טלוויזיה
חתונה ממבט ראשון: כשהאלכוהול חשף סדקים שלא ראינו קודם
סוף-סוף הגיע רגע השיא של העונה – סופ"ש הזוגות! הרגע שציפיתי לו בכליון עיניים. איילה ושחר פורצים ראשונים אל בית הארחה, וכמעט מיד בעקבותיהם, חן וברק מגיעים כשידיהם שלובות. הם לא מסתפקים בזה – השלט שהם תלו על דלת החדר שלהם הופך לנקודת שיחה שגורמת לאיילה להרים גבה.
ואז מגיע רגע ההפתעה הראשון: חיה ומור נכנסים, ומסתבר שאיילה וחיה כבר מכירות זו את זו. מתברר שהשתיים נפגשו באירוע "בין הקולות" שחיה ארגנה עבור נפגעי עוטף עזה. מור חושב שהם הכי צעירים מבין הזוגות, "אני שש שנים מעליה אבל אני הרבה יותר מטומטם", מודה שחר בחיוך בזמן שכולם מחליפים חוויות ראשונות וממתינים לבר ואור, שצועדים פנימה בסטייל אלגנטי.
אז למה אני אוהבת כלכך את סופ"ש הזוגות בכל עונה? כי זה המקום שבו הזוגות נחשפים באמת – מגלים את הפוטנציאל האמיתי של החיבור ביניהם, לטוב או לרע. כאן, כשהם נשענים זה על זו ונהיים תלויים אחד בשני, מתבהר מי באמת מתאים ומי לא.
זה מרחב קסום שבו פערים מתמלאים כמו פאזל מושלם: לפעמים הנוכחות של בן או בת הזוג הופכת להיות מקור כוח ולפעמים… היא חושפת סדקים שלא ראינו קודם.
המתח באוויר כמעט מוחשי כשכולם סורקים זה את זו בעיניים בוחנות – מי נמצא באיזה שלב של הקשר? מי מחובר יותר ומי פחות? איזבל, בעיני הנץ החדות שלה, מזהה מיד שכולם עונדים טבעות נישואין נוצצות מלבדה ונועם. "אנחנו לא שם", היא מודה בגילוי לב. "מהפיפי היה לכם חיבור?" איזבל שואלת את רוני ושקד עם סקרנות לא מוסתרת, "יואו איזה כיף לכם". הכוסיות מתקרבות זו לזו לחיים ראשון, וסופ"ש הזוגות רק מתחיל להתחמם.
"אני כל יום מתאהבת בעוד משהו", מודה חן, ובר וחיה פשוט נמסות. ואז מגיעה ההשוואה שריחפה באוויר לאורך כל העונה – חן חושפת שלמרות היותה רחוקה מהדת, המראה של ברק מניח תפילין דווקא מקרב אותה אל המסורת. לעומתה, חיה משתוקקת לחוויה דומה, אך יודעת היטב שאצל מור זה לא קורה, וכנראה גם לא יקרה בעתיד.
ואז קורה הרגע – כשאדרנלין ואלכוהול נכנסים לתמונה, שחר סוף-סוף מנשק את איילה (!). הייתי מוכנה לחכות עונה שלמה רק בשביל הרגע הזה – אדון "לא נמשך" פתאום משחרר את המעצורים. נראה שהיה צריך משהו שידחוף אותו אל הפינה, וזה בדיוק מה שקרה. לרגע אחד, הוא פשוט הניח בצד את כל ההסתייגויות.
אפשר היה לראות את איילה מרחפת מאושר אפילו משתי שניות של הנשיקה הזו, ובאמת מגיע לה רגע של נחת. אמנם זה עדיין לא מבטיח כלום, אבל בהחלט מעורר תקווה שמכאן דברים רק ילכו ויתפתחו.
שחר גל ואיילה מינקר – רגע הנשיקה. "חתונה ממבט ראשון" (צילום :באדיבות קשת 12)
אבל אני לא קונה את ההתפרצות של שחר. כמו שרוני כל כך נכון ציינה, כולם ב"שואו אוף" – מחצינים את ההתנהגות שלהם מול המצלמות ומול הזוגות האחרים. ובתוך כל ההמולה הזו, מי שבלטו דווקא בשקט שלהם היו מינדי ואסף, שבחרו להתבונן מהצד על כל המהומה, כצופים מהורהרים במחזה האנושי שמתרחש מול עיניהם.
מור פתאום חווה "רגע הארה" מנועם – כאילו זו הפעם הראשונה שמישהו מציע לו לנסות באמת עם חיה. מצחיק איך הקוקטייל המנצח של אלכוהול ואדרנלין שוב מוכיח שהכל אפשרי. וחיה? היא קלטה מיד את השינוי, ולבה התמלא בתקווה זהירה: "בבקשה שזה לא רק כי הוא שיכור". בניגוד חד, נועם חוטף את המציאות הקרה מאיזבל כשהיא מבהירה מולו: "אין משיכה, אין רצון". פשוט וכואב.
וכשמגיעה הישיבה הקבוצתית והם נפרדים – הבנות עם הבנות והבנים עם הבנים – האמת יוצאת לאור בלי פילטרים. כמו מכונת אמת קולקטיבית, כל הסודות המוסתרים פתאום נחשפים: החוסר משיכה המטלטל בין שחר לאיילה, איזבל שוברת את החומות ופורצת בבכי, שחר מספר על הפיצוץ, וחיה מודה שעמדה לסיים את הקשר עם מור לפני שהגיעו לסופ"ש.
הכי היה לי כואב לראות זה את אופיר, שכל כך מתוסכל מאולה, המאכזבת של העונה. אבל אז פתאום אופיר אומר "כל מה שידעתי לפני חדל מלהתקיים", הייתי בטוחה שהוא הולך להודות באכזבה, אבל במקום זאת הוא מפתיע שהוא רואה בהם "פה עומק שאין לאחרים" מה?? באמת שמעתי נכון? הלב נצבט לנוכח התמימות שלו והרצון הטוב, בזמן שאולה נראית מכונסת בעצמה, מנותקת, כאילו נמצאת במקום אחר לגמרי.
בסיכומו של פרק, הוא בהחלט עמד בציפיות. אני זוכרת שבעונות קודמות הדרמה הייתה אולי יותר סוערת, אבל כאן היה משהו מעניין – הייתה הכלה של כולם, והחיבור בין האנשים כפרטים (לא כזוגות) הרגיש שהיה זורם וטוב.
למרות שנועם היה כוכב הערב, צר לי שאיזבל ראתה רק את ההפך ממנו. "יצא ממך צד שאני לא מכירה", איזבל אומרת לנועם, "אז זה אתה כשאתה משוחרר וחופשי" והתגובה הכואבת שלה: "אני לא אוהבת את האנרגיות האלו". אם אי פעם הייתה תקווה שאיזבל תשנה את דעתה ותגלה בנועם צדדים מושכים, המפגש הזה רק העמיק את הפער. אירוני איך כולם רואים בו רק טוב ורוצים אותו לידם, בזמן שהיא לא מתחברת לשום היבט של אישיותו.
עכשיו באמת אפשר לראות איך הזוגות עברו מסע אינטנסיבי בתקופה הקצרה שהם ביחד, וכיצד כל האמת יוצאת החוצה – לטוב או לרע. אצל רוב הזוגות פתאום התרחש פרץ אהבה וחיבור, ובאמת, היה די צפוי אילו זוגות יצאו מחוזקים ואילו לא.
"הרגשתי שאנחנו ברי מזל", אומרת מינדי בכנות, ואסף מסכים, "הרגשתי לא נעים באיזשהו שלב" וזה כל היופי שבזוגות עם החיבור האמיתי – הם לא צריכים דרמות גדולות, הם עושים את זה בשקט ובביטחון.
ולסיום – למרות שהפרק מסתיים באווירת אהבה ושמחה, הפרומו לפרק הבא מבטיח שכולם עומדים לאבד את זה. השקט שלפני הסערה? נראה שהדרמה האמיתית רק מתחילה.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
