השחקנית והדוגמנית הישראלית נטלי עטיה חגגה לאחרונה יום הולדת 50. בריאיון אינטימי, פתוח וכואב בפודקאסט "מעריב" היא מספרת על סדרת פגיעות ותקיפות מיניות שחוותה במשך שנים רבות, החל מגיל 6 ועד לבגרותה, על ההתמודדות הנפשית המורכבת והקשה שהובילה לאשפוז פסיכיאטרי במהלך תקופת הקורונה ועל עבודתה כיום בשיקום מתמודדי נפש. דרך סיפורה האישי הכואב, עטיה מבקשת להעביר מסר: "אפשר להשתקם, אפשר להחלים. המסע הזה נראה אינסופי. הוא לא אינסטנט ולא מהיר, אבל הוא לגמרי אפשרי".

בואי נחזור אל 2020, תקופת הקורונה. את שנה אחרי הגירושים מבעלך השני, בשנה השנייה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ברייכמן. לכאורה הכל ממש בסדר. אבל בעצם לא. איפה זה התחיל?
"זה התחיל בדצמבר 2019. התארחתי בתוכנית 'אינטימי' עם רפי רשף, ומשהו שם, באחת השאלות המאוד בוטות שהוא שאל אותי, ולא הוכנתי אליה, גרם לטריגר ראשון".

תוך כדי שהוא מראיין אותך?
"כן".
ואיך התמודדת עם זה בזמן הריאיון?
"נחנקתי ואז קרקעתי את עצמי. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, אני פה, הרגליים שלי כאן, ואני יכולה לדבר את האמת ויהיה בסדר'".

מה ראית בטריגר? איזה פלאשבק היה לך?
"זה פלאשבק של האונס המשמעותי הראשון שעברתי בגיל 15 בתל אביב. זה היה בבאולינג, ליד אולמי רסיטל בצומת מנחם בגין. רפי שאל אותי על זה בלי שהכינו אותי מראש. הוא אמר לי משהו כמו 'ספרי לי על האונס הראשון שהיה לך בתל אביב', או משהו כזה. התגובה הראשונה שלי, אחרי שנחנקתי, הייתה 'לא, זה לא היה אונס'. אמרתי 'זה לא היה אונס' – דבר ראשון הדפתי".

תוכלי לספר על האירוע?
"הלכתי לבאולינג עם חבר שלי. ימים ספורים אחר כך הייתי אמורה לטוס לראשונה לדגמן בשווייץ. ההורים שלי טסו לחו"ל, ואני נשארתי למשמורת של סבתא שלי ואחי, שגדול ממני בשבע שנים. יצאתי עם החבר הקבוע שהיה לי לשחק באולינג. היה שם מישהו ששיחק עם הדלת של שירותי הנשים. כשנכנסתי לשירותים, היו המון נשים. ברגע שנכנסתי לתא עצמו, זה היה נורא מוזר – כולן נעלמו. אני מסיימת את ענייניי ורוצה לפתוח את הדלת ולצאת. אני לא מצליחה. אני שומעת איזשהו קול, מישהו מזמזם שיר. אני בתוך התא ואני אומרת לו 'סליחה, אתה יכול בבקשה לעזור לי?'. תוך שנייה הוא קפץ מתא אחד לתא השני ומאוד מהר זה קרה".

הוא הוציא סכין?
"הוא הוציא סכין. ברגע שהוציא את הסכין, אמרתי לעצמי 'אוקיי. תשחררי'".

"תשחררי" – מה זאת אומרת?
"תשחררי, כאילו זה לחיות או למות. הבנתי את זה באותו רגע, שאם את מתנגדת או צועקת – גמרנו. לא היה לי שום כוח".

זה לא שהשתתקת. פשוט עשית בחירה מושכלת?
"התנתקתי. לחלוטין לא הייתי שם. התנתקתי".

את זוכרת כמה זמן זה נמשך?
"כלום זמן. אני לא יודעת להגיד עכשיו בדיוק כמה, כבר עבר זמן מאז. אבל כלום זמן, כי בשנייה שזה הסתיים, החבר שלי בא לשירותים וקרא לי 'נטלי, נטלי, כמה זמן את בשירותים?'. זאת אומרת, זה לא יכול להיות שזה הרבה זמן. ואתה יודע מה הדבר ההזוי שקרה? זה שהחבר שלי דחף את הדלת והדלת נפתחה. אז למה היא לא נפתחה לי? ואיפה כל האנשים שפתאום נעלמו? למה אף אחד לא נכנס לשירותים? כאילו, המון־המון שאלות יש לי והיו לי לאורך השנים".

יכול להיות שהוא הכין את זה מראש?
"יכול להיות שהוא סילק את כל האנשים או שסימן אותי כשנכנסתי לשם. ואז הוא אמר להם 'צריך לנקות, תצאו תצאו', ואז הוא סגר את הדלת. אז איך זה שלא שמעתי? הייתי אמורה לשמוע".

באיזה מצב החבר שלך מוצא אותך?
"לא טוב. ישבתי על הרצפה".

אפיסת כוחות?
"אפיסת כוחות. אתה יודע, זה להיזכר היום במשהו שהיה בגיל 15, מקומות שאני לא באמת רוצה להיזכר בהם יותר מדי, למרות שכבר עיבדתי את זה. לפעמים אני חושבת שאולי אני לא אגמור לעבד את זה. אבל אז בכלל זה הלך והחמיר".

כי בזמן שאת מדדה מהתא החוצה, מה קרה?
"השוטרים תפסו אותו והרביצו לו".

מתי הספיקה להגיע המשטרה? מי הזעיק אותם?
"אני חושבת שהחבר שלי צעק. אני לא יודעת, לא הייתי באמת שם. הייתי לגמרי מרחפת. הלכנו למשטרת רמת גן ושם עשו לי בדיקה".

אז בעצם לא לקחו אותך לבדיקת רופא?
"לא. עשו לי שם בדיקה".

ואת, ילדה בת 15, יושבת אצל חוקרת משטרה?
"לבד, בלי הורים, עד ארבע בבוקר".

איפה החבר היה?
"איתי".

השוטרים היו רגישים אלייך?
"לא. הדבר האחרון שהשוטרת אמרה לי היה 'אחרי שבדקנו את הכל, נראה לי שאת רצית את זה'. באותו רגע אני פשוט התעלפתי. זה היה משהו שלא יכולתי לשאת יותר. היא אמרה 'אני מצטערת, אני מצטערת. זו דרך חקירה, אנחנו עושים ככה חקירות נגדיות רק כדי לוודא שזה לא באמת'. וזה עוד אחרי שהשוטרים לקחו אותנו באותו ואן לתחנת המשטרה, כשכל הדרך הוא קורא לי 'זונה'".

הייתם באותו ואן?
"אני והחבר שלי מקדימה, והוא יושב מאחורה וקורא לי 'זונה' כל הדרך, והשוטרים דופקים לו מכות ברגליים וצועקים עליו 'תשתוק, תשתוק', אבל הוא המשיך לצרוח".

התוקף היה צעיר?
"בן 30 פלוס לדעתי. קוראים לו מוחמד, והוא עבד באולמי רסיטל. זהו, אין לי עוד פרטים מעבר לזה, כי לא עשיתי עם זה כלום".

מה היה כשחזרת הביתה, סיפרת להורים?
"לא. הם היו בחו"ל".

והחבר לא סיפר?
"לא. הייתה בושה".

עברת אונס, את קטינה, אף אחד לא התקשר לסבתא? לאבא ואמא? לא ניסה להשיג את אח שלך?
"סיפרתי לאח שלי למחרת. הוא אסר עליי לצאת מהבית, בגלל שחזרתי הביתה בארבע בבוקר אחרי שהוא אמר לי לחזור ב־12 בלילה. ואני, שרציתי לפגוש את חבר שלי, סיפרתי לו כי רציתי שיחמול עליי".

איך הוא הגיב?
"הוא היה מזועזע. הוא אמר 'אני נכנס בו, אני אעשה ככה ואני אעשה ככה ואני אעשה ככה'. אמרתי לו 'אם אתה אוהב אותי, תניח לסיפור הזה'. רק הלכנו ביחד למשטרה".

פתחת את זה איתו מאז? דיברתם על מה שהיה?
"לא. מאוד קשה לי לדבר על זה עם המשפחה".

ומה עם ההורים?
"סיפרתי להם אחרי שנים. היה להם קשה, ואפשר להבין למה. רגשות האשם, שהם לא היו שם, לא היו בשביל לעזור לי, בשביל להציל אותי. זה דור אחר, דור שהחזיק את זה כבושה, כאות קין".

חודשים ספורים אחרי אותו ריאיון אצל רשף, פרצה מגפת הקורונה, ועטיה מצאה את עצמה בבית. משהו אצלה התחיל להיות לא שקט. כדי להתמודד היא פנתה לעישון מריחואנה. "אני מתחילה לעשן וויד. המון, בכמויות", היא מספרת. "אני לא מבינה למה. מה יש לי? מה אני רוצה להדחיק? מה אני רוצה להשקיט?".

לפני הקורונה, במסגרת לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן התקבלה להיות עוזרת מחקר בטיפול בעזרת MDMA לאנשים עם פוסט־טראומה, "ואני בכלל לא קולטת שאני פוסט־טראומטית, שאני צריכה לשים את עצמי שם כמועמדת".

אל המחשבות העמוקות הצטרפו גם פלאשים. "התעוררתי לילה אחד, שמתי את הרגליים על הרצפה ופתאום פלאשים", היא מספרת. "אני לא יודעת מאיפה זה הגיע. ופתאום עוד פלאשים ועוד פלאשים. דברים ששכחתי. פתאום הבנתי שמה שקרה בגיל 15 לא היה הדבר הראשון. היו כל כך הרבה דברים שקרו, קצת לפני, קצת אחרי".

במה את נזכרת? דמויות, פרצופים, סיטואציות, אנשים?
"הכל. בבת אחת. ואני מעשנת כדי לשכוח וכדי לישון, וזה רק נהיה גרוע יותר. הראש כמו אש. זה כאילו אתה נשרף, אתה פשוט עולה בלהבות".

מה צף בזיכרונות האלה? מתי הייתה הפעם הראשונה שתקפו אותך מינית?
"זה היה בסביבות גיל 6. אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל זה היה מישהו שהכרתי אז. הפעם האחרונה הייתה כשהייתי בת 32. כשהייתי אז גרושה, הייתי אמא".

ואחת הנשים המפורסמות בארץ.
"כן, והוא היה באופן עקיף מתחום הבידור".

עטיה חושפת כעת אירוע טראומטי שחוותה כדוגמנית צעירה שהחלה את דרכה בחו"ל: "הוא היה המנטור שלי, כמו אבא בשבילי, הוא היה כל עולמי. האמנתי בו והוא אנס אותי".

"זה קרה בדירה שלו", היא מספרת. "אני ודוגמנית מסלובקיה שהייתה חברה שלי, היינו רעבות ולא היה לנו כסף. הוא אמר 'בואו לדירה שלי, אכין לכן פסטה לארוחת ערב'. הוא הזמין את חבר שלו והם באמת הכינו לנו ארוחת ערב, אבל אחר כך קרה הדבר הנורא בעולם, והוא אנס אותי בזמן שהחבר שלו אנס את חברה שלי. אין לי מושג איפה היא היום, הייתי שמחה לפגוש אותה. כמה ימים אחרי המקרה הלכנו לעשות קעקוע ביחד, כדי לזכור את מה שעברנו, לזכור את שתינו יחד".  

המשכתן לעבוד איתו?
"לא. לשתינו היה ברור שאנחנו חוזרות הביתה – היא לסלובקיה ואני לארץ".

היא ממשיכה לספר על מקרה נוסף שאירע לה בארץ, כשהייתה בת 21, "והוא אחד הקולנוענים הידועים, ועבדתי איתו על סרט, והוא מגיע אליי ומתחיל להשתפשף, ואני בורחת ממנו ומתה מפחד".

התעמתת עם מישהו מהתוקפים שלך?
"היה לי עימות עם אדם אחד, על מקרה שקרה לי בגיל צעיר. זה לא עלה יפה. הוא לא שיתף פעולה. באתי לדבר איתו, להתעמת, והוא אמר לי 'זה לא קרה, את משוגעת'. אין דבר יותר מחרפן ממישהו שאומר לך 'זה לא קרה' כשזה קרה. תבקש סליחה, תגיד שעשית טעות, תן איזו תחושה שאתה רואה אותי. 'זה לא קרה'? מה, אני מפברקת?".

באותם ימים של קורונה, כשהפלאשבקים לא הרפו, היו איתה בבית שני ילדיה מנישואיה הראשונים, עומר (25) ועינם (21). "לחוות את זה מול הילדים זה הדבר הכי נורא שקרה לי אז", היא אומרת. "הם ראו את האמא החזקה, הסנטר של הבית, מתרסקת פתאום".

מה זה מתרסקת?
"במיטה. לא מתפקדת בכלל. לא מכינה אוכל, לא כלום. סמרטוט. הם כעסו עליי, לא הבינו".

חברה לקחה אותה לפסיכיאטר שמתמחה בטיפול בדיכאון בעזרת קטמין. את הטיפול עשתה בבית החולים הדסה, קיבלה את הקטמין בזריקה לווריד. פעמיים עברה את הטיפול, והתוצאות שלו היו רחוקות מלהיות טובות. "זה מה שהיה חסר לי בשביל להשתגע, להתחרפן באופן מוחלט", היא אומרת.

מה הטיפול גרם לך?
"וואי, אלוהים. איזה מחשבות. זה העצים הכל. במקום להרגיע, במקום להשכיח, במקום לנקות, לרפא, זה עשה לי 'בומים'. אני מנסה ללכת עם הכלב שלי, להוציא אותו לטיול מחוץ לבית, ואני מפחדת מהאנשים בחוץ".

עטיה מספרת כי התחננה לעזרה, ביקשה להיכנס למחלקת "מגן", שנמצאת במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב ומיועדת לנשים שסובלות ממצוקה נפשית בעקבות פגיעה מינית. ויש שם תור ארוך, כי בעקבות הקורונה מתברר שהטראומה התפרצה אצל נשים רבות. "ואני זקוקה לעזרה", היא מספרת. "ולא היה אכפת לי כבר ללכת למקומות אחרים אבל כל המחלקות מלאות, אז שלחו אותי למכון גמילה".

למה? חשבו שהגעת למצב שלך בגלל השימוש בוויד?
"הפסיכיאטר אמר 'בואי ננקה אותך מהוויד עד שיגיע התור שלך לאיכילוב. ואני מגיעה למכון הגמילה ונמצאת שם עם נרקומנים שמכורים להרואין וקוקאין וקריסטל, ואני קטנה כזאת, מנסה להבין מה אני עושה שם, וזה רק עושה לי גרוע יותר. הרבה מהמכורים גברים, ואני יחד איתם, וזה עושה לי רע, וגם שם אני חווה את הפלאשים ואת ההבזקים".

איזה פתרון לא נכון מצאו לך.
"ממש. נתנו לי כדור שנותנים לכל המכורים שמגיעים לשם, והוא גרם לי לגרור את רגל ימין. זו תחושה נוראית. הבדידות הייתה קשה, ועוד הילדים שלי לא רצו לבוא לבקר אותי".

שלושה שבועות היא הייתה שם, "וברחתי", היא מספרת. "זה הפחיד אותי. נתנו לי טיפול לא נכון ואז שלחו אותי למכון גמילה למרות שהוויד הוא לא הסיבה למה שחוויתי".

ואז היא הגיעה לאיכילוב. "במצב אובדני", לדבריה.

ניסית לעשות מעשה?
"כן".

ניסית ליטול את חייך?
"כן".

באיזו דרך?
"הייתה לנו דירת גג, קומה 4".

אל תגידי לי שקפצת.
לא קפצתי. אבל רציתי.

כשהגעת לאיכילוב, איך היה?
"בכיתי כשחבר שלי נפרד ממני באיכילוב. אמרתי 'אני לא רוצה להישאר כאן'. האחות אמרה לי 'את עוד תראי שכשתעזבי, את תבקשי להישאר'. וככה זה היה. אנשי הצוות במחלקה היו פשוט מלאכים".

ואיך זה להיות נטלי עטיה המוכרת במחלקה פסיכיאטרית?
"חלק מהמטופלים זיהו אותי, אבל הרגשתי שאני כמוהם, שאנחנו ביחד כולנו. הפכנו להיות חבורה. מה שהם עשו באיכילוב זה לתת לי מנוחה ולעשות מה שאני רוצה".

את עדיין בטיפול תרופתי?
"כן, וברור לי שיש לזה השלכות ארוכות טווח. אני לא יודעת אם אהיה עוד פעם במצב שבו אצטרך ללכת לאיכילוב או לבית מאזן, ורגע לנוח, לעבור טיפול, להתחזק".

בשנים האחרונות עטיה חזרה למסך הקטן. היא השתתפה בעונות השנייה והשלישית של הסדרה "מנאייכ", ובקרוב תעלה הסדרה "מיוחדת" בכאן 11, שם שיחקה בתפקיד ארכיאולוגית ימית.

למה החלטת עכשיו לפתוח את הסיפור הזה?
"קודם כל, נמאס לי להסתיר. אני לא מתביישת. רק באיכילוב הבנתי שהבושה יצאה מהחיים שלי. אני לא עשיתי משהו לא טוב או לא בסדר. המקום הזה של ההסתרה – לזרוק את זה לפח ולבוא בפנים גלויות וחשופות שיכולות גם לעזור לאחרים".

"אלו החיים שלי", היא מסכמת, "זו מי שאני. אני לא יודעת איך הייתי כיום אם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי, ואני גאה בעצמי על זה שאני עומדת על הרגליים. זה ממש לא מובן מאליו".