ביום שלישי השבוע פתחה המשטרה הצבאית במבצע של מעצרי המשתמטים, רובם – מהמגזר החרדי. באותו רגע פתחו רבים במערכת הפוליטית יומנים וסימנו שלושה תאריכים אפשריים לפירוק הממשלה ולבחירות מוקדמות. האופציות הן: אוקטובר 2025, מרץ 2026 או יוני־יולי 2026. שתי אפשרויות מתוך השלוש נובעות מההערכה כי סוגיית גיוסם של בני הישיבות לא תגיע לפתרון, והאבן הזאת תמשוך את הממשלה אל המים עמוקים ותטביע אותה סופית ללא סיכויי הצלה.

זוהי היום הדעה הרווחת בקואליציה, ובשונה מאין־ספור הערכות פוליטיות אחרות שהתבררו כספינים וכאזעקות שווא – ההערכה הזאת בהחלט משקפת את המציאות. שום דבר לא מסוגל לפרק את "גוש הליכוד", את שותפות הגורל העמידה באש ובמים בין החרדים, הדתיים והליכוד – פרט לסוגיית גיוס החרדים.

מה שלא עשו הרפורמה המשפטית, אסון 7 באוקטובר, הוויכוח סביב סדרן של מטרות המלחמה והמלחמה עצמה – מסוגל לעשות ויכוח בלתי פתיר על סעיף אחד לא פתיר בטיוטת חוק הגיוס. או בתסריט עוד יותר דרמטי ובלתי ניתן לשליטה – זה מה שמסוגל לעשות שוטר צבאי אחד בודד, שיחליט לבצע את המשימה שהוטלה עליו ויעצור משתמט חרדי בדרך שבעיני ההנהגה החרדית תיתפס כבלתי ניתנת להכלה.

המועד האפשרי הכי אופטימי בין שלושת הפסימיים הוא קיץ 2026. התחזית הזאת עתידה להתגשם במקרה שהגאון הפוליטי בנימין נתניהו, בשילוב עם מזלו הפוליטי הלא פחות גדול (אם יהיה לו), יצליח להתגבר על המוקש הקטלני של סוגיית הגיוס של צעירי המגזר החרדי, והממשלה תתקדם לעבר המוקש הבא – התקציב.

כך או כך, תקציב 2026 לא יעבור. אין לו סיכוי. איש במערכת הפוליטית אינו חולק על הקביעה הזאת. מחירי המלחמה הקשים, והגזירות והקיצוצים שמוכרים לנו מהתקציב הנוכחי אינם צפויים להיעלם בחודשים הקרובים. הם יהיו גם בתקציב הבא. השילוב הקטלני בין הגזירות התקציביות לבין המועד האחרון לאישורו – חודשים ספורים לפני מועד הבחירות לכנסת לפי החוק (נובמבר 2026) – הופך את אירוע התקציב לבלתי ניתן לביצוע.

רק לא באוקטובר

מעבר לתקציב, בליכוד יודעים להצביע על עוד סיבה לכך שנתניהו יעדיף להקדים את הבחירות מנובמבר לקיץ 2026: ציון שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר. הדבר האחרון שחסר לנתניהו בבחירות הוא הרושם הכבד שיותירו אירועי הזיכרון הקודרים רגע לפני שהאזרחים יהפכו לבוחרים וילכו לקלפיות. לכן, אם כבר מגיעים לשנת בחירות – הקיץ עדיף על הסתיו.

רק שלא רבים, כולל בליכוד, מאמינים שהקואליציה תדע לצלוח את אירוע חוק הגיוס. עד מבצע המעצרים ההנחה הייתה כי בהיעדר הסכמות סביב סעיפי החוק, החבילה הקואליציונית עתידה להתפרק עם פתיחתו של כנס החורף של הכנסת. חגי תשרי יסתיימו – והמשבר יגיע. משתנה המעצרים, שנכנס למשוואה השבוע, שינה את התמונה כולה.

בשונה מהמכשולים שנתניהו ואנשיו נאלצו להתמודד איתם עד כה, הנחיית הרמטכ"ל לאכוף את החלטת בג"ץ ואת הוראת היועמ"שית היא אירוע שונה בתכלית. זה כבר נכתב בטור זה לפני שבוע, וראוי לחזור על כך שוב: הרמטכ"ל אייל זמיר אינו שחקן פוליטי, וכל מי שמנסה בכוח לסמן אותו ככזה – מעוות את המציאות. בדיוק מהסיבה הזאת, מהיותו של הרמטכ"ל דמות לא מעורבת פוליטית, האירוע עלול לצאת מכלל שליטה ולהפיל את הממשלה מבלי שהיא תהיה מסוגלת לבצע פעולות מנע כלשהן.

בנקודה הזאת הגענו לתאריך הבחירות האפשרי, הפסימי מבין השלושה מבחינת אנשי הקואליציה – אוקטובר 2025. גם אם יולי אדלשטיין יהפוך ליקירו של הרבי מגור ויתיישר בבניית חוק הגיוס עם דרישות הרבנים (ספוילר, הוא לא) – זה כבר לא האירוע. מספיק כאמור שכמה תלמידי ישיבות שקיבלו צווי גיוס – ובדיוק כפי שלימדו אותם הרבנים, קרעו אותם, זרקו את פיסות הנייר לפח והמשיכו לישיבה כרגיל – ייעצרו בתוך הישיבה או בסמוך אליה על ידי השוטרים הצבאיים, ומכתבי הפרישה של השרים וסגני השרים מיהדות התורה ומש"ס יישלחו למזכירות הממשלה בתוך שעות ספרות.

וגרוע מכל, לאיש במערכת הפוליטית אין ולא תהיה שליטה על האירוע. לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון יפתרו את הבעיה בהרמת טלפון לרמטכ"ל. הם גם לא יעשו זאת, כי הם יודעים היטב איך שיחה כזאת צפויה להסתיים. כבר עלו קולות בסביבת נתניהו שקראו להעביר תכף ומיד החלטת ממשלה שתעצור את מבצע האכיפה של צה"ל עד הדיון בבג"ץ. ספק אם הרעיון מבוסס משפטית, ספק אם בכלל יש דרך פוליטית למנוע ציות של צה"ל להחלטות בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה.

רולטה חרדית

הפתרון הוא חוק גיוס. כמה גורמים ששוחחו לאחרונה עם נתניהו, שמעו ממנו שהוא נחוש להעביר את החוק ולהסיר את האיום האמיתי היחיד מעל צווארו. "נעביר את החוק בכל מחיר. אם יולי הוא הבעיה – אז הבעיה הזאת תיפתר" – זה פחות או יותר הניסוח. וזה בדיוק הפרדוקס.
מבחינת נתניהו, הלוואי שח"כ יולי אדלשטיין – יו"ר ועדת החוץ והביטחון, אשר ממשיך להתעקש על "חוק גיוס אמיתי" – יהיה המכשול.

בשנות הקריירה הפוליטית שלו פיצח נתניהו מאות מכשולים פוליטיים כאלה, ואף מסובכים הרבה יותר. הבעיה שלו הפעם אינה פוליטיקאי כזה או אחר, וגם לא הפוליטיקה בכלל. הבעיה שלו היא המרוץ נגד הזמן והפקטור של מזל או של ביש מזל גרידא.

גם אם אדלשטיין כאמור יתיישר במקסימום הבלתי אפשרי, והחוק שנכתב בוועדת החוץ והביטחון יעבור הכי חלק אצל ההנהגה הרבנית של ש"ס ויהדות התורה – השלמת הטיוטה תיקח זמן. כמה שבועות. אולי שבועות ספורים. בינתיים, תמשיך המשטרה הצבאית בכל יום לאכוף ולעצור.

מספיק שהרולטה הרוסית (חרדית?) הזאת תסתיים פעם אחת לרעתה של הממשלה, ומנגנון המשבר יופעל – גם אם אף צד לא ירצה בכך.
זוהי תמצית ההיגיון של ההנהגה החרדית, היגיון שלאו דווקא תואם את ההיגיון הפוליטי. פוליטית, החרדים הם האחרונים שירצו לחפש את מזלם בחוץ. הרי הם לא מעריכים, הם יודעים במפורש, שבחוץ לא מצפה להם שום אופציה טובה יותר מממשלת נתניהו המכהנת. היציאה לבחירות תקפיא את המצב הקיים כפי שהוא: ללא חוק, ללא מענקים, ללא הטבות כלכליות, ועם עשרות אלפים צעירים שמוגדרים כמשתמטים לפי חוק שירות הביטחון.

המצב הזה לא צפוי להשתנות לטובה, הרי הבחירות לא מבשרות לחרדים טובות. אין בנמצא ראש מפלגה אחד שמבטיח לחרדים חוק פטור מגיוס כרצונם. אלטרנטיבה – אין. לא קיימת. בעצם, יש לחרדים אלטרנטיבה אחת: לעבור לאופוזיציה, ובכך לבטא אמירה ערכית כי עדיף לא להיות שותפים כלל לשלטון שפוגע בעולם התורה. הפרדוקס כאמור הוא בכך שלא הליכוד ולא החרדים מעוניינים בהליך הגירושים, ובאותה נשימה – שני הצדדים מביאים בחשבון שתסריט הגירושים קרב ובא.