זר לא יבין זאת, אבל עובדה. במדינה שמנהלת מלחמה רב־זירתית זה שנה וחצי, שמתמודדת בו־זמנית עם טילים בליסטיים מתימן, עם איומי הסנקציות מכל העולם, עם חרמות מחרמות שונים, שמתווכחת עם נשיא ארה"ב על הסכם הגרעין עם איראן, מה שמאיים איום ממשי על הממשלה הוא השאלה האסטרטגית־קיומית: האם הרב אלתר, האדמו"ר מגור, יצליח לשכנע את הרב דוב לנדו כי יש לחתור לבחירות.

מה שנשמע כמו פרק בסדרת "פולישוק" האגדית הוא האתגר הפוליטי המרכזי שאיתו בנימין נתניהו מתמודד בימים אלה – והתחזיות בינתיים פסימיות למדי עבורו.

ההערכה הרווחת במערכת הפוליטית, ובצדק, היא כי סוגיית גיוס החרדים היא המוקש האמיתי היחיד שמסוגל להקריס את הקונסטרוקציה ולהביא להקדמת הבחירות. האופוזיציה בישראל לא הצליחה להשיג זאת עד כה, וכנראה כבר לא תצליח – גם אם יאיר גולן יתראיין ב־CNN ויטען כי הרג תינוקות הוכרז על ידי ממשלת ישראל כתחביב לאומי רשמי. גוש ביבי ההדוק והמהודק מסוגל להתפרק רק מבפנים – והמהלך החל.

ביום שלישי בערב ראש "מחנה הפורשים" בתוך יהדות התורה, האדמו"ר מגור, שלח את בנו מירושלים לבני ברק להיפגש עם אחד ממנהיגי הציבור החרדי־ליטאי (ושל מפלגת דגל התורה) – הרב דוב לנדו. על סדר יומו של הדיון סעיף אחד בלבד: קריאה לפרוש ביחד מהממשלה חסרת התועלת הזאת, כי הגיעו מים עד נפש.

עמדה זו של האדמו"ר, שהוא מנהיגו הרוחני של יו"ר רשימת יהדות התורה שר השיכון יצחק גולדקנופף, אינה חדשה. לאולטימטום הראשון של גולדקנופף להתפטר בגלל היעדר חוק הגיוס ימלאו עוד מעט תשעה חודשים – וייתכן שבקרוב האיום יוליד פרישה בפועל.

השר גולדקנופף בעצמו ספק אם שש במיוחד להיפרד ממעמדו המיניסטריאלי באמצע העשייה, התקציבים והתוכניות. לא תמצאו שר מכהן אחד שימהר לעזוב את החבילה השמנה הזאת לגמרי מרצונו החופשי. אך במקרה של יצחק גולדקנופף, לפני שהוא שר בממשלה, הוא חסיד בחסידות גור. יש לו מי שיתווה עבורו מדיניות ולא קוראים לו בנימין נתניהו, אלא הרב יעקב אריה אלתר, האדמו"ר.

התעקשותו של הרבי מגור לשבור כלים, לפרוש מהממשלה ולערער את יציבותה, נראית חסרת תוחלת ותועלת, אם שופטים אותה לפי ההיגיון הפוליטי המתבקש.

הרי המצב כיום של היעדר כל הסדרה חוקית למעמד של צעירי המגזר החרדי בחוק שירות ביטחון כללי – מבחינת הציבור החרדי, הוא הגרוע מכל אופציה אחרת. הבחורים מקבלים צווי גיוס, רובם מצייתים להוראת הרבנים, זורקים את הצווים לפח, והופכים למשתמטים עם כל ההשלכות הנובעות מהמעמד הלא מכובד הזה. אין סבסודים ואין תמיכות כלכליות, כי בג"ץ מתנה אותם בהסדרה חוקית.

ועדיין, במחנה הפרישה שבראשו עומד הרבי מגור, לא מוכנים להתגמש ולהסכים לחוק גיוס שלא עונה לציפיותיהם. הכלל הפוליטי הבסיסי קובע: כל החלטה היא תולדה של בחירה באפשרות הכי טובה בין כמה אופציות שעל הפרק. במקרה של האדמו"ר מגור – כללים פוליטיים לאו דווקא רלוונטיים.

סביר להניח שהמנהיג הרוחני של השר גולדקנופף אינו אדם שמנותק מהמציאות, והוא מן הסתם מבין כי הפלת הממשלה לא תשפר את המציאות. הליכה לבחירות פירושה שהכל מוקפא, כולל המצב הקיים נטול החוק, נטול הסבסודים ומשולל התמיכות. מעמד תלמידי הישיבות ימשיך להיות לא מוסדר במשך שלושה־ארבעה חודשים של ממשלת המעבר – וגם אחרי הבחירות עד הקמת הממשלה.

לא ידוע אם האדמו"ר מגור רואה את סקר "מעריב" מדי יום שישי, אך סביר להניח כי העסקנים שלו מעדכנים אותו לגבי סיכויי ההצלחה של גוש נתניהו בבחירות הקרובות. במקרה הכי טוב לחרדים (שלעת עתה לא נראה מציאותי) תקום ממשלה דומה לזו שממנה הם כה נחושים לפרוש. במקרה פחות טוב עבורם, תקום ממשלה שתשאיר את החרדים מחוץ לגבולותיה. אז מה יש לחפש בחוץ? למה כה נחוץ להפיל את הממשלה הכי טובה לחרדים, גם אם היא לא מסוגלת להנדס עבורם חוק גיוס מיטבי?

כאן בדיוק מתפצלות דרכיהם של ההיגיון הפוליטי ושל זה הרבני. בלא מעט מקרים בעבר פרשו המפלגות החרדיות מהממשלות שהיו טובות להן בגלל אי־הסכמות אידיאולוגיות. "אם אינני יכול למנוע עבירה – אינני יכול להישאר חלק מהעבריינים ובכך להזדהות איתה". כך, בשנות ה־50, כאשר חברת אל־על טסה בשבת, דרש האדמו"ר מגור לפרוש מהממשלה, אף שהסבירו לו כי אם אל־על לא תטוס בשבת, היהודים יטוסו בחברות אחרות. תשובתו של האדמו"ר הייתה: "אני מגן על השבת אם פוגעים בה. אני מגן עליה ולא על יהודים שרוצים לטוס בשבת".

במקרה של חוק גיוס, אנשי מחנה הפורשים טוענים כי עדיף לא להיות חלק מהממשלה, גם כאשר החלופה היא הליכה לאופוזיציה. "רף השנאה כלפי החרדים יירד, ובלא מעט מקרים נוח יותר לגנוב סוסים כשאתה באופוזיציה", הסביר לי השבוע פוליטיקאי חרדי, בין הבודדים שתומכים בפרישה ללא דיחוי. בינתיים האדמו"ר מגור אינו לבד ב"מחנה הפורשים" שלו, אך עדיין בדעת מיעוט.

פיגוע פוליטי

המזל הגדול של נתניהו ברומן המתמשך שלו עם המפלגות החרדיות הוא הפילוג הקבוע בתוך המגזר החרדי, הוויכוחים וההתפלגויות בינם לבין עצמם – מה שמשליך ישירות על הפוליטיקה החרדית. מאז ומתמיד החרדים כל כך מפולגים מבפנים, שנתניהו לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי ליישם את ה"הפרד ומשול" כלפיהם. ייתכן שאי־ההסכמה הפנימית בקרב המפלגות החרדיות גורמת לראש הממשלה לא להילחץ בינתיים יותר מדי, גם אחרי איומי הפרישה שהופרחו לאוויר השבוע.

ביום רביעי בערב, בדיוק יממה אחרי הפסגה המדוברת בבני ברק, כינס נתניהו אצלו בלשכה את יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין, את השר לשעבר המייצג את החרדים בדיוני חוק הגיוס אריאל אטיאס ואת מזכיר הממשלה יוסי פוקס. על פי העדויות, נתניהו היה רגוע, ורק ביקש "להאיץ ולזרז כדי למנוע בלגן".

די קשה להסביר את הרוגע המופגן הזה של נתניהו בהתחשב בעובדה כי יתר החרדים, אלה שלא מזדהים עם "מחנה הפורשים", לא מוכנים ללכת איתו ללא הגבלת זמן, עם חוק הגיוס או בלעדיו. הרי ההבדל בין האדמו"ר מגור לבין הרב לנדו הוא רק בשאלה מתי עוזבים ואיך מסדרים את הליכי הגירושים.

המכנה המשותף בין כל הזרמים החרדיים הוא העובדה כי החוק שמתבשל כעת במחלקה המשפטית של ועדת החוץ והביטחון אינו מקובל ולא ניתן לאישור. החרדים, כולם, לא מוכנים לסנקציות אישיות ומוסדיות בהיקפים ובפורמט שיהיו בטיוטת החוק. רובם גם נגד המספרים והיעדים הצפויים להיכלל בטיוטה. מה שמבחינת יתר חברי הקואליציה (המייצגים רוב גורף בחברה הישראלית) הוא המינימום הנדרש – בעיני ההנהגה החרדית הוא חורבן עולם התורה שאין לתת לו יד.

ייתכן שבתוך תוכו נתניהו לא בטוח מה הוא באמת מעדיף, חוק או בחירות. גם אם יכופף את כולם, כולל הדחת אדלשטיין מראשות ועדת החוץ והביטחון, ויטפל בח"כים הבעייתיים – חוק גיוס שמקובל על החרדים, גם אם יעבור, לא יהיה הישג, אלא פיגוע פוליטי עבור הליכוד. שלא לדבר על העובדה כי חוק שכזה עתיד ליפול בבג"ץ כעבור חודשים ספורים.

מנגד, אולי בכלל עדיף לתת לתהליכים לקרות באין מפריע, וללכת לבחירות תחת הסיסמה "לא התפשרנו על הצורך לגייס חרדים, לא נכנענו ולא ויתרנו". אלקטורלית, התסריט השני אפילו עדיף. השאלה היא רק העיתוי. נתניהו יודע כי יציאה לבחירות בקרוב היא התסריט הגרוע ביותר, כי במקרה זה הוא יגיע לבחירות בלי שום הישג מרשים שאפשר למכור לבוחר.

ברגע שיוכרז מועד הבחירות – הכל ישתנה. האווירה, כללי המשחק, יחסי הכוחות בתוך המחנה ומחוצה לו. כל הסדר קורס. כבר אי אפשר לעשות שום דבר משמעותי. לכן כל מה שבנימין נתניהו זקוק לו כרגע הוא עוד קצת זמן. לא מן הנמנע כי בנקודה הזאת האינטרס שלו נפגש עם תוכניות הרוב בתוך ההנהגה החרדית, שמדברת על תאריך בחירות מוסכם.

מוקדם לפתוח יומנים, אך אם לא יקרה פה נס בזמן הקרוב – ייתכן שהבחירות יתקיימו כבר בתחילת שנת 2026, בחורף ולא בסתיו.