בנו של נעם תיבון גר בנחל עוז ושבבוקר של ה-7 באוקטובר, נסע נעם תיבון לחלץ את בנו ומשפחתו מהמקום. נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות, בקיבוץ באותו היום.@amirtibonpic.twitter.com/rwzJU0QGrX
אלא שכמעט כל מי שעקב אחרי האירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר יודע: נעם תיבון אכן הגיע לנחל עוז – כדי להציל את בנו אמיר, את כלתו מירי ואת נכדותיו, ששהו בממ"ד בביתם שבקיבוץ בזמן מתקפת חמאס. הוא פרץ לתוך האזור בזמן אמת, חילץ אותם ותושבים נוספים, וסיפור ההצלה הפך מאז לתופעה מתוקשרת שתועדה בכתבות.
הגולש ניר שיין שיתף את הקטע מהתוכנית ברשת החברתית X וכתב: "מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה… נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות בקיבוץ באותו היום".
אמיר תיבון עצמו לא נשאר אדיש. הוא שיתף את הפוסט והגיב בחריפות: "יש הרבה אהבלים בערוץ 14, אבל טיפש כמו נעם פתחי עוד לא ראיתי. פתחי, אם היית טורח לבקר בנחל עוז אי פעם, הייתי מזמין אותך לקפה אצלי בבית. סיכוי גבוה שהיית פוגש שם את ההורים שלי שנמצאים יומיים-שלושה בשבוע בבית הזה. אבל אתה לא תטרח לבקר, או לברר את העובדות. זה מעבר לסל היכולות שלך".
מה בעצם עושה מרב מיכאליבימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
ליאור שליין (צילום: יח"צ)
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
חבר הכנסת לשעבר ושדרן הרדיו והטלוויזיה של "כאן 11" יגאל גואטה הגיע לתוכנית "פגישה עם רוני קובן", הפעם כדי לדבר על איך שמלחמת חרבות ברזל השפיעה עליו כשדרן ברדיו אבל גם כבן אדם פרטי. בשלב מסוים בריאיון הוא פרץ בבכי: "הותר לפרסום חמישה חיילים נהרגו, הותר לפרסום שישה חיילים נהרגו… די, חלאס, מספיק עם זה".
אחרי רגע ממושך של שקט הוא המשיך: "מאות משפחות שכולות ועוד משפחות שכולות ו-6,000 פצועים בבתי חולים, חלקם בלי ידיים ובלי רגליים. איך הגענו למצב שלקחו את משפחות החטופים והפכו את זה לעסק פוליטי? איך הגענו לדבר הזה? איך אפשר לרדת כזה נמוך?". לאחר המשפט הזה הוא גם ביקש הפסקה מהריאיון.
לאחר מכן הוא התעשת, והדבר הראשון שהיה לו לומר לרוני קובן – "סליחה". קובן חייך אליו וענה: "על מה סליחה?", ועל כך גואטה ענה: "שלא התאפקתי". קובן המשיך: "למה להתאפק?", וגואטה אמר: "אם לא היינו מתאפקים אז כל היום הייתי בוכה, ויש סיבה לבכות כל היום".
רוני קובן המשיך את הריאיון עם שאלה נוספת: "זה נכון שהיה רגע בזמן שידור ברדיו ששמעת אימהות של חטופים והתחלת לבכות?", והוא ענה: "כן, לא פעם אחת – כמה פעמים". קובן המשיך: "יש איזה חטוף שנכנס לך ללב במיוחד?" ותשובתו של גואטה: "כן, שם בכיתי הכי הרבה. ביבס". הוא המשיך לדבר בזמן שדמעות נקוו בעיניו וקולו נסדר: "זה לא יכול להיות, זה משהו שלא נתפס בשכל בכלל".
הוא עצר שוב כדי להוריד את המשקפיים ולמחות את הדמעות מעיניו, והמשיך בהלצה: "קובן, זה שזו תוכנית של תשעה באב לא אומר שאני צריך לבכות כל התוכנית". במקביל, קובן תהה אם "הלב שלו קהה" משום שהוא לא בוכה כשהוא נזכר במשפחת ביבס, שאיבדה את האם שירי ואת שני בניה הצעירים, אריאל וכפיר, לאחר שנחטפו לעזה מניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצחו בשבי. ירדן ביבס, בעלה של שירי, נחטף גם הוא, ושוחרר ב-1 בפברואר השנה. גופותיהם של כפיר, אריאל ושירי הוחזרו לישראל ב-20 וב-22 בפברואר.
קובן סיפר לגואטה: "הייתי בניר עוז ונותנים לך להסתובב בין הבתים חופשי, ואז אתה בא לבית של הביבסים" – כאן גם קולו של קובן נסדק והוא מבין שגם הוא עומד לבכות – "ואתה רואה את הבימבות הקטנות של השניים המתוקים האלה, והפצע עוד מדמם ופתוח". בהמשך הריאיון אמר יגאל גואטה: "בחיים לא קרה לי שהצטערתי ובכיתי כל כך הרבה ימים ולילות על ילדים שאני לא מכיר בכלל".