הקול כבר לא אותו קול, הגב כבר לא זקוף כמו פעם, גם הרוח לפעמים נושבת מכיוון אחר. אביב גפן של היום הוא לא הילד ששר את "פרופיל 97", "גנרל", או "אמא תראי". אותו אביב, שהפך את המרידה לאמנות, הקדיש אתמול את "עורי עור" לכוחות הביטחון, ובנאום הסיכום שלו הודה – לצד משפחתו, המנהלת והלהקה – גם למשטרת ישראל. לצעירים בקהל זה נראה נורמלי, אבל לאנשים שזוכרים את "מסיבת מתגייסים" זה עדיין מדהים לשמוע אותו מודה (בכנות) ללובשי מדים.

זה, על פניו, ההפך מרוקנרול. ואולי בעצם, גם זה סוג של רוקנרול – עייף, מפוכח, מפויס. כזה שלא צריך יותר לשרוף גשרים, אלא רק לנסות להחזיק אותם יציבים. פעם הוא שר "עורי עור, מולדת חשוכה". עכשיו הוא שר "מולדת אהובה". וזה בסדר. אולי אפילו מתבקש. המדינה השתנתה. הילד ההוא גדל. גם הכעסים שלו כבר התחלפו בדאגה. אבא לשלושה בנים. במדינת ישראל מדובר בשלוש דאגות שמתחילות כבר ברחם. זה פתטי לצפות ממנו להילחם לבדו בחושך, חמוש באור הירח בלבד.

ואולי זו בכלל השורה התחתונה של הלילה הזה: שאי אפשר להישאר אותו דבר לנצח. לא הגוף, לא הקול, לא התודעה. גם לא המדינה. אבל יש רגעים נדירים, לא מתוכננים, לפעמים מסוכנים – שבהם מישהו עולה על במה, ומחליט לא לעצור. לא כי הוא גיבור. לא כי הוא משוגע. אלא כי יש שיר שצריך להישמע. אייזק שטרן ניגן את באך מול מסכות אב"ך. אביב גפן ואביתר בנאי שרו את "גשם" והשתיקו את האזעקה. גרפונקל לחש שברי פזמון כשבנו מחפה על כל תו. כולם, כל אחד בדרכו, סירבו לשתוק. וזה, אם תרצו, הרגע הכי רוקנרול שהיה פה. לא הבום, לא הפירוטכניקה, לא ההמנונים. אלא הבחירה לשיר "שיר תקווה" – גם כשאין שום הגיון לעשות את זה. ובעיקר: כשאין מי שיבטיח שיהיה עוד שיר אחריו.