ספורט
הגמר העגום בין הפועל ב"ש ובית"ר ירושלים סימל את הענף
האמביוולנטיות שלי סביב הכדורגל הישראלי כנראה תימשך לנצח. מצד אחד מעורבות רגשית חזקה, ובמקביל ניכור. הערצה גדולה לשחקנים, ובמקביל בוז וזלזול. לוקח ללב, ותמיד תוהה למה. רצון עמוק "להתבגר" ולהתנתק, אבל הכרה בכך שזה מאוחר מדי, שזה בדמי. וכך התיישבתי בחמישי מול גמר הגביע, בידיעה שזה בזבוז זמן יקר, הבל הבלים, ועם זאת תחושת חובה לצפות במשחק הגדול מתוך כבוד לענף, חלק ממסורת ארוכה שאני משתייך אליה, והלא אין טעם להכחיש, זה יום חג.
האירוע החל להתגלגל כבר בשעות אחר הצהריים ברחובות עירי תל אביב, כשאוהדים נראו בכל פינה עם צעיפים אדומים וצהובים, מתכנסים ומתכוננים, מייצרים "אווירה". ומהי אותה "אווירה"? רכבים עם צעיפים על החלונות חולפים על פנינו, מלאי גברים נלהבים, משמיעים מוזיקה איומה ורועשת, צועקים בהתרגשות לעבר העוברים והשבים, מנצלים את הזכות שלהם להוציא ראש או גוף מהחלונות ולשיר ולצרוח מתוקף היותם אוהדי כדורגל. "יש היום משחק", אמרתי לאמא מבוהלת שלידי, מגניב חיוך כדי להרגיע, קצת נבוך מהעובדה שאני מסגיר את הקשר שלי עם המעורבים. למה אנחנו תמיד כאלה מכוערים?
לאחר מכן הגיעו התמונות מבלומפילד. המונים פורצים לאצטדיון, רומסים מאבטחים, נכנסים בלי כרטיסים, גונבים. ואתה כבר מכיר את החומר האנושי, את ההמון הברברי הזה, אבל יודע שזו לא רק אשמתם. בדרך כלל זה נובע בעיקר מארגון כושל, המתנה ארוכה בתורים, יחס מזלזל משוטרים, עיכוב בפתיחת השערים, בדיקות ביטחוניות מסורבלות וכו'. אומנם ראינו תמונות כאלה במשחקים גדולים בהרבה (גמר יורו, גמר צ'מפיונס), אבל מה לעשות, כשזה קורה אצלנו זה מעורר יותר מרירות ולעג, ובעיקר סלידה. בראש אתה מדמיין איך נראה האצטדיון מבפנים בגלל ההמונים שנכנסו ללא כרטיסים, איזו צפיפות נוצרה, מעברים עמוסים, וכמובן אלפי אנשים תמימים שהאמינו שהעובדה שהכרטיסים מסומנים אומרת שהמושב שלהם יישמר (חחח) והורים עם ילדיהם נאלצים להתחנן ולחפש כיסאות פנויים כדי לשבת ביחד.
הכחולים-לבנים ערכו את האימון האחרון לפני היציאה ללטביה. ארבעה שחקנים נוספים ינופו לפני אליפות אירופה עצמה
Source link
הפועל תל אביב הדהימה יבשת שלמה כשהנחיתה במהלך הקיץ את ואסילייה מיציץ', והוא כמובן נכלל ברשימת עשר ההחתמות הגדולות של היורוליג עד כה, שפורסמה באתר "יורוהופס" – אך לא נמצא בפסגה.
העברתו של אלייז'ה בריאנט לשורות האדומים נותרה בחוץ אך כן הוזכרה, כמו אלה של ג'בארי פארקר לפרטיזן בלגרד, פיליפ פטרושב לדובאי, נייג'ל וויליאמס-גוס לז'לגיריס קובנה, טייסון וורד לאולימפיאקוס וצ'ימה מונקה לכוכב האדום בלגרד. מכבי תל אביב לא נכללת ברשימה – אף צירופו המסקרן של לוני ווקר.
הסוכנים מודים: מועדונים רבים באירופה חוששים לצרף כדורגלנים כחול-לבן בשל האווירה הציבורית האנטי ישראלית ביבשת. השווקים מצטמצמים למדינות אוהדות וארה"ב הפכה ליעד מועדף. מה שהחל בלחישות מאחורי הקלעים הפך למגמה מדאיגה
Source link
