Connect with us

אמנות ובמה

70 שנה למועדון הצוותא: איך מרתף ברחוב מאפו שינה את ישראל

Published

on




לפני 70 שנה הוקם במרכז תל אביב מועדון "צוותא" כ"מרכז לתרבות מתקדמת" על ידי השומר הצעיר, מפ"ם והקיבוץ הארצי, מתוך שאיפה לבטא את ערכי השמאל הציוני והסוציאליסטי. המשורר אברהם שלונסקי, שהיה מנהלו הראשון של המועדון, נתן לו את שמו. לאורך השנים נעשה "צוותא" למקום מרכזי וחשוב בתרבות הישראלית. הוא פתח דלתות לאמנים צעירים שהחלו דרכם על בימתו, כשלמה ארצי, שלום חנוך, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, מתי כספי, מאיר אריאל, להקת תמוז, נורית גלרון ויהודית רביץ. ארצי אף כתב את השיר "צוותא", הנושא את שם המועדון. כיום, "צוותא" הוא עדיין אחד ממרכזי ההופעות הבולטים בתל אביב, אם כי הוא עבר שינויים באופיו ובתכניו.

ב־3 ביוני 1955 נפתח המועדון באולם קטן שמוקם בבניין דירות ברחוב דיזנגוף 214. האירוע הראשון שהתקיים בו כלל מחווה למשוררת לאה גולדברג והכרזה על פרס שלונסקי לספרות יפה. תכליתו המקורית של "צוותא" הייתה עידוד יצירה אמנותית, תרבותית וחינוכית ברוח הציונות החלוצית וערכי תנועת העבודה, והיותו בית לאנשי רוח, אמנים ועיתונאים – יהודים וערבים כאחד.

אברהם שלונסקי  (צילום: הנס פין לעמ)
אברהם שלונסקי (צילום: הנס פין לעמ)

"השומר הצעיר ומפ"ם חיפשו עם סבא שלי בית, אף שסבא שלי לא היה פוליטיקאי מעולם", מספרת המשוררת סיגל אשל, נכדתו של שלונסקי. "סבא שלי חיפש בית להשתייך אליו מבחינה רעיונית. הוא הרגיש שחסר מקום שאפשר להעלות בו רעיונות תרבותיים, חברתיים ופוליטיים ולפתח אותם, לדון עליהם. אני זוכרת שדודה שלי ואמא שלי כעסו מאוד על זה שהתרומה של סבא שלי לא הונצחה בצורה ראויה ב'צוותא'. מן הראוי היה לקרוא על שמו אולם שם. בכל זאת, הוא נתן למקום את שמו וייסד אותו".

עם הקמת "צוותא" הצטרפה אל שלונסקי לולה לוקסנבורג, שהפכה מהר מאוד להיות "אמא" של "צוותא" והפנים הבולטות במקום. "כשהמועדון קם, הייתי בת 8, ואני זוכרת את אמא שלי ואת שלונסקי מדברים על נושאים שקשורים בו", משחזרת אירית כהן, בתה של לולה. "בהתחלה 'צוותא' היה מועדון ספרותי בלבד, שעבד רק בסופי שבוע, בשישי־שבת. הייתי מגיעה עם אמא שלי בימי שישי, יושבת על ברכיו של שלונסקי, ובכל פעם היה משורר או סופר אחר מדבר. אמי הייתה אחראית אז על יחסי הציבור ועל קבלת הפנים של הקהל".

לולה לוקסנבורג (צילום: ראובן קסטרו למעריב בלבד)
לולה לוקסנבורג (צילום: ראובן קסטרו למעריב בלבד)

אב יהושע 1989   (צילום: דני לב הספריה הלאומית)
אב יהושע 1989 (צילום: דני לב הספריה הלאומית)

בתחילת שנות ה־60 פעל מועדון "צוותא" במתכונת מצומצמת וצפופה ברחוב דיזנגוף. השינוי הגיע ב־1962 עם קמפיין הבחירות של מפ"ם, "דבר אליי אמת", שבו אמנים מובילים כגילה אלמגור ואריק איינשטיין נטלו חלק פעיל במערכת הבחירות. בעקבות ההצלחה הוטלה על שמואל פירסטנברג ("פיסקה") המשימה להחיות את "צוותא", תוך דרישה להפעלה יומיומית ומציאת משכן חדש, רחב ונוח יותר. שלונסקי תמך בשינוי, בתנאי שיישמרו ערבי השירה המסורתיים. ביולי 1964 המועדון עבר למרתף ברחוב מאפו 11 ופתח דף חדש תחת הנהגתו של "פיסקה".

המועדון החל לפעול מדי ערב ולהציג תכנים מגוונים – משירה ומוזיקה קלאסית ועד רוקנרול, תיאטרון, סאטירה וקברט פוליטי. הוא נעשה מוקד של תרבות חדשנית בישראל.

שולמית אלוני 1969 (צילום: ארכיון דן הדני הספריה הלאומית)
שולמית אלוני 1969 (צילום: ארכיון דן הדני הספריה הלאומית)

כולם התחילו שם

"אבא שלי עשה ב'צוותא' כמה דברים מאוד לא סטנדרטיים, ונתן לו את האופי שנשמר עד היום", מציין דוד פירסטנברג, בנו של "פיסקה", שהיה נוכח לצד אביו באותן שנים במועדון. "הצעד הראשון היה להפוך את 'צוותא' למקום שפתוח שבעה ימים בשבוע, וביום־יום להעלות תוכנית או שתיים, חלקן חד־פעמיות. אבא גייס סופרים, אמנים, עורכי דין, רופאים ועוד אנשי מקצוע כדי לבוא ולהעביר את רעיונותיהם בהתנדבות.

"באותה תקופה כמעט שלא היו בתיאטרון מחזות מקוריים בעברית, רובם היו מתורגמים. אבא הקים קבוצת מחזאים שהביאו את המחזות המקוריים שלהם לערבי קריאה. הרבה מהמחזות שהוצגו באותם ערבי קריאה מצאו את דרכם לתיאטרון בעקבות זה. בין השחקנים שהחלו את דרכם ב'צוותא' אפשר לציין את אסי דיין, לאורה ריבלין, עודד קוטלר ולבנה פינקלשטיין. בסופו של דבר, מי שבילה ב'צוותא' היו האמנים והאינטלקטואלים של תל אביב. אני זוכר שאמנים ידועים היו מגיעים בשעות הפנאי שלהם לראות מה חדש ב'צוותא'. את חנה רובינא הייתי פוגש במועדון לפחות פעמיים בשבוע. כל שחקן או ידוען שהגיע מחו"ל בא דבר ראשון ל'צוותא'".

שלום חנוך, הופעה בצוותא (צילום: יעקב סער, לע''מ)
שלום חנוך, הופעה בצוותא (צילום: יעקב סער, לע"מ)

"אמא שלי עבדה שם בהתנדבות, זו לא הייתה המשרה העיקרית שלה", משחזרת אירית כהן, בתה של לולה. "בבקרים היא עבדה בעבודה רגילה, ובלילות ובכל זמן פנוי אחר הייתה ב'צוותא'. המועדון הזה הוקם כמועדון פוליטי, והאמנים שהופיעו בו נתפסו כשמאלנים. כולם ידעו ש'צוותא' זה מעוז השמאל. איך ביבי נתניהו אמר פעם לשמאלנים? 'מה נשאר לכם? מועדון "צוותא"? שינקין?'. אבל לא היה למקום רק אופי פוליטי. הופיעו בו גם מוזיקאים ושחקנים שלא התבטאו פוליטית.

"אמא שלי גידלה את כולם. לא היה אמן אחד שלא עבר אצלה. כשהאמנים הגדולים, למשל שלמה ארצי, פרצו ועברו להיכלים גדולים או לקיסריות, זה שבר את הלב שלה כי היא חשבה שאין דבר יותר יפה מהאינטימיות ב'צוותא'. האמנים היו מתייעצים איתה על הכל – על גירושים, על נישואים, על בעיות בבית ובעבודה. היא הייתה הפסיכולוגית של כולם, נתנה להם את החום ואת התמיכה. היא גם זיהתה כל אמן שהיה יכול לפרוץ ודחפה שהוא יופיע ב'צוותא'.

שמואל פירסטנברג (צילום: ראובן קסטרו)
שמואל פירסטנברג (צילום: ראובן קסטרו)

"היא לא הייתה המנהלת, אבל היה לה כוח השפעה. היא אהבה את האמנים כמו את הילדים שלה. עד היום אמנים מספרים לי כמה חשובה הייתה לולה בחייהם. קורין אלאל סיפרה פעם שהיא נתקעה בשירותים של 'צוותא' אחרי הופעה, וצלצלה לאמא שלי שתבוא לעזור לה, ואמא שלחה לה מונית. אמנים ידועים היו מצלצלים לאמא שלי לפני ההופעה כדי לשאול אם המקום מלא, והיא הייתה אומרת להם שהוא מפוצץ, למרות שהיו רק שני אנשים כי היא לא רצתה להוריד להם את הביטחון העצמי. היא דאגה לאמנים, ועד גיל 90 עדיין עבדה ב'צוותא'".

במהלך מלחמת ששת הימים שימש "צוותא" מוקד פעילות שהיה פתוח 24 שעות ביממה. לאחר המלחמה הוצגו בו מחזות ומופעים שביטאו גם ביקורת ומחאה נגד המלחמה והשלכותיה. באותה תקופה עזב המנהל "פיסקה" והוחלף בשמעון מנחם. "השמרנים של מפ"ם לא אהבו שהמקום הפך לפחות מזוהה פוליטית עם המפלגה, אז אילצו את אבא לעזוב, למרות שאבא דאג לקיים ערבי מגבית במופעים בהיכל התרבות כדי להמשיך לספק תקציב למקום, ולמרות שהמקום היה מעלה 450 הפקות בשנה שהביאו קהל רב", טוען פירסטנברג.

חנה רובינא 1969  (צילום: עוזי קרן הספריה הלאומית)
חנה רובינא 1969 (צילום: עוזי קרן הספריה הלאומית)

בינואר 1972 עבר "צוותא" למיקומו הנוכחי, ברחוב אבן גבירול 30. בשנים 1972־1994 ניהל אותו ציון ניסים, שעודד יצירה בעלת גוון פוליטי, שמאלני, אבל גם ביסס את המועדון כמקום להופעות מוזיקה. "אני התחלתי לבלות ב'צוותא' רק בשנות העשרה שלי, בסוף שנות ה־70, כשסבי כבר לא היה בחיים", מספרת אשל. "המקום היה מקום תרבות חילוני, מודרני, וכקיבוצניקית במקור הרגשתי קשר אליו. סבא שלי לא הרבה לדבר איתי על 'צוותא', אבל אני מרגישה שיש למקום הזה קשר חזק אליי ואל משפחתי, זה חלק מהסיפור שלנו". אחרי ציון ניהל את המקום משה טנא ובשנים האחרונות מנהל אותו חיימון גולדברג.

"עדיין יש ל'צוותא' סממנים פוליטיים יותר ממקומות אחרים, אבל אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה היום 'שמאל', אלא זה בעיקר מקום של הישראלים ה'שפויים'", אומר פירסטנברג. "היה פה מקום שהיה כלי רב־השפעה פוליטית, מוזיקלית ותרבותית, והיום זה משהו שחסר, היום האג'נדה היא בעיקר 'לעשות קופה' כי אתה חייב לקיים את המקום. אני חושב שאם ישלבו בין האג'נדה המקורית של 'צוותא' ובין הרצון להרוויח כסף, המקום יוכל לחזור לקדמותו".

טומי לפיד 1969 (צילום: עוזי קרן הספריה הלאומית)
טומי לפיד 1969 (צילום: עוזי קרן הספריה הלאומית)





Source link

Continue Reading
Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אמנות ובמה

פרידה מדוד טרטקובר: האיש המאחורי עטיפת האלבום "מחכים למשיח"

Published

on




לפני שמילים הופכות לדפוס, הן זקוקות לעין. עין שיכולה לראות לא רק את הצורה, אלא את ההקשר. לא רק את הפונט, אלא את הרגש שמתחתיו. דוד טרטקובר (“טרטה”), חתן פרס ישראל לעיצוב (2002) שהלך לעולמו שלשום, היה העין הזו בתרבות הישראלית – עין צלולה, חדה, לעיתים כואבת, תמיד רואה מעבר. הוא עיצב את תודעתנו לא פחות משהציב מראה למציאות. הכרזות שיצר צבעו את הקירות, הרחובות, הוויכוחים, הניסיונות הלא פשוטים לעצב זהות ישראלית.

לפני כשמונה חודשים זכיתי לראיין אותו במסגרת פרויקט תיעוד של הרוק הישראלי, שכן טרטקובר נתן לצלילים מוכרים ואהובים גם מראה מעוצב – על גבי עטיפות התקליטים של אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי ועוד רבים וטובים. השיחה איתו התפתחה למחוזות נרחבים בהרבה: יצירה ופוליטיקה, אחריות מוסרית של אמן, מהותו של עיצוב במרחב שסוע, ואפילו מחלת הפרקינסון, שפגעה בו מאוד, אבל לא הצליחה לפגום בצלילות מחשבתו. שלשום היא הכריעה אותו, בגיל 81.

דוד טרטקובר  (צילום: אריק סולטן)
דוד טרטקובר (צילום: אריק סולטן)

סולל הדרך

השיחה עם טרטקובר נפתחה בכאב. הוא דיבר על החטופים שטרם חזרו, על המלחמה שנמשכת, על החיילים שנהרגים, ועל האטימות שמשדרים האנשים שאמורים להוביל. “קשה לי עם מה שקורה כאן”, אמר. 

"אני לוקח את זה ללב. מאוד. אני כבר לא יכול לצאת להפגנות, הגוף שלי לא מאפשר את זה, אבל אני נמצא בכל שלט, בכל הפגנה. אני רואה את ‘הילדים’ שלי שם – לא ילדים בשר ודם, אלא גרפיים, שלטים שממשיכים את השפה שעיצבתי. פעם נדרשו דפוס ומיומנות מקצועית, היום מספיק טלפון נייד. כל אחד היום יכול להיות טרטקובר. אני רק סללתי את הדרך”.

טרטקובר הרבה להתבטא פוליטית דרך העיצוב. אחד הסמלים הבולטים שיצר הוא הלוגו של תנועת “שלום עכשיו”, שנוסדה בשנת 1978. “הלוגו יצא ממני, והתנועה כמעט נבנתה סביבו”, סיפר. “כיום, התנועה כבר לא פעילה כפי שהייתה, אבל הסמל שהנחתי שם ימשיך לעמוד”.
באותה שנה עיצב גם את כרזת יום העצמאות “שלום” לשנת ה־30 לעצמאות ישראל, כרזה שנחשבת עד היום מופת של עיצוב גרפי.

אתה מאמין שלוגו, חזק ככל שיהיה, יכול להשפיע על דעת הקהל ולחולל שינוי?
“אני מאמין שעיצוב יכול לעשות את ההבדל, אבל בסופו של דבר ההצלחה תלויה בגורמים רבים, בעיקר בכוחו של הקמפיין שמאחורי הלוגו ובתקציבים שמוקצים להפצתו. השמאל בישראל משקיע בעיצוב ברמה גבוהה, הפוסטרים איכותיים ומוקפדים, אבל ללא המשאבים הכספיים הגדולים של הפרסום המסחרי קשה להשיג חשיפה והשפעה”.

כרזה טובה, לדבריו, “לא שואלת – היא מצהירה”. גם כשהטקסט בפוסטר מנוסח כשאלה, זו רק תחפושת. כך, למשל, בכרזה “אבא, מה אתה עושה בשטחים”, שעיצב עבור תנועת “יש גבול” ב־1989: שאלה שמוצגת בלי סימן שאלה, מעל צילום פניו של פעוט מיוסר, והמסר שלה חד־משמעי.

לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995 יצר טרטקובר כרזה שהציגה את דמותו של רבין לצד זו של מנהיג האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, עם הכיתוב “לא נשכח ולא נסלח”. בכרזה נוספת מתנוססים פניו של הרוצח יגאל עמיר, עם הכיתוב “בן”, ולצידם תמונה של נתניהו, שעליה נכתב “ימין”. “כשעיצבתי את הכרזות האלו ידעתי שאני פונה לקהל מצומצם מאוד”, הסביר האמן בשיחתנו. “אנשים שיכירו את ההקשרים, שיבינו את המסרים בין השורות, אנשים שמחזיקים בדעות פוליטיות כשלי ויבינו למה התכוון המעצב”.

לוגו ''שלום עכשיו'' בעיצובו של עטיפת האלבום ''מחכים למשיח'' של שלום חנוך, בעיצובו של דוד טרטקובר  (צילום: ללא קרדיט)
לוגו "שלום עכשיו" בעיצובו של עטיפת האלבום "מחכים למשיח" של שלום חנוך, בעיצובו של דוד טרטקובר (צילום: ללא קרדיט)

אוצר, מרצה, אספן

דוד טרטקובר נולד ב־1944 בחיפה. כשהיה בן 4 עברה המשפחה לירושלים, ושם, כילד שחווה את ימי המצור ואת מלחמת העצמאות, החל להתעצב עולמו האזרחי והוויזואלי. “עוד כשהייתי ילד ציירתי דימויים של מלחמה”, סיפר לי. “המצאתי לעצמי שיירות של משוריינים שעולות לירושלים. לא באמת ראיתי אותן בזמן אמת, אבל הזיכרון הלאומי התערבב אצלי עם הדמיון, והכל זרם אל הדף”.

לדבריו, המתח שהיה חלק מנוף ילדותו מצא ביטוי מוקדם בעבודותיו, עוד לפני שהתנסח אצלו הקול הפוליטי: “ההשקפה הפוליטית שלי לא הייתה שם בהתחלה. היא התגבשה רק אחרי מלחמת ששת הימים”.

הוא למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית ושירת בצנחנים – חוויה שהטביעה בו, לדבריו, תודעה אזרחית עמוקה. בתום שירותו הצבאי נסע ללונדון ולמד עיצוב גרפי ב־ ”London College Of Printing”, אחד המוסדות המובילים בתחום. “ידעתי מגיל צעיר שאני אהיה אמן”, אמר. “ההורים שלי עודדו אותי להתפתח בתחום, למרות שאמא שלי באיזה מקום קיוותה שיצא ממני רופא”.

עם שובו לישראל השתלב טרטקובר בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, אך לא נשאר שם זמן רב. המסגרת הממסדית לא התאימה לרוחו החופשית, והוא העדיף את תל אביב כבסיס יצירה. באותה תקופה החל גם לחבר בין העיצוב הגרפי לתרבות הפופולרית. עבודתו הראשונה בעולם המוזיקה הייתה עיצוב עטיפת האלבום היחיד של “השלושרים” – שלום חנוך, בני אמדורסקי וחנן יובל – עטיפה שהציגה את פניהם של השלושה על גבי מכונת מזל, בהשראת מכונות שראה המעצב בלונדון. “אמדורסקי אהב את הרעיון, והלך איתו מיד”, סיפר.

אבל נקודת המפנה בקריירה הגיעה כשבועז דוידזון וצבי שיסל הקימו עם אריק איינשטיין את חברת ההפקות העצמאית “הגר”. טרטקובר צורף כמעצב הבית של החבורה. “הגעתי לתל אביב די מבולבל, והם קיבלו אותי בזרועות פתוחות”, הוא שחזר. “את בועז הכרתי מלונדון, ואת אריק מהימים של ‘החלונות הגבוהים’”.

דוד טרטקובר (צילום: אלי דסה)
דוד טרטקובר (צילום: אלי דסה)

הסטודיו של “הגר” היה ממוקם ברחוב אבן גבירול בתל אביב: “את השם ‘הגר’ אריק בחר, ואני עיצבתי לוגו עם דמות של אישה על בסיס גלויה ישנה משנות ה־20 שמצאתי. אף פעם לא ידעתי מי זו באמת, אבל היא הופיעה בכל פרסום של החברה”.

טרטקובר עיצב כמה מעטיפות התקליטים המפורסמים ביותר של אריק איינשטיין: “פוזי”, “שבלול”, “פלסטלינה”, “שירי ילדים”, “סע לאט”, “חמוש במשקפיים”, “ארץ ישראל הישנה והטובה” (חלקים ב’ ו־ג’), “שירים”, “ילדודס”, “מוסקט” ועוד. “ב’פוזי’ אריק ביקש להשתמש בתמונה שבה הוא מצולם עם הבת שלו, שירי, צילום שצילמה אלונה, אשתו דאז”, הוא סיפר. “בפנים שילבתי קולאז’ של כל חברי ‘הגר’. אחר כך בא ‘שבלול’, שמורכב מצילום נהדר של אריק איינשטיין ושלום חנוך מבעד לעדשה של אלונה איינשטיין”.

העבודה האינטנסיבית עם איינשטיין מיצבה את טרטקובר כאחד המעצבים המבוקשים ביותר בתעשיית המוזיקה המקומית, והובילה לשורת עטיפות שהפכו לאייקוני תרבות. אחת העבודות שטרטה הגדיר כאישיות היא דווקא עטיפת תקליט המחזה הסאטירי ומעורר המחלוקת “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין ב־1970. “זו העבודה שאני הכי קשור אליה”, הודה באוזניי.

“בעטיפה מופיע תצלום של מאמר ביקורת על ‘מלכת אמבטיה’, שפורסם בעיתון ‘מעריב’ ובו המבקר קורא לטמון את ראשו של חנוך לוין בצואה. זה לא היה עובר בשום מקום, אבל חנוך התלהב מהרעיון להפוך את הטקסט לעטיפה”, הוסיף.

עטיפה אחרת, שזכתה לחיים עצמאיים בזיכרון הקולקטיבי, היא זו של אלבום הסולו השני של מתי כספי מ־1976. בצילום מופיע פעמון דלת על קיר פשוט, ועליו שמו של כספי – זה הספיק כדי שהאלבום יזכה לכינוי “תקליט הפעמון”. “מתי ואני השקענו מחשבה משותפת ועברנו תהליך ארוך כדי למצוא עטיפה שתעביר את המסר של האלבום ותמשוך תשומת לב”, טרטקובר סיפר. “הבאתי מהבית פעמון, והצלם ז’ראר אלון צילם אותו על רקע קיר על גג של בית בתל אביב”.

מאז נעשה טרטקובר שם קבוע בקרדיטים של אלבומי מוזיקה. בין השאר עיצב את העטיפות “עוד לא אהבתי די” של יהורם גאון, “הלילה הוא שירים” ו”התבהרות” של חוה אלברשטיין, “בחברה להגנת הטבע” של אריאל זילבר וכמה מעטיפות תקליטיו של שלום חנוך, כולל “אדם בתוך עצמו” ו”מחכים למשיח” שמוכרת בזכות המאפרה שמופיעה עליה. “השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה”, הסביר לי. “יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש בכל משרד קטן ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג’וינט”.

אריק איינשטיין ושלום חנוך - שבלול (צילום: אלונה איינשטיין)
אריק איינשטיין ושלום חנוך – שבלול (צילום: אלונה איינשטיין)

טרטקובר הציג בעשרות מוזיאונים בארץ ובעולם, אצר תערוכות, ובמשך שנים רבות היה מרצה בכיר באקדמיה לאמנות בצלאל. אהבתו למרחב הישראלי המוחשי, של תרבות היום־יום, עשתה אותו גם לאספן: אריזות ישנות, משחקים, מודעות, צעצועים, כרטיסי ברכה וקלפים – אלפי פריטים מקומיים נאספו על ידו ונשמרו כעדות להוויה הישראלית. הפן הזה נחשף בספר “איפה היינו ומה עשינו” (1996) שיצר עם אמנון דנקנר.

כשנפטר שלשום בביתו בתל אביב, דוד טרטה טרטקובר השאיר אחריו בת, נכד ומורשת עמוקה של יצירה, מחאה ואהבת אמת למקום הזה, על יופיו, זיכרונותיו וסיבוכיו.





Source link

Continue Reading

אמנות ובמה

פסטיבל שירה מטולה בירושלים: מחווה לדוד אבידן ויום הולדת לחיים באר

Published

on




זו השנה השניה מאז נוסד פסטיבל שירה מטולה, שלא יתקיים בביתו במטולה כיוון שהמושבה הצפונית שנפגעה אנושות במלחמה נמצאת עתה בתהליך שיקום.

גם השנה תארח העיר ירושלים את הפסטיבל בניהולו ובהפקתו של בית הקונפדרציה בתאריכים 5-3 בספטמבר. האירועים בהשתתפות יוצרות ויוצרים יתקיימו בבית הקונפדרציה ובמשכנות שאננים בעיר.

"ההווה התפרץ לתוך הפסטיבל, ואנחנו פתחנו לו את השער", אמר בני ציפר, המנהל האמנותי של הפסטיבל ביחד עם שירי לב ארי.

"השנה הרגשנו שפרץ הכתיבה העכשווי, העוסק במצב הנוכחי, ביקש לעמוד במרכז הבמה, וזה מה שעשינו. הפסטיבל ישים דגש על שירה עכשווית וחשיפה של משוררים חדשים מבלי לוותר על מחוות למשוררי העבר", הוסיפה לב ארי.

אירוע הפתיחה של הפסטיבל "הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, שֶׁאֵין לָנוּ בֶּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת", הוא מחווה למשורר דוד אבידן במלאת 30 שנה למותו. אבידן משורר פורץ דרך שהחל לפרסם את שיריו בשנות ה-50 וקובץ שיריו הראשון "ברזים ערופי שפתיים" יצא לאור בהיותו סטודנט. הוא נחשב לאחד משלושת הנציגים הבולטים של דור המדינה לצידם של נתן זך ויהודה עמיחי. אבידן כתב גם תסריטים ומחזות עסק באמנות פלסטית, באמנות הקול ועוד.

פסטיבל שירה מטולה בירושלים (צילום: באדיבות בית הקונפדרציה)
פסטיבל שירה מטולה בירושלים (צילום: באדיבות בית הקונפדרציה)

ערב הפתיחה יוקדש ליצירתו האוונגרדית והנבואית וייקחו בו חלק ניצה בן דב, נילי כהן וארז ביטון, חוקר הספרות אריאל הירשפלד והמשוררים גלעד מאירי, אגי משעול, רוני סומק, חדוה הרכבי ועודד כרמלי. הערב יכלול שירים מולחנים של אבידן וקריאה משיריו.

את הערב ינחו שירי לב-ארי ובני ציפר כשעל המוסיקה ערן צור.

שירי לב-ארי (צילום: תומר אפלבאום, הארץ)
שירי לב-ארי (צילום: תומר אפלבאום, הארץ)

יום רביעי 3.9 | 21:00-22:30 | אודיטוריום משכנות שאננים.

ברוח מילותיו של דוד אבידן שכתב: 'העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת' וברוח התקופה – יתארחו בפסטיבל משוררות ומשוררים שכתבו על שכול ואובדן, על התנגדות והתרסה, על טיפול בפציעות גוף ונפש וניסיונות ריפוי, על יחסי שכנות וקירבה, ועל השירה כמוצא אל החיים. 

באירועי השירה בפסטיבל הקהל יתוודע בין היתר לפואמה שכתבה המשוררת ריטה קוגן, לחטופה ששוחררה לירי אלבג, לשלמה אפרתי, שלא כתב מימיו לפני שבעה באוקטובר, והדהים את קהל קוראי השירה בארץ בפואמה "יומן מלחמת חרבות ברזל" בה תיאר את עבודתו בטיהור ובזיהוי גופות מהטבח, למשוררת והרופאה כנרת מגן, שספרה "אמא מגיע מסוק" מתאר את חוויותיה כחלק מצוותי הרפואה בשבעה באוקטובר, ליורם ניסינוביץ', שהקדיש את שירו "לצאת מן השורות הידועות" לאחיינו שנפל במלחמה, לשלישיית "היינו משונים", אריאל זינדר, עמוס נוי, רוני אלדד, שהוציאו אסופה בעקבות המלחמה, ליוצרים שהם הורים שכולים, יתקיים מפגש תחת הכותרת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אַהֲבָה אֲנַחְנוּ טוֹמְנִים בָּאֲדָמָה | משוררים על אובדן" – בהם המשורר גיורא פישר, שבנו נהרג בפעולת צה"ל בג'נין, ואייל קמינקא, שבנו נהרג ב-7 באוקטובר בזיקים.

ריטה קוגן (צילום: ינאי יחיאל)
ריטה קוגן (צילום: ינאי יחיאל)

מפגש נוסף יוקדש לנושא השירה כריפוי, טיפול ותקווה עם המשוררת דנה אמיר המתמחה בפילוסופיה של הפסיכואנליזה ועם מירב רוט, שטיפלה בקהילת קיבוץ בארי ונועה שקרג'י.

במסגרת האירועים המיוחדים בפסטיבל יתקיים אירוע לכבוד 75 שנה לארכיון הספרות של מכון גנזים.

אדיבה גפן, מנהלת המכון, ורות בקי-קולודני, חוקרת ארץ-ישראל וארכיונים, יקראו קטעים נבחרים ממכתבי אהבה.

אירוע לציון יום-הולדת 80 לסופר חיים באר, יום-הולדת 70 לחוקר הספרות איש הרנסנס אריאל הירשפלד, מחווה למשורר רוני סומק במלאות 50 שנה לצאת ספרו הראשון "הָאֵשׁ נִשְׁאֶרֶת בְּאָדֹם", געגוע וזיכרון לסופר א.ב יהושע לציון שלוש שנים למותו, מפגש מיוחד עם המתרגמת דבורה גילולה כלת פרס ישראל ומחוות זיכרון לדוד שמעוני מחבר האידיליה היפה ביותר שנכתבה על מטולה.

באופן מיוחד וחגיגי יתארחו בפסטיבל שני מוזיקאים גדולים שפרסמו ספרי ממואר: חוה אלברשטיין שתשוחח על ספרה "סמטת כנען", ואהוד בנאי שישוחח על ספרו "ספר הבצלים הירוקים".

אהוד בנאי (צילום: גבריאל בהרליה)
אהוד בנאי (צילום: גבריאל בהרליה)

עוד מפגשים: על מאפיינים של כתיבה גברית ועל יכולת השירה לחולל שינוי יתארחו וישוחחו אודי שרבני, כדורגלן עבר שהחל לכתוב אחרי שפרש מהספורט, אלון ארד, מחנך ומורה לספרות ומשורר, אלעד זרט, משורר ועורך המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" והמשורר אלטייב ע'נאיים.

הסופרות דורית רביניאן ומיכל זמיר ישוחחו כל אחת על ספרה האחרון, המשורר מירון איזקסון ייפגש עם חברים שישוחחו על כוחה של השירה האמונית, ירון לונדון ידבר על "בחצר הכלבים" הפואמה החדשה האוטוביוגרפית מצחיקה-מרירה שכתב, המשוררות שולמית אפפל ודיתי רונן על יצירתן, המשוררת אגי משעול תיפגש עם הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר, והשתיים ינסו לקלף את הקליפות ולהגיע קרוב אל עולמן הפנימי , ואילו קובי מידן יקרא שירים של אחרים ושירים משלו שנכתבו בעקבות המלחמה. 

אהרן שבתאי שהחל השנה לכתוב סדרה ארוכה של וריאציות פיוטיו חֲרוּזֵי תֶּה לַשַּׁלִּיט העוסקות בנושא אחד -הגשת כוס תה של בוקר לאשת חיקו יקרא מבחר מחרוזי התה שלו, משה עזוז, משורר, סופר, איש חינוך ואיש שב"כ לשעבר ביחד עם גיא הגלר, יוצר רב-תחומי והמשוררת מיטל פישל, חברת קיבוץ שריד ייקראו משיריהם, המשורר, המתרגם והמו"ל רפי וייכארט והמתרגמת דינה פון-שוורצה ישוחחו על משוררים יהודים-גרמנים שהמשיכו לכתוב בגרמנית אחרי השואה, חדוה הרכבי תשתתף במפגש  על ספרה החדש "הלית הלית" ובמפגש שייתן מבט על השירה והחברה הערבית ישתתפו סברין חוג'יראת, מנהלת ממשל ותכנון במכון תכלית, חוקרת מגדר בחברה הערבית והבדואית,  המשורר אלטייב ע'נאיים והמשורר רוני סומק בפאנל מיוחד על השירה הפרסית והסופית ישתתפו המשורר אבישלום פון-שילוח, המשורר יליד איראן פיאם פיילי, מתרגם שירת האהבה המיסטית "מג'נון ולילא" אבי אלקיים והמשורר והסופר בנימין שבילי שישוחחו על השירה האהובה עליהם ויקראו ממנה. 

אירוע הסיום של הפסטיבל אֲאַמִּין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עַז, לציון 150 שנים להולדתו של שאול טשרניחובסקי, משורר החירות וההומניזם. על הרלוונטיות של טשרניחובסקי לזמננו ישוחחו אריאל הירשפלד ורוחמה אלבג. יקראו משיריו: רוני סומק, עודד מנדה לוי, ריטה קוגן, ארז ביטון ויונתן ברג שגם יספרו על הקסם שהילכה עליהם שירתו. 

מנחים: שירי לב-ארי, בני ציפר ועל המוסיקה ישראל ברייט. 

בני ציפר (צילום: יח''צ)
בני ציפר (צילום: יח"צ)

יום שישי 5.9 | 15:30-14:30 | אודיטוריום משכנות שאננים.

"פסטיבל שירה מטולה עולה כקרן אור של אמונה בעתיד טוב יותר. ההחלטה לקיימו בירושלים עד שתשוקם מטולה, הוכיחה עצמה בשנה שעברה כמענה ראוי לצימאון של הקהל הישראלי להפגין סולידריות וערבות הדדית, ולא לוותר על רגעים מופלאים של שאר רוח שהשירה יודעת להציע", אמר אפי בניה, מנכ"ל בית הקונפדרציה והמנהל האמנותי של הפסטיבל. 

את הפסטיבל ילוו השנה המוסיקאים ישראל ברייט, יוסי פיין, הדרה לוין ארדי, זהר בנאי, ויסאם ג'ובראן, ערן צור, יאיר דלאל ואליהו דגמי.

פסטיבל שירה מטולה מתקיים בתמיכת משרד התרבות והספורט, מפעל הפיס לתרבות ואמנות, הקרן לירושלים ועיריית ירושלים.

הכניסה לאירועי הפסטיבל ללא תשלום ועל בסיס מקום פנוי. 

למעט מופע הפתיחה במשכנות שאננים.

 http://www.confederationhouse.org 





Source link

Continue Reading

אמנות ובמה

בגיל 81: חתן פרס ישראל דוד טרטקובר הלך לעולמו

Published

on




חתן פרס ישראל דוד טרטקובר ז"ל, הלך היום (שלישי) לעולמו בגיל 81. במהלך השנים האחרונות, הוא התמודד עם מחלת הפרקינסון.

טרטקובר נולד בחיפה בשנת 1944. הוא למד בבית הספר London College of Printing באנגליה וכן בבצלאל ועם השנים גם הפך למרצה בכיר במוסד. כאמן, הוא נודע במיוחד בזכות הכרזות שעיצב, שחלקן הפכו לאיקוניות. הוא הציג תערוכות יחיד רבות בארץ ובעולם, והשתתף גם בעשרות תערוכות קבוצתיות. כרזות שעיצב מוצגות באוספים של מוזיאונים רבים בעולם, לרבות המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. טרטקובר גם הרבה לאסוף ולחקור פריטים גרפיים נוסטלגיים מהעשורים הראשונים של מדינת ישראל.

אנדרטת יצחק רבין בתל אביב  (צילום: ראובן קסטרו)
אנדרטת יצחק רבין בתל אביב (צילום: ראובן קסטרו)

בין עבודותיו המוכרות של טרטקובר, ניתן למצוא את אנדרטת הזיכרון ליצחק רבין בתל אביב, עטיפות אלבומים של אריק אינשטיין ושלום חנוך – בהם "שבלול", "פוזי", "מחכים למשיח", "ארץ ישראל הישנה והטובה", "שירי ילדים", "ילדודס" ו"אריק אינשטיין שר סשה ארגוב", וכן של מתי כספי ("הפעמון"), השלושרים, המחזה "מלכת אמבטיה"; מיצג תוצרת הארץ במרכז סוזן דלל ועוד. 

בשנת תשס"ב זכה טרטקובר בפרס ישראל בתחום האדריכלות והעיצוב. בנימוקי השופטים נכתב כי "טרטקובר, מבכירי המעצבים בישראל, יוצר את עבודותיו מתוך החוויה והמורשת הוויזואלית של הארץ מהתקופות שלפני הקמת המדינה ואחריה. צירופים ויזואליים, יחד עם ראייה מפוקחת, נותנים לעבודתו ייחודיות ואפיון מקומי מובהק הזוכה להוקרה גם בקהילה הבינלאומית של מעצבים בתחום התקשורת החזותית. טרטקובר הוא 'קומוניקטור' השם דגש על המילה ועל הטקסט, ובכך הוא מציין בהצלחה את חשיבות המילה הכתובה בתרבותנו". עוד צוינה השפתעו כמחנך וכיוצר המתבונן בסמלים מן העבד, וכחוקר ואוצר של אמני עיצוב ישראלי מדורות קודמים. "בפועלו זה הוא הפך לגורם חשוב בהנצחת המורשת הגרפית והעיצובית בישראל".





Source link

Continue Reading
Advertisement

כל העדכונים