שחקנים שהבמה היא חייהם, ויש שחקנים שחייהם הם הבמה. ציפי שביט שייכת לקבוצה השנייה: היא חיה את ההומור, את הצחוק ואת הבדיחות שהיא מספרת, בכל מילה שהיא מוציאה מהפה. עוד לפני שנכנסה לאולפן "מעריב" כבר סיפרה בדיחה ראשונה, ולאורך המסדרון הספיקה להגניב עוד שלוש־ארבע. לצד ההומור, היא דואגת גם להתחבר מהרגע הראשון עם כל הסובבים אותה, גם אם אלו אנשים שהיא פוגשת לראשונה בחייה, גם אם מדובר באנשים שגדלו עליה ודמותה שזורה בילדותם ובבגרותם.

"אני מרגישה שהקריירה שלי היא סוג של נס", אומרת שביט בצניעות. "זו זכות עבורי שבמדינה כמו שלנו, כל כך קטנה, לחוצה ומרובת אירועים, שהתבגרה כל כך מהר, מדינה שמשתנה כל הזמן עם כל כך הרבה חדשות ואירועים שקורים פה, רוויה בצער ובטרגדיות, אישה אחת קטנה כמוני, שנולדה לפני 78 שנה, והתחילה את הקריירה בלהקה צבאית, עדיין עומדת פה כבר 60 שנה, כשהיא כבר אמא, סבתא. עדיין יש מישהו שיוצא מהבית, מוצא חניה ובייביסיטר, משלם כסף לכרטיס כדי לראות אותי, לצחוק ולהתרגש איתי. אני מרגישה שזה נס גדול שגם ילד וגם מבוגר אומרים לי באותה נשימה 'גדלתי עלייך', כי אחרת איך יכול להיות שגידלתי את כולם ועדיין אני פה? נס".

מה עוזר לך לשמור על רלוונטיות לאורך השנים?
שביט: "הרצון הבלתי נגמר שלי להופיע ולהצחיק, הרצון שהקהל ייצא מההופעה שלי כמו אחרי מסז' תאילנדי בלב, שהקהל ירגיש שמילאו לו את התחת עם הליום. הצורך שלי להצחיק הרבה יותר עמוק מכל דבר אחר. איך באמת שומרים על רלוונטיות? זו שאלה, כי בתקופה שלנו דברים קורים כל כך מהר ותכף ה־AI יגרום לכולם לכתוב בשנייה שירים. אבל לתת את הנשמה, זה משהו שאף בינה מלאכותית לא תוכל לעשות. בכל בוקר, כשאני קמה, אני משתדלת לראות בדיחה טובה או סרטון בספרדית שמצחיק אותי. חלק מהבדיחות שאני רואה בשפות זרות אני מתרגמת לעברית ומצלמת.

למשל, ראיתי לאחרונה משפט בגרמנית על זה שאישה אומרת לבעלה שכנות זה דבר נורא חשוב. אז כשהיא ובעלה עשו סקס, הוא שאל אותה: 'תגידי, את זייפת עכשיו?', אז היא אמרה: 'לא, באמת ישנתי'. אני חושבת שאין בן אדם צעיר או מבוגר שלא יחשוב שהבדיחה הזו היא 'בלוקבאסטר', אז כבר אני מצלמת אותה עם אבישקי (אבישי דקל, בעלה – ד"פ). עוד משהו שנצלם זה סרטון שראיתי על אישה אנגלייה שמבקשת מבעלה להכין רשימה של מצרכים שחסרים בבית, לפני שהיא הולכת לסופרמרקט. הוא רושם והיא קוראת את הרשימה: 'גזר, מלפפונים, עגבניות וסקס'. היא שואלת את בעלה: 'למה כתבת סקס?' אז הוא אומר לה: 'ביקשת שאכתוב מה שחסר בבית'".

אבישקי זורם עם הסרטונים שלך בקלות?
"על כל סרטון שאני רוצה לצלם איתו הוא אומר לי קודם כל 'לא', והוא באמת היה מעדיף שתעוף לו הביצה הימנית או שיחתכו לו את האצבע הקטנה ברגל מאשר להצטלם לסרטון, אבל אז מגיע רגע האמת, ואני אומרת לו: 'אבישקי, בוא נעשה סרטון, אתה לא יודע כמה זוגות יראו את זה, ייהנו מזה ויצחקו מזה', והוא מסכים. אני מרגישה שזו שליחות עבורי, כשאני פוגשת אנשים והם אומרים לי 'וואללה, שנה לא צחקתי כמו שצחקתי בסרטון' – זה ממלא אותי ברמות".

עד כמה ההומור עוזר לך להתמודד בתקופה הקשה שעוברת עלינו מאז 7 באוקטובר?
"עוזר לי המון. אבא שלי אמר שצחוק הוא הדבר הכי חשוב. החבר שלי, ספי ריבלין, קידש את זה, וככל שהוא היה יותר חולה הוא סיפר יותר בדיחות. לפעמים באמצע הלילה ספינק'ה היה מצלצל אליי, מעיר אותי בארבע בבוקר ואומר לי: 'תשמעי, נורא הצחקתי את הרופאים. אני אומר לעצמי שאם אני לפני ניתוח ואני אצחיק את הרופאים, אז הניתוח יעבור יותר טוב'. ספי כבר היה חולה מאוד במחלת הסרטן, והצחוק היה עבורו מלחמה במחלה. גם כשהוא כבר לא היה מסוגל לדבר בקול אלא לחש, הוא היה מספר לי בדיחה כזו שהוא סיפר לרופאים: 'פולנייה אחת קוברת את הבעל שלה, ופתאום, בבית הקברות, הבעל דופק לה בארון וצועק: 'טולה, טולה, אני חי, תוציאי אותי מפה'. אז טולה הפולנייה מסרבת לפתוח את הארון ואומרת לבעלה: 'הרופאים יודעים יותר טוב'. זו בדיחה שספי סיפר לרופאים, וזה די הזכיר לי שגם כשאבא שלי היה חולה אז הוא נתן לצחוק מרחב, וזה ליווה ומלווה אותי בכל רגע בחיי".

ריבלין לא היה החבר היחיד של שביט שהעיר אותה באמצע הלילה. חבר נוסף, דודו טופז, שהיא כינתה אותו "דודינק'ה", עשה זאת גם והציע לה להשתתף באחד מרגעי השיא הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה בישראל: בינואר 1997 טופז שכנע את צופי תוכניתו הפופולרית "הראשון בבידור" כי חייזרים עומדים לנחות בארץ. יומיים לפני כן עיתונים שונים מכרו משקפי תלת־ממד לילדים, וכל המדינה חיכתה לרגע הזה, אם מסקרנות, אם מאמונה ואם מתוך פקפוק. חללית הגיעה לתוכנית, יצאה ממנה דמות של חייזר בלבוש ירוק שהציג את עצמו בשם "משה", ובהמשך הוסרה התחפושת ויצאה מתוכה שביט. רגע זה, ששבר את שיאי הרייטינג בישראל עד אותה תקופה, העניק לטופז את התואר "מלך הרייטינג".

"דודו צלצל אליי בשעה שתיים בלילה ואמר: 'יש לי רעיון למחר'", משחזרת שביט. "אמרתי לו: 'דודו, אני ישנה, בוא נדבר מחר'. הוא אמר: 'אבל מחר התוכנית'. עניתי לו: 'דודו, עכשיו? זה לא צנתור'. ואז הוא התחיל לדבר איתי על זה שהוא רוצה שאתחפש לחייזר. אמרתי לו: 'דודו, תמיד היית פסיכופת, אבל עכשיו זה פסיכופת על קוקאין'. הוא אמר שמחר בבוקר תופרים לי בגד של חייזרית. סיימנו את השיחה. איזה סוג של שיגעון וגם גאונות היו לדודו הזה. מי חשב שמישהו יאמין שיש חייזרים? הרי אנחנו, בני האדם, חשדנים מטבענו, אבל בתמימות יש עוד צד, ודודו ידע את זה. למחרת בבוקר הביאו לי בגד ירוק נורא קטן, נראיתי כמו מלפפון בו, ואמרתי לדודו: 'שמע, אנשים יקיאו עלינו'".

ובכל זאת זרמת.
"זרמתי כי זה דודו, ובאמת דודו צדק, הרגע הזה הביא ל־46.8% רייטינג. אנשים הגיעו לאולפן בלילה, חיכו מחוץ לאולפן כדי לראות חייזר. איזה טירוף זה היה".

שמרתם על קשר בשנותיו האחרונות, לפני ששם קץ לחייו בתא המעצר באבו כביר?
"כן, שמרנו על קשר גם בשנותיו האחרונות וריחמתי עליו. הוא כל כך רצה להישאר בשיאו, אבל הוא לא הבין שצריך לזרום עם שינויי הזמנים, הקהל מתחלף, המבטאים מתחלפים וההומור משתנה. תחשוב אילו רק דודו היה חי היום, הוא היה עושה פודקאסט ומארח את כל הכוכבים הכי גדולים עם העברית הרהוטה שלו, בייחוד כשעכשיו יש זיקה לנוסטלגיה. הוא היה יכול להיות מלך הפודקאסטים. הוא חסר לי".

קובה קטנה ושמחה
שביט (78) נולדה באופן סימבולי למדי ב־1 באפריל בקיבוץ נווה ים וגדלה ברמת גן. "נולדתי מצחיקונת, ומגיל קטן אבא שלי הסביר לי שאין דבר יותר חשוב מלצחוק ולהצחיק, ושאין סיבה להיות עצוב. אם אתה עצוב, תמצא סיבה לשפר את זה", היא נזכרת. "אבא חשב שאין דבר שיוביל אותי יותר רחוק, יותר שלם ויותר שווה מלצחוק. הוא אמר שאם אצחק הרבה, אנשים יצחקו אליי בחזרה. אמא הייתה כמו שאבישקי בשבילי היום, היא שמה אותי במרכז ועשתה הכל כדי שאצליח ושארגיש נאהבת. זכיתי בהורים מדהימים".

בנעוריה בשכונת רמת חן למדה שביט לנגן בגיטרה והחלה לשיר להנאתה. "לאבא לא היה כסף לשלוח אותי לשיעורי מוזיקה, אז כל פעם הלכתי לשיעור אחד", היא מספרת. "הוריי היו אוספים כסף ואז, אחרי זמן מה, שולחים אותי לעוד שיעור. המורה לגיטרה לימד אותי את שיר העם הנודע 'Goodnight, Irene', וחשבתי שיהיה נהדר לשיר אותו בבחינה ללהקה צבאית. ובאמת, באודישן שרתי את השיר, והבוחנים אמרו שאני שרה נהדר אבל דיכאונית מדי, כי זו בלדה נוגה. יצאתי מהבחינה בוכייה, ואז שאול ביבר האגדי, ראש ענף הווי ובידור בצה"ל, ראה אותי, ואמר לי: 'אני אסדר לך עוד בחינה בעוד חודש'. ניגשתי לבחינה והתקבלתי לצוות הווי פיקוד דרום".

ב־1965 החלה שביט את שירותה הצבאי שהיה, לדבריה, רחוק שנות אור מזוהרן של הלהקות הצבאיות הבולטות של הנח"ל, הצפון והמרכז. "זו הייתה להקה קטנה, בלי כסף, היינו שני חיילים שנסעו במשאית ממקום למקום", היא מספרת. "הייתי שמנמונת ונראיתי כמו קובה קטנה ושמחה. לפעמים הופעתי עם גיטרה, ולפעמים זו הייתי רק אני והשפם הקטן שלי, רוקדת, שרה ומדברת עם החיילים".

עם שחרורה מהצבא חתמה שביט על חוזה טאלנט אצל האמרגן המיתולוגי אברהם דשא (פשנל), השתתפה בסרט "השכונה שלנו" לצד שלישיית הגשש החיוור, בהצגת הבידור "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" ובמחזמר המצליח "הלו, דולי!". ב־1968 הוציאה תקליטון בכורה ובו בין היתר שירים של חנוך לוין.

הפריצה הגדולה הגיעה ב־1971, אז עמדה להשתתף במופע הבידור המצליח "ג'אמבו", שהורכב מיוצאי להקות צבאיות, בהם מוטי פליישר, מירי אלוני, ניצה שאול ורותי הולצמן: "הייתי צריכה לשיר במופע שיר של ברברה סטרייסנד מהסרט 'Funny Girl', אבל באמצע החזרות, כשהייתי צריכה לעשות קטע עם סקטים, נתקלתי בחלון, נפלתי ושברתי את הרגל. בינתיים המופע יצא לבמות, כשאני יושבת בבית עם גבס. יום אחד, כשאני מושבתת כולי, שמעתי איזה שיר איטלקי עם המילה 'טנגו', זה היה כל כך מתוק עד כי צלצלתי לפשנל ואמרתי לו ששמעתי שיר נורא יפה ברדיו, והצעתי לו שנתרגם אותו לעברית.

פשנל זרם עם הרעיון, העביר ליורם טהרלב הגאון את המנגינה של השיר, שנקרא 'Volevo Un Gatto Nero' ('רציתי חתול שחור'), ונולד השיר 'כולם הלכו לג'אמבו'. פשנל אסף אותי, עדיין מגובסת, על הווספה שלו לאולפני טריטון כדי להקליט את השיר. סיימנו להקליט בצהריים, ובערב כבר השיר היה בתחנות הרדיו. למחרת הוא הושמע שש פעמים ואז עוד ועוד. אחרי ארבעה חודשים, עדיין עם חצי גבס, חזרתי למופע, שבינתיים נקרא 'ג'אמבו' לאור הצלחת השיר. הרגשתי על גג העולם, בייחוד כשהקהל שר את השיר איתי. בעצם הוא עד היום שר אותו. בחלומות הכי ורדרדים שלי לא חשבתי שאחרי יותר מ־50 שנה אני אשיר את השיר הזה וכל הקהל ישיר אותו כמו המנון".

אומנם "ג'אמבו" הוא שיר שילדים אוהבים, אבל זה לא היה מופע לילדים. איכשהו שביט נשאבה לעולם הילדים, כשבשנות ה־70 וה־80 השתתפה במופעים לקטנטנים, בפסטיבלים ובפסטיגלים והוציאה שירים שעד היום כולם אוהבים כמו "ברבאבא", "הייתי הילד הכי קטן בכיתה", "אני ג'ינג'י" ועוד. "אני לא זוכרת איך התגלגלתי לעולם הילדים", היא מודה. "רציתי נורא שיאהבו אותי, ונורא אהבתי להופיע בפני ילדים, כשבמקביל לא ויתרתי גם על הופעות בפני קהל מבוגר יותר".

לאורך השנים השתתפה שביט גם בעשרות תוכניות טלוויזיה לילדים, מ"הופה היי" ועד "פרפר נחמד", ובתוכניות שהיא הובילה, בראשן "ציפיטפוט", "הכל נשבר במשפחה" ו"ציפי בלי הפסקה". האחרונה, ששודרה ב־1990, נחשבת לאחת מתוכניות הילדים האהובות בכל הזמנים. "תרשה לי להיות טיפה שחצנית, אני חושבת שזו התוכנית הכי טובה שהייתה אי פעם לילדים עם כוכבים שלא מופיעים בדרך כלל לילדים, מוני מושונוב, אבי קושניר וכמובן ספי ריבלין", היא אומרת.

מה את חושבת על הדור הצעיר של הכוכבים?
"אני חושבת שיש לנו אומנים מצוינים, מוכשרים, טובים ומצחיקים. אני חושבת ששחר חסון אדיר, ש'מה קשור' מופלאים, שאודי כגן חד־פעמי, שעדי אשכנזי בורכה בכישרון אדיר, ואני גאה בהם, זה דור כביר של קומיקאים".

מה עם שירים וחומרים חדשים, את חושבת להקליט?
"אני לא חושבת. הדור השתנה, כיום יש טיקטוק ורשתות חברתיות, וכל סרטון הוא כמו שיר".

החיים החדשים שלי
שביט, זוכת פרס מפעל חיים מטעם אמ"י ומטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה בתחום הילדים והנוער, מככבת בימים אלו בהצגה של תיאטרון חיפה "לשחרר את נחמה", לצד עידן אלתרמן, שלמה וישינסקי, עירית ענבי ועוד. את ההצגה ביים משה נאור וכתב דניאל לפין, ולשביט יש כמובן סיפור מצחיק לספר עליו: "במקרה פגשתי בטיסה ללונדון את דניאל, שהוא איש נורא עסוק ורציני. 'דניאל', אמרתי לו, 'אתה תמיד נראה כמו אחד שבדיוק חוזר משיננית'. הוא נורא צחק. ביקשתי ממנו שיחשוב על הצגה חדשה בשבילי. הוא נזכר באמא שלו, שמתגוררת בדיור מוגן והיא כל הזמן מקטרת על זה שיש זקנה שכל הזמן גונחת ומפליצה בחדר לידה. הוא כתב בהשראת זה עלילה על ארבע נשים המאושפזות במחלקה פנימית בבית חולים, ומתקשות לישון כי אישה חמישית, שאותה אני מגלמת, מרעישה בלילות. מכאן מתחילה קומדיה של טעויות. דניאל תפר את התפקיד בדיוק למידותיי".

מי הקהל שמגיע להצגה?
"כולם, מכל הגילאים. אני מרגישה שההומור מאחד בין הקהל. להומור אין שפה, כי אתה יכול לצחוק בכל השפות. בכל פעם שמגיע הקהל לראות אותי וצוחק בהופעותיי, אני מודה לאל. יש אומנים טובים ממני, יש בדרנים אהובים ומצחיקים ממני, אבל האהבה שאני מקבלת מהקהל היא הדבר הכי עצום שאני יכולה לדמיין".

עם פרוץ המלחמה הייתה שביט אחת מהאומנים שהתנדבו להרים את המורל. היא עברה בין בסיסי צה"ל למלונות מפונים, בישלה אוכל לחיילים ולמפונים וניסתה לתת לעם את מה שהוא זקוק לו יותר מכל: חיבוק. "אני יודעת שכולם מספרים על סיפורי הגבורה של הלוחמים האלה, ואלו דברים שילוו אותנו לעד, אבל יש לנו צבא ועם יחיד ומיוחד", היא אומרת. "גיבורים".

בין ההופעות החליטה לעבור ניתוח שגרתי להחלפת מפרק ירך שמאל. בערב הניתוח עוד הספיקה להופיע בפני חיילים. הניתוח הסתבך, ובעקבות הסיבוך נפגעה רגל ימין שלה, הבריאה, בפגיעה עצבית שהותירה אותה משותקת. "הרבה מאוד חודשים לא הצלחתי לישון. אני רגילה לעוף, לקפץ, לזוז, ופתאום זה יותר קשה לי", היא אומרת.

עוד אמרה שביט: "לפני הפציעה החיים שלי היו מושלמים, לא הייתי משנה בהם כלום, וכיום הכל יותר קשה פיזית. החיים נראו לי מתנה, ופתאום הם נראו לי מאבק, אבל אני יודעת שאני יכולה להילחם ולהיות חזקה. אני נזכרת בכל הראיונות המופלאים שנתתי לאורך השנים, באהבה של הקהל ובחיבוק, ואני מתמלאת מזה ויודעת שיש לי חיים חדשים, טובים כמעט כמו אלה שהיו. הקהל נשאר אותו קהל, הילדים שלי אותם הילדים, הנכדים אותם נכדים, אבישקי אותו אבישקי. בורכתי.

התנדבתי בבית לוינשטיין ופגשתי את החיילים הפצועים שנפרדו מאיזה חלק בגוף שלהם, ואני חושבת על זה שאם אני, בגילי, בצער כל כך עמוק ממה שקרה לי, מה יגיד ילד בן 20 שהכל עוד לפניו? שעוד לא עשה את הטיול אחרי צבא, איך הוא ירוץ אחרי הילד שלו? אם הוא נפצע בעין, איך הוא יראה את אהובתו מורחת אודם? אני מסתכלת על מה שקרה לי, אבל מה הם יגידו? אני מחבקת אותם".

בכוח הנחישות שלה שביט עברה מהליכון למקל הליכה, ושלושה חודשים אחרי הניתוח חזרה לבמה והצהירה: "ליבי סדוק אבל הרוח שלי איתנה, כמו של כל העם הזה. תודה רבה שאתם איתי".

את טיפוס נוסטלגי?
"לא. אני מעריכה מאוד את העבר שלי וחושבת שזו הייתה פירמידה נפלאה, עוד מימי הלהקות הצבאיות, בלי לקצר תהליכים. דרך שהחלה עוד בטלוויזיה בשחור ולבן, הוצאת תקליטים כל שנתיים, העלאת מופעי ילדים, ואחרי כן מופעים למבוגרים. אי אפשר לקרוא לי נוסטלגית, כי אני תמיד דואגת לחיות את ההווה ולהסתכל קדימה".

דה נירו הישראלי
אי אפשר לדבר על שביט בלי לדבר על אבישקי, כלומר אבישי דקל, כלומר בעלה ומי שמפיק את כל הפרויקטים העצמאיים שלה. דקל הופיע בחייה אחרי תקופה קשה שעברה, עם פטירתו של בעלה הראשון מושיק פרי־פז ממחלת הסרטן ב־1974. הזוג, שנישא ב־1975, מתגורר בצפון תל אביב ולו שני ילדים, אסף ותמר, ונכדים.

איך הכרת את אבישקי?
"הכרתי אותו בבריכה. ישבתי ליד פינצ'י מור ז"ל, שהיה לה הגוף הכי יפה בעולם. כשאבישקי יצא מהמים, הוא נראה מה זה חתיך, כמו קלינט איסטווד, עם בגד ים קטן. פינצ'י אמרה לי: 'תראי את החתיך המדהים הזה', והאמת שאפילו לא העזתי לחשוב מרוב שהסתנוורתי מיופיו. הוא הסתכל עליי ועזב, ואני זוכרת שאמרתי לפינצ'י: 'איזה יום אני אצא עם הגבר הזה'. והנה, אני כבר 50 שנה נשואה לו.

יום אחד הוא שאל אותי: 'מה מצאת בי? איך התחתנת דווקא איתי?'. אמרתי לו: 'כי אתה מתוק, ואתה יפה, ואתה חינני, ואתה מריח טוב, ואתה מצחיק אותי'. הוא ענה לי: 'חשבתי שזה בגלל שאני טוב במיטה'. אמרתי לו: 'אתה רואה שאתה מצחיק?'. זכינו זה בזו. אנחנו רוקדים את הטנגו הזה כבר יובל, והאהבה שלנו רק מתעצמת מיום ליום. כיום כבר מכירים את אבישקי בזכות סרטוני הטיקטוק והאינסטגרם שלנו, הוא כוכב, ממש כמו רוברט דה נירו".

איך הגעת בכלל לרעיון להעלות סרטונים לרשתות החברתיות? את מתחזקת עמוד אינסטגרם עם 226 אלף עוקבים וחשבון טיקטוק עם 108.7 אלף עוקבים ומעל מיליון וחצי צפיות
שביט: "הגעתי לזה די במקרה. זה מה שהעסיק אותי ועזר לי לשרוד את תקופת הקורונה. בוקר אחד התארחתי בתוכנית הבוקר של ניב רסקין, ואחרי האייטם הוא ביקש שנצלם תמונה והוא יעלה לאינסטגרם. לא ידעתי מה זה אינסטגרם, חשבתי שזה שם של מחלת עור, אבל הצטלמנו ובצהריים הוא צלצל ואמר: 'יש מעל אלף תגובות על התמונה'. יום למחרת ביקשתי מבחור נפלא בשם 'אמיר הממיר' שיפתח לי אינסטגרם והעליתי סרטון.

בתוך יום החשבון שלי הגיע ל־4,000 עוקבים. בתוך פחות משבוע הגעתי ל־10 אלף ואז 20 אלף, ומאז הפכתי את זה לחלק מהרוטינה שלי. בזמן הפסטיגל פתחתי גם טיקטוק, וגם שם שמחתי לראות שמאות אלפי אנשים נכנסו לשמוע אותי ולצפות בי. זה מרגש אותי לשמח את הקהל בימים קשים, כמו בימים יפים. אמרתי לעצמי: 'איזה כיף שבדרך לדיור המוגן, שתי דקות לפני קתטר וארבע דקות לפני שאני נפטרת מהטחורים שלי לתמיד – אני יכולה לשמח כל כך הרבה אנשים ולשמוח מזה'. הנכדים שלי משוויצים שסבתא שלהם היא כמו ביונסה".

את מרגישה בגילך?
"לא, אבל בעבר, לפני מה שקרה לי עם הרגל, הרגשתי אפילו פחות. תמיד אומרים 'ציפי שביט? היא ילדה נצחית', אבל אני לא כזו, כי בילדה אני חושבת שיש איזושהי התפנקות, איזה חוסר הבנה של העולם, מישהי שהיא מין פיטר פן, לא מחוברת. אני תמיד הייתי מחוברת לאדמה, גם כאישה, גם כאמא וגם כסבתא, ואני עדיין כזו".

מה אפשר לאחל לך לשנים הבאות?
"קודם כל, אני מייחלת שכל החטופים יחזרו הביתה כמה שיותר מהר, שנזכור תמיד שעם ישראל חי, ושנדע ימים טובים יותר. באשר אליי, אני מבקשת שילדיי יהיו בריאים, שלנכדים שלי יהיו חיים נהדרים, שהנכד שלי, שתכף מתגייס, יחזור הביתה בשלום, שיהיו המון הצגות והמון קהל, ושעוד פעם אחת אוכל לרקוד רוק'נרול של אלביס פרסלי". 