טלוויזיה
אולפן שישי מיואשים מתמיד: החשיפה המטלטלת על מינוי דוד זיני
אמש באולפן שישי כל יושבי האולפן נראו מיואשים. כל כך מיואשים וחסרי תקווה מהמכות שהמדינה חוטפת בזו אחר זו מראש הממשלה נתניהו, שאיבד את כל הבלמים וחוצה את הגבולות למחוזות שלא האמנו שיתרחשו בסיוטים הכי רעים שלנו. ממש כמו סרט אימה מתמשך שכל סצנה קשה בו, היא רק הכנה לסצנה הבאה שהיא קשה עוד יותר. ואם חשבתם שבחירות 2026 יצילו את המצב – כדאי שתחשבו שוב, כי נתניהו כבר מכין את הקרקע לביטול הבחירות בגלל "מצב חירום" שהוא יוביל אליו לכאורה.
כל יום מתרחש פה אירוע מטלטל בקנה מידה לאומי, שטרם נראה בתולדות המדינה, ונראה שהרכבת כבר יצאה מהרציף, ואף אחד, לא משנה מי או מה, לא מצליח לעצור אותה. אפילו לא טראמפ. בראש הכותרות אמש מינוי ראש השב"כ החדש, דוד זיני בניגוד מוחלט להחלטת היועמ"שית גלי בהרב מיארה וקביעת בג"ץ כי פיטורי רונן בר נעשו בניגוד לדין, מה שמוביל אותנו לראשונה בתולדות המדינה למשבר חוקתי.
אם חשבנו שהכותרות על ראש הממשלה שמצפצף על הדין וממנה ראש שב"כ חדש אופן שיוביל למשבר חוקתי יתפסו את כל המהדורה באולפן שישי, הגיעה מכה כואבת יותר, או אולי סוג של ספין מבית נתניהו והכותרות התרכזו בה – אופן המינוי עצמו והבחירה בדוד זיני שמסריחה מכשל, חוסר מקצועיות, וניגוד עניינים משווע. נתניהו בחר למנות את זיני להיות ראש הארגון הכי חשוב במדינה לאחר היכרות בת דקות ספורות של שיחה אגבית שנערכה בתוך הרכב.
גיא פלג תיאר זאת תמציתית טוב מכולם "זאת התנהלות של ארגון פשע". דני קושמרו הוסיף: "ככה סוגרים ראש שב"כ על הדרך?", ואם נשים בצד את המינוי המפוקפק שנעשה ברכב תוך דקות בלבד – בואו נביא נתונים על זיני עצמו כפי שהציגו באולפן שישי.
זיני הוא במקרה אחיו של יד ימינו של המיליארדר פאליק, חברו הטוב של נתניהו, עוד צחנה שעולה מהמינוי המפוקפק הזה. על פי בכירים, אין לזיני כל ידע מודיעיני מקצועי הנדרש לתפקיד כמו ראש השב"כ, אומנם לוחם אמיץ בשטח, אבל עדיין מפקדיו לא התרשמו ממנו מספיק כדי לקדמו בסולם הצבאי.
ואם כל זה לא מספיק כדי להבין את חוסר ההתאמה לתפקיד החשוב – מדובר במינוי של שרה נתניהו. הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו, היא ראשת ממשלת ישראל. ונתניהו? הוא בסך הכל הפרזנטור שלה, כי האנגלית ויכולת הנאום שלו טובה יותר.
בעוד אנחנו מתקשים לעכל את רצף המידע המטלטל על זיני, מגיע הבוקס האמיתי בבטן, כשחדשות 12 הביאו בבלעדיות ציטוט קשה של זיני שמראה לאן נושבת הרוח אצלו: "אני נגד עסקאות חטופים, זוהי מלחמת נצח". עכשיו הכל מובן, מדובר באדם משיחי, שמעוניין במלחמת נצח שתשרת את נתניהו וכסאו. החטופים לא מעניינים אותו כהוא זה. הנה, לפחות זכינו במאטץ' אחד – התאמה לשאיפות של נתניהו בנוגע למלחמת עד אין קיץ.
זה אירוע כל כך מטלטל שאפילו דדי שמחי, שתמיד יוצא להגנת נתניהו באולפני החדשות, לא הצליח לשקר באולפנים ופשוט נשבר וזעק "זה לא רציני כל הסאגה הזאת. מינוי זיני הוא שערורייה לאומית".
כמו בכל שבוע, אולפן שישי גם הציג סקר והשאלה, האם הציבור מאמין לנתניהו שהוא לא ידע על פרשת קטארגייט. רוב הציבור על פי הסקר, לא מאמין שנתניהו לא ידע וחושב שהוא משקר. הרי, אם הוא לא ידע, איך באותה נשימה הוא אמר באותה מסיבת העיתונאים שטופלים סתם שקרים על עובדי לשכתו? קרי, אוריך ופלדשטיין, ושלא היו דברים מעולם? הרי אם אתה טוען שלא ידעת, אתה גם לא אמור לדעת שזה לא נכון ושהדבר לא קרה.
מרוב שקרים שהיו במסיבת העיתונאים נתניהו לא שם לב שהוא סתר את עצמו. הוא לא שקרן מוצלח במיוחד. או שייתכן שהוא כל כך בטוח שרוב הציבור עדיין תומך בו, שהוא אפילו לא טורח או מתאמץ במיוחד להנפיק שקרים משכנעים. מכאן, שכמו שהוא מצפצף על הוראות היועמ"שית שהן פועל יוצא של קביעת בג"ץ, כך הוא מצפצף על מה שהציבור חושב עליו.
כמו כן הוצג באולפן שישי מערכון שלם על השקרים המביכים של נתניהו ממסיבת העיתונאים ובהם הטקסט החוזר "הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקוב וטנדרים" ומנגד הראו את המתקפה המשולבת והמתוחכמת שהייתה בפועל – ימית, אווירית ויבשתית.
גם יאיר גולן היה בכותרות המהדורה והחלטת שר הבטחון ישראל כ"ץ, להדיחו מהמילואים ולהסיר ממנו את העיטורים. הסקר שהראה שאומנם יאיר גולן איבד מעט מנדטים מתומכים שגם ככה התנדנדו, אבל זה מתקזז עם מצביעים חדשים שראו ביאיר גולן מנהיג אמיץ שהעם זקוק לו.
אמנון אברמוביץ גם זרק לאוויר האולפנים רעיון ליועמ"שית ואמר שאומנם יש לו הערכה כלפיה אבל הוסיף באותה נימה כי יועץ משפטי פורץ דרך היה פותח בחקירה על גרימת מוות ברשלנות בשביעי באוקטובר נגד נתניהו והממשלה, ולא היה העיתונאי שיתחכם ויגיד שעורך דין יוכל לעשות מעשה.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
