דעות
בעימות בין הודו לפקיסטן – היחידה שניצחה היא דווקא סין
Published
12 חודשים agoon
באוגוסט 1947 נגזרה הודו לשתי מדינות – האחת שמשמרת את השם המקורי של תת היבשת ובה רוב הינדואי, ומיעוט מוסלמי שמונה היום 210 מיליון (כ-15% מתוך 1.4 מיליארד). בפקיסטן (ארץ הטהורים), שהייתה עד אוגוסט 1947 חלק בלתי נפרד מהודו, חיים היום כ-254 מיליון נפשות. רובם המכריע מוסלמים.
בשלושים ומשהו השנים האחרונות, הוקצנו המתחים בין מוסלמים להינדים בהודו על ידי הפוליטיקאים ההינדים של ה-BJP, מפלגת השלטון ההודית שבראשה עומד מודי, תוך כדי לחץ גובר על המוסלמים של קשמיר בעקבות אירועי טרור ומלחמת הגבולות עם פקיסטן, אותה מאשימה הודו בליבוי הטרור ועידודו על ידי מתן מקלט לקבוצות הפועלות נגד הודו.
אלא שהסיפור הוא יותר מפוליטיקה מקומית שמלחמת דת משמשת לה תירוץ ומאיץ. שכן, הסכסוך כמעט מראשיתו – היה סניף של סכסוך גלובלי על מי ישלוט בהרים הגבוהים בעולם, על מי הנהרות שמקורם ברמה הטיבטית, ועל נתיבי הים והמחצבים של אסיה ותת היבשת ההודית.
מהאטמה גנדי התנגד לקריעתה של הודו ולהפרדה בין תושביה על בסיס דתי, תהליך שהותנע על ידי משורר מוסלמי בשם איקבאל שהטיף לכך כ-15 שנים לפני הפירוק. אחמד ג'ינה, פוליטיקאי מוסלמי שהבין כי מוסלמי לא יהיה ראש ממשלה במדינה העתידה, הוביל את תנועת ההתבדלות.
האנגלים תרמו את חלקם כשהחליטו לחלק את הארץ בין הינדים למוסלמים, גרמו לכאוס וזרעו שנאה ופילוג. התוצאות המיידיות היו רצח גנדי, שהתנגד לחלוקתה של הודו, על ידי לאומן הינדי, וטרנספר כפוי ומבוהל של מיליוני אנשים שחצו את הגבולות החדשים מצד לצד, רכבות פליטים נטבחות בדרכן, וכפרים נשרפים על יושביהם. על פי ההערכות, נהרגו בטבח הדדי כמיליון הינדים ומוסלמים שמצאו את עצמם מהצד הלא נכון של הגבול.
קשמיר הייתה אמורה להיות הודית, כך החליט המהארג'ה ההינדי ברגע האחרון כשצבא פקיסטן דהר לתוך ממלכתו, עד שהגיע הצבא ההודי לעזרתו ועצר את הפקיסטנים בקו הרכסים. בסוג של משפט שלמה מודרני חולקה קשמיר בין פקיסטן להודו, מה שהפך את המקום לפצע פתוח עם טענות בעלות של שני הצדדים.
ב-1962 פלשו הסינים להימלאיה ההודית בהפתעה גמורה והשתלטו על שטחים נרחבים, והולידו את הברית בינם לפקיסטן נגד הודו. ב-1965 ניסו הפקיסטנים לבצע מחטף דומה במרומי ההימלאיה, ונהדפו על ידי ההודים במה שמכונה המלחמה השנייה.
שתי המלחמות האלו גרמו לפקיסטן להעביר שטח נרחב לסינים בהימלאיה ולהסכם שבו ייבנה כביש בין קשגר, העיר המערבית בסין, לאיסלמבאד בירת פקיסטן, שתחצה את רכס הקראקוראם דרך מעבר קהנג'וראב.
הדרך נבנתה במימון ועבודה סינית, ובמחיר גבוה של חיי אדם בשל קשיים עצומים, לאורך 2,000 קילומטרים, ונחנכה ב-1986. ב-1991 תפסתי עליה טרמפים כחלק מהמסע הגדול שערכתי אז על דרך המשי, דרך קשה ונפלאה שקושרת את סין ופקיסטן, ומאפשרת לסינים גישה לנמל הגדול של קראצ'י ומעבר יבשתי ימי שעוקף את מיצר מלאקה לא רחוק מסינגפור, שבו פועלים שודדי ים ובעתות מלחמה ניתן לחסום אותו בקלות יחסית. הברית עם פקיסטן מאפשרת לסינים לאיים על הודו לא רק מצפון – אלא גם ממערב.
במהלך 30 השנים מאז, שודרגה הדרך לאוטוסטרדה רחבת ידיים ומהירה מהצד הסיני. הצד הפקיסטני עדיין נחמד ושווה, ועובר בעמק ההונזה היפה להפליא.
השנאה והתחרות בין פקיסטן והודו לובתה עוד יותר כשהגנרל ג'ק פארג' רפאל ג'ייקוב, המפקד היהודי של הצבא ההודי, כבש את בנגלדש ב-1971. עד אז נקרא החלק הזה פקיסטן המזרחית. ההודים הם שנתנו לה עצמאות והפכו אותה למדינה עצמאית.
במשך לא מעט שנים הייתה הודו מדינה שנמנתה באופן מסורתי על גוש המדינות הלא מזדהות, עם נטייה לארצות ערב ותמיכה סובייטית בנשק ומשאבים. לעומתה פקיסטן, למרות שיתוף הפעולה עם סין, ניזונה מנשק והשפעה אמריקאיים ומקשרים הדוקים עם הסעודים שמימנו את הקמת המסגד הגדול בבירה המוסלמית החדשה של פקיסטן – איסלמבאד.
ב-1989, עם התמוטטות האימפריה הסובייטית ופנייתה ההדרגתית של הודו מערבה, הפכו הקשרים עם ישראל לגלויים. לקשרים האלו קדמו קשרים סמויים, שכן ישראל סיפקה להודו עזרה צבאית כבר לאחר תבוסתה במלחמה עם סין בהימלאיה ב-1962, וכך גם במלחמה ההודית-פקיסטנית השנייה ב-1965. ב-1971 סיפקה ישראל נשק למורדים הבנגלים.
החל משנות התשעים של המאה ה-20 החלה ישראל לספק מידע ונשק להודו. שנות התשעים הראשונות היו גם השנים שבהן יצאה סין מבידודה והחלה בקפיצתה הגדולה קדימה. גם שם, ובמקביל לקשרים עם הודו, הציעה ישראל את שירותיה הטובים – בעיקר בנושא הביטחוני.
מטוס ה-J10 הסיני הוא צאצא של ה"לביא", שמהווה את חוט השדרה של חיל האוויר הסיני, והסינים מכרו ממנו לפקיסטן וחימשו אותו בטילי אוויר-אוויר ארוכי טווח מתוצרתם. השילוב הישראלי-סיני הצליח יפה בקרבות האוויר בסיבוב הקרבות האחרון בין פקיסטן להודו. השילוב של אוויוניקה ישראלית וטילי אוויר-אוויר סיניים ארוכי טווח הפילו, על פי המקורות, 5 מטוסים הודים ובהם גם מטוסי רפאל – פאר התעשייה האירופאית.
ייתכן שהאמריקאים שהפילו את פרויקט ה"לביא", בהביטם אחורה, מצטערים שלא מנעו את זליגת הפרויקט לסין, שכן האוויוניקה הישראלית מסתברת כפלטפורמה מצוינת וכשובר שוויון במרוץ החימוש בין המעצמות.
הקרב החדש בשמי ההימלאיה והפנג'אב, מסמן כיוון חדש למאבק גלובאלי שנע בכמה חזיתות. המלחמה הזו שונה לגמרי מהמלחמה הקודמת בין פקיסטן להודו ב-1998 בחזית קרגיל – לאורך קו הפסקת האש בין קשמיר ההודית לפקיסטנית.
הייתי כנראה הכתב הזר היחיד שכיסה את המלחמה בהרים הגבוהים בעולם. זו הייתה מלחמה בין סיירי לאדאק לבין סיירי גילגיט – אנשי ההימלאיה שנלחמו אחד בשני משני צידי קו הפסקת האש. ההודים עלו רגלית וכבשו את המוצבים שבנו סיירי גילגיט הפקיסטנים בצד ההודי. עד לסיבוב הזה, ניצחו ההודים בכל העימותים מול הצבא הפקיסטני.
הסיבוב הנוכחי, שהחל מפיגוע טרור בפאהלגם – אחד מאתרי הסקי השווים והחביבים על ההודים ממזרח לסרינגר, ונענה בתגמול הודי זועם נגד מה שהודו הגדירה כמטרות טרור, הסלים במהירות להחלפת מהלומות אוויריות וירי טילים ומל"טים מתאבדים. בשונה מאוד מהמלחמה המאוד פשוטה שהייתה בין חילות הרגלים, כאן היו הפגזות של שתי המדינות שלוו בהפצצות וקרבות אוויר בגבהי ההימלאיה.
הסיבוב הנוכחי דומה מאוד ושונה לגמרי, אם כי נע על ציר שהחל בחלוקתה של הודו ובמלחמה ההודו סינית ב-1962 שבה הפסידו ההודים שטח נרחב בהימלאיה. הברית שבין סין לפקיסטן נולדה אז, שכן לסינים היה חזון ישן אותו יישמו עם כיבוש טיבט בין 1952 ל-1959, אז נמלט הדלאי לאמה להודו והקים את ממשלתו הגולה – השתלטות על המים של אסיה. כמעט כל הנהרות של דרום-מזרח אסיה וסין נובעים מהרמה הטיבטית: הנהר הצהוב, היאנג צה, המקונג, האירבדי המיאנמארי, האינדוס הגדול וגם הגנגס. הסינים השתלטו על ראש האינדוס במלחמה ב-1962 והתקרבו מאוד לראש הגנגס בגנגוטרי. הסינים מחזיקים בידיהם את רוב מקורות המים של מזרח אסיה ותת היבשת הסינית.
עליית ה-BJP ההודית הלאומנית בראשות נרנדה מודי לשלטון לא היטיבה את היחסים עם נתיני הודו המוסלמים ועם פקיסטן. מרוץ הנשק התעצם. ישראל נהנית לספק את הנשק לצד ההודי, והסינים מספקים לפקיסטנים את המיטב הסיני.
נקודת ההידרדרות חלה לפני כ-6 שנים, ב-2019, כשההודים חנכו את הראם מנדיר – המקדש של רמה באיודיה על חורבות הבאברי מסג'יד –מסגד שנבנה לכבדו של באבור – המלך הטורקו-מונגולי הגדול שכבש את הודו במאה ה-16 והשליט את המוגוהלים, עד שהודו נשדדה על יד הבריטים שחילקו אותה כאילו הייתה שלהם לחלוקה.
הדריסה הדתית עוררה את שדי הלאומנות שטופחו על ידי מפלגתו של מודי ובעקבותיה נחקקו, באותה השנה, עוד שני חוקים – חוק מפקד האוכלוסין של המדינות בצפון מזרח הודו, שחלקן מוסלמיות – חוק שנועד להרחיק ולגרש משם כמה שיותר מוסלמים לבנגלדש, אם נולדו ואם לא נולדו שם, שכן לרבים מתושבי האזור אין תעודות לידה. החוק הנוסף היה ביטול הזכויות המיוחדות והאוטונומיות של קשמיר ההודית ואישור להינדים לקנות אדמות במדינה.
זכויות היתר של קשמיר ניתנו על ידי נהרו למהארג'ה ההינדי של קשמיר ב-1947, כשהתלבט אם להצטרף להודו או לפקיסטן, ובעיקר חשב שיוכל להישאר עצמאי בין שתי המדינות – מלך הינדי שנתיניו מוסלמים. מאז 1998 נמצאת קשמיר תחת כיבוש למעשה, עם מאות אלפי חיילי הודים בכל מקום. מבצעים נגד טרור עוצר והינדואיזציה דורסנית.
כל אלו לא מצליחים לדכא את הטרור הקשמירי. פעולת הגומלין של הסיבוב הזה, בעקבות פעולת הטרור האחרונה בפהאלגאם, היא תוצאה של תסכול הודי. עד היום לא הצליחו מכות אוויריות לחסל טרור. אלא שהסיבוב הזה העלה שאלות קשות ביחס למוכנותה ועוצמתה של הודו (צבא של כמיליון חיילים וצבא מילואים בגודל דומה – הצבא הגדול בעולם לאחר סין).
פקיסטן היא אומנם אויב ישן עם חשבונות ארוכים בין הינדים למוסלמים, אבל היריבות הגדולה בחלק הזה של העולם היא בין סין והודו. יריבות כלכלית, טריטוריאלית וצבאית. ניסיונות להשתלט על מקורות מחצבים (הסינים מובילים) על מים (שוב הסינים) ועוצמה צבאית שאמורה לגבות את הדברים, שכן הודו שולטת על נתיבי השיט באוקיינוס ההודי ובים אנדמן, ויכולה לעצור את הסחר הסיני הימי. על מנת למנוע מצב כזה – הסינים מפתחים מערך של רכבות חוצות יבשות.
לא מן הנמנע שהפגיעה באוניות שיצאו מהודו לכיוון ישראל, במרחק קטן יחסית מחופי הודו, הוא ניסוי סיני שבו העבירו לאיראנים טילים – שהועברו לחות'ים – על מנת לאותת להודים כי נתיבי הים שלהם פגיעים, וכי הברית עם ישראל והמערב לא תגן עליהם.
הסכסוך בקשמיר בין פקיסטן והודו ראשיתו בסכסוך דתי בן אלף. אלא שהסינים לא דתיים, ובמקרה הזה נראה שהם בהחלט בעד לתת להודו לטעות ולחטוף על האף, על מנת שיהרהרו שוב אם הם רוצים לפגוע באינטרסים סיניים. מה שבטוח הוא שבסכסוך הזה, שיש להניח שידעך ויתלקח עוד כמה שנים מחדש, יש מרוויחה אחת גדולה – סין, ומפסידה ודאית – טאיוואן.
קשה להניח שעם העוצמה והטכנולוגיה הצבאית העקיפה שהפגין ה"לביא" הסיני המצויד בטילים מרחיקי פגוע, יהיה מישהו שבאמת ינסה להציל את טאיוואן מהפלישה הסינית הקרבה. שלא לדבר על המתווך העכשווי – טראמפ, שבעיניו טאיוואן, הודו או פקיסטן, הן עניין עסקי שאפשר למכור אם הוא גוזר קופון.
כישלונה של הודו במערכה הנוכחית לא תקדם פתרון בסכסוך המקומי על ההימלאיה, אבל מעמידה אותה בנקודת חולשה מול העוצמה והטכנולוגיה הסינית. הדרקון העולה והמאיים של המזרח.
You may like
דעות
בגלל התנהלות הממשלה: הפלסטינים מקבלים פרס על ה-7 באוקטובר
Published
9 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
כאשר משה ירד מהר סיני, אוחז בלוחות הברית, הוא הבחין כי בני עמו, ישראל, חוגגים סביב עגל הזהב. הו לא, הוא אמר וניפץ את לוחות הברית. העם לא ראוי לקבל אותם, אמר לעצמו.
לנתניהו אין כבר הרבה מה לשבור. השבוע נפלה גם ההסברה. האמת, סוג של עגל זהב שישראלים החלו לפתע לסגוד לו, מטפחים איזו אמונה מוטעית כי הוא יביא לחייהם, לחיינו, מזור ותקווה. אז לא, האמת היא בלוחות הברית, האמת היא המדיניות שנקטה ישראל ונוקטת – ואת המדיניות הזאת עגל הזהב אכן לא יכול להציל.
אני מאמין גדול בהסברה, או בהגדרה היותר נכונה – ״דיפלומטיה ציבורית״. מדוע יותר נכונה? כי היא משייכת אותה לעולם הדיפלומטיה, ומבליטה היבט יחסית חדש ושונה של העולם הזה: ניהול ענייני הדיפלומטיה בגלוי, בשקיפות וכלפי קהלים גדולים, עמים שלמים או קבוצות וקהילות, שלפעמים אפילו חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כך פועלות הרשתות החברתיות בימינו.
האמריקאים היו הראשונים להפוך את הדיפלומטיה הציבורית למכשיר במדיניות החוץ שלהם, כאשר הם מחזקים אותה הן בכלים ובמכשירים להשפעה ולשכנוע, והן במחקרי עומק, שתפקידם לבחון את ההשפעה, לתעד אותה ולייעל אותה.
הדיפלומטיה הציבורית זינקה קדימה לבמה הראשית אחרי מלחמת העולם השנייה בקרב שהתחולל בין שתי מעצמות־העל ארה״ב ורוסיה על ההשפעה בעולם שלאחר המלחמה. היא שקעה מיד לאחר נפילת חומת ברלין בסוף שנות ה־80, במה שנטו לכנות בטעות ״סוף ההיסטוריה״, אבל חזרה ובגדול כאשר מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר והעולם נכנס לסחרור, למלחמת הציוויליזציות, ושוב נזקק לדיפלומטיה הציבורית, לשכנע ולהשפיע.
ההיסטוריה הישראלית שזורה אף היא בדיפלומטיה ציבורית. בראשית ימי המדינה ובפרקים אחרים, כמו אחרי 67' ובמידת מה אחרי 73', נהנינו מדעת קהל חיובית ומאהדה גדולה, אבל צריך להודות כי בהדרגה איבדנו את האשראי הבינלאומי שלנו. השליטה הממושכת ב״שטחים״, הסרבנות הקבועה לכל הסדר מדיני, ולבסוף המאבק הפומבי והציבורי על הדמוקרטיה הישראלית – שחקו את מעמדנו בקהילה הבינלאומית והקשו עלינו.
ואז הגיע 7 באוקטובר, זה היה רגע איום בהיסטוריה של ישראל, של העם היהודי – והעולם נדהם. ישראל יצאה למערכה גדולה, מוצדקת ולגיטימית, והכתה באויביה מכל עבר. המערכה הזאת התקבלה היטב, וישראל נהנתה מתמיכה ומגיבוי, אבל אחרי 20 חודשי לחימה היא קרסה לחלוטין. מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בימים האחרונים, הוא מפולת במעמדה הבינלאומי של ישראל, של מוסדותיה, וכפי שראינו – גם של אזרחיה, אלה החיים בה ואלה הנושאים את שמה ברחבי העולם.
במשך שנים הצליחה ישראל להדוף את קמפיין ה־BDS. הפלסטינים ניסו לשווא להדביק לנו את החטוטרת של גזענות, של נישול ושל טיהור אתני, ויכולנו להם. לא לבד אומנם. מדינות, ארגונים בינלאומיים, ידידי ישראל וכמובן קהילות יהודיות חברו יחד כדי להסיר מישראל כתמים אלה ולהרחיק ממנה את האיומים השונים – עכשיו הם מתממשים לנגד עינינו.
רק בכוח?
בצר להם, פנו הישראלים להסברה, לדיפלומטיה הציבורית הישראלית. אם, הם אומרים, אם רק ההסברה הייתה פעילה, אם היו לנו מסבירים טובים ותקציב ראוי, הכל היה אחרת. אני מאמין גדול בהסברה, עסקתי בכך, כתבתי וחקרתי. אבל המקרה שלפנינו כבר גדול על הדיפלומטיה הציבורית.
נכון, אילו היינו מממשים מעט מהמלצות של מבקר המדינה, של ועדות החקירה השונות, של צוותים וועדות מקצועיים, היה לנו קל יותר. אבל, חברים וחברות, לא היינו יכולים בעזרתה להדוף את המתקפה הזו. הכישלון הזה אינו של הדיפלומטיה הציבורית אלא של הממשלה.
ההסברה יכולה להסביר את המדיניות, היא אפילו יכולה להשפיע עליה, אבל מרגע שהמדיניות הנוכחית של כוח ורק כוח יצאה לדרך, אפשר היה לצפות ל״מפץ הגדול״. אפס התחשבות בדעת הקהל, בידידינו השונים, להוציא, כמובן, את ארה״ב, והתעלמות מאזהרות מוקדמות – הובילו אותנו לקטסטרופה.
מי היה מאמין כי אחרי 7 באוקטובר צרפת, בריטניה ומדינות אחרות יכירו, או ישקלו להכיר, במדינה פלסטינית? מה זה, העולם השתגע, הפלסטינים מקבלים עכשיו פרס על מעשי רצח ואונס והתעללות, וכמובן – על החזקת החטופים שלנו? למקום הזה הביאו אותנו הממשלה, שריה וחברי הכנסת שלה, בהצהרות חסרות אחריות ובמעשים שהתעלמו מהדין הבינלאומי, מהביקורת ומהאזהרות המוקדמות.
הרעב שהתפשט בעזה הוא על מצפוננו. נכון לרגע זה, ישראל מנסה לחפות על מחדלי העת האחרונה ו״מציפה״ את עזה במזון. אינני יודע אם זה כך, ואפילו אם כן, איש אינו יכול למחות בבת אחת את הנזק המצטבר, ואיש אינו יכול להפוך את המגמות המסתמנות בעולם כלפי ישראל.
מעט מדי ומאוחר מדי
אז אתם שואלים, האם נצא מזה? וכיצד נצא מזה? ראשית, אינני בטוח בכלל שנצא. אבל אולי הדרך היחידה היא לא עוד מסיבת עיתונאים, הצהרה או מינוי של דובר למערך ההסברה הכושׁל, אלא מדיניות שמביאה בחשבון כי מעבר לגבול שלנו יש גם אנשים – נשים, זקנים, ילדים, ואפילו גברים – שאינם אנשי חמאס ואינם פעיליו. הם משלמים את המחיר.
נכון, חמאס עושה את שלו, אבל הטענות מופנות אלינו, כי אנחנו הכוח השולט ברצועה – 75% מהשטח, יש להזכיר. כי אנחנו מדינה, והם ארגון טרור בזוי. ולבסוף, לא לשכוח, אנחנו יהודים, ולנו מוסר משלנו, ואנחנו לא נוותר על הערכים שלנו, גם לא לצורך המשך הלחימה בעזה. המלחמה שם תסתיים ביום מן הימים, ואת נזקיה מבית ומחוץ אנחנו עלולים עוד לשאת הרבה שנים.
הכותב שימש בעבר כשר התפוצות ודובר צה״ל, חבר ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, וספרו ״מלחמדיה״ עוסק במלחמה על התודעה
[email protected]
דעות
ההכרה במדינה פלסטינית תקרה כי העולם ויתר על נימוס מול נתניהו | דן פרי
Published
9 חודשים agoon
אוגוסט 1, 2025
ישראלים רבים משוכנעים שבמהלך השבוע האחרון חמאס ניצח עם איזה "נרטיב הרעבה", ושזו הסיבה לכך שמדינות כמו צרפת ובריטניה מאיימות כעת להכיר במדינת פלסטין בעצרת הכללית של האו״ם בספטמבר. יש בכך גרעין של אמת, אבל זה מחמיץ את התמונה הגדולה.
למה יש בזה אמת? כי חמאס אכן שקרן. הוא מביים ראיות, משתמש באמבולנסים, מסתתר בבתי ספר, ורבים בעולם נופלים בפח. גם חלק מעובדי סוכנויות האו״ם משתפים פעולה. התמונה שהשפיעה כנראה יותר מכל על דעת הקהל העולמית בשבועות האחרונים הייתה של ילד כביכול גווע ברעב, והתברר לאחר מכן שהוא סבל ממצב רפואי קשה. מיליונים ראו את התמונה; אלפים נחשפו לתיקון. כן, זו רשלנות עיתונאית, בתור יו"ר לשעבר של הכתבים הזרים בארץ אני מבין זאת היטב. וזה מאוד לא הוגן.
אבל שום דבר מזה לא משנה את המציאות הבסיסית: אי אפשר לנצח את הוויכוח הסמנטי על האם מדובר ברעב פשוט, מחסור, תת-תזונה, או גסיסה מרעב. מה שמעבר לכל ויכוח הוא שהאוכלוסייה סובלת, לא רק מרעב אלא גם מחוסר בגישה לתרופות, למחסה, ולתשתיות מתפקדות. עזה, שחלקים עצומים ממנה נהרסו, איננה עצמאית תפקודית.
בינתיים, ישראל מקדמת נרטיב משלה, והוא בהחלט לא פחות מעוות משום הגזמה של ממדי רעב. רבים בישראל טוענים שלא יעלה על הדעת לשלוח סיוע לאויב. אבל מדובר במלחמה כמעט חסרת תקדים: שטח אויב, חסום מכל עבר, הנשלט על ידי ארגון טרור שניזון מהסבל של אוכלוסייתו שלו. וכאשר שרים בכירים בישראל, כולל איתמר בן גביר ממש בסוף השבוע האחרון, קוראים בגלוי לעצור לחלוטין את הסיוע, קשה להכחיש שהענישה הקולקטיבית הפכה למשהו נורמטיבי. הקריאה הזו תיתפס בעולם הרחב כפשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה הרביעית.
עזה נתונה במצור מוחלט, גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אזרחים אינם יכולים לצאת, לא לישראל ולא למצרים. זה לא כמו באוקראינה, שם מיליונים ברחו לפולין. בעזה, מיליוני חפים מפשע לכודים. ובמציאות המטורפת הזו, ישראל מזיזה את האוכלוסייה כמו צאן ממקום למקום כבר 21 חודשים, ויש כעת דיבורים על "עיר הומניטרית" שתהיה למעשה מחנה אוהלים למיליון איש. אנשים מדברים ברצינות על פינוי כלל תושבי עזה. אבל אף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם, ואף אדם רציני לא יטען שמדובר ביציאה "מרצון" של אוכלוסייה ממרחב שהושמד כמעט לגמרי. כל זה יתפרש כאירוע של טיהור אתני בקנה מידה עצום. ובינתיים, ח"כים מופקרים לא מפסיקים ללהג על התנחלויות ישראליות בעזה – עוד עבירה על החוק הבינלאומי שנורמלה.
כמה ישראלים היו תומכים, גם אחרי 7 באוקטובר, במלחמה שתימשך שנתיים, תהרוג עשרות אלפי חפים מפשע ומאות חיילים, ולא תתעדף את השבת החטופים? מעט מאוד. וכמה מוכנים באמת למורכבויות המשפטיות שעוד יגיעו, על אזרחים ישראלים מן השורה בנמלי תעופה באירופה?
בארץ זה נורמל לא כי הציבור באמת תומך במהלכים, אלא בגלל שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת. מחוץ לישראל, למדינה עדיין יש תומכים, כי הטענות שלה נגד חמאס נכונות, אבל מעטים בלבד מסכימים עם מדיניות המלחמה. וזה כולל יהודים וציונים שאינם קונים לשנייה את תעמולת חמאס.
בארץ לנרמול של הטירוף הזה יש שלוש רגליים מרכזיות.
ראשית, הנרטיב של "אין חפים מפשע בעזה". כנראה נכון שרוב העזתים שונאים את ישראל. אבל הרעיון שזה הופך אותם למעורבים, כולל ילדים קטנים (ואני עצמי נאלצתי להתווכח על כך מול אנשים נורמטיביים לכאורה בטלוויזיה), הוא גרוטסקי. אף אחד מחוץ לישראל לא קונה את זה, וזה בדיוק סוג השיח שמזין את האישומים בג׳נוסייד. תומכי ישראל נאלצים לטעון שעמדה זו היא נחלת קיצונים, אבל אין זה כך, לאסוננו.
שנית, התקשורת הישראלית כמעט לא מציגה את גודל האסון בעזה. העורכים יודעים מה הקהל שלהם רוצה, ומעדיפים לא לזעזע אותו. רבים בציבור הישראלי איבדו סבלנות לתמונות של סבל פלסטיני, בין אם בגלל נרטיב "אין חפים מפשע", ובין אם בגלל הטראומה. כך שרוב האנשים אולי יודעים מה קורה, אבל הם לא מרגישים את זה.
שלישית, האמונה העמוקה שהכל באשמת חמאס. זה סיפור שעובד כי יש בו אמת: חמאס פתח במלחמה, וחמאס יכול לסיים אותה אם ייכנע. אבל חמאס הוא ארגון טרור שלא אכפת לו מחיי אדם, וישראל מדינה ריבונית שרואה את עצמה כאור לגויים. היה מצופה ממנה להיות המבוגר האחראי. למצוא דרך טובה יותר, או לפחות לסיים מהר.
במקום זאת, בנימין נתניהו ייצר במכוון מלחמה ארוכה. כל מוצא נשלל. כל דיון על "היום שאחרי" נחסם. הרשות הפלסטינית – האלטרנטיבה היחידה לחמאס – הודרה, הושפלה והושחרה, אפילו כשהיא ממשיכה בשיתוף פעולה ביטחוני יומיומי עם צה"ל בגדה. למה? כי הקיצונים ששולטים בקואליציה אינם רוצים אלטרנטיבה. הם רוצים לכבוש את עזה, להתיישב בה, ולדחוק את האוכלוסייה החוצה.
נתניהו גם התעקש שהחקירה והחשבון על 7 באוקטובר לא יתחילו עד שתסתיים המלחמה, ובכך תיגמל פוליטית ממלחמה אינסופית. האסטרטגיה הייתה לערפל, לבלבל, ולהטביע את הציבור בתעמולה ואזורי מוסר אפורים, עד שהנרטיב שלו יהפוך לברירת מחדל. ולצערנו, זה עבד. לכן אין מיליונים ברחובות.
התקשורת הזרה, אגב, לא קיבלה גישה חופשית לרצועה מאז תחילת המלחמה, רק מספר מוגבל של כניסות בהשגחת צה"ל. זה חסר תקדים. התוצאה היא שהעולם נשען על דיווחים של עיתונאים פלסטינים, ואז ישראל מתלוננת שהם מוטים. ישראל טוענת בצדק מסוים שעיתונאים זרים עלולים להיפגע, ואם ייהרגו, האשמה תיפול עליה. גם זה נכון.
אפשר להשתגע מלעקוב אחרי כל המורכבויות או להבין דבר פשוט: כל זה היה צריך להיות מהיר ואלגנטי. לא מלחמה נצחית.
אגב, אני חושב שזו טעות להכיר בפלסטין עכשיו. זה יתפרש כהענקת פרס לחמאס על טרור, ויחזק את מעמדו דווקא כשיש לחץ מהעולם הערבי עליו להתפרק מנשקו. אם חמאס יישאר בתמונה, ישראל לא תסכים, ובצדק, לשום מידה של שליטה פלסטינית בגדה. אולי דונלד טראמפ יוכל לעצור את המהלך.
אבל לדעתי ההכרה תקרה, כי העולם ברובו ויתר על הנימוס מול נתניהו. הוא חושב שהמערכת צריכה שוק חשמלי כדי להתעורר. ובכך הוא לא טועה. וזה מגיע לא רק מטיפשים, פרוגרסיבים או אנטישמים – ממש לא. אבל במקום לחזק את חמאס דרוש משהו אחר: סיום המלחמה, השבת החטופים, שיקום שיותנה בפירוק חמאס מנשקו ובחירות חדשות בישראל.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
לפני שנים אחדות נדהמתי לשמוע מפיו של דני דנון, במהלך ריאיון שערכתי איתו, שלמשרד שגריר ישראל באו”ם לא היה תקציב להסברה, אפילו לא לפלקט שביקשו להציב בעצרת הכללית, ושאנשי המשרד נאלצו לשלם על כך מכיסם.
דנון אמר עוד שאנחנו נמצאים ב”דיליי” בחזית ההסברה, ושעם כל הכבוד ל־15F ולמרכבה, צריך להשקיע מיליונים גם בהסברה. היא חשובה לא פחות מהביטחון, משום שהיא מאפשרת לנו גיבוי מהקהילה הבינלאומית.
השבוע שוחחתי עם המסבירן יוסף חדאד, ערבי־ישראלי ששירת בגולני. הוא קבל על אוזלת ידם של ממשלת ישראל, לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ בטיפול במשבר הרעב בעזה, ותהה מדוע אין משרד רציני שיתכלל את פעילות ההסברה. מאז ומעולם, ובמיוחד בעידן נתניהו, ההסברה הישראלית הייתה כושלת ולא עמדה באתגרים המינימליים כדי להציג ולקדם את המדיניות הישראלית, אם הייתה כזו בכלל.
אלא שאם בעבר היה הכשל נסבל איכשהו, כעת, במהלך המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שהתארכה לחינם בשל שיקולים פוליטיים, כישלון ההסברה הוא קטסטרופלי. זהו כישלון אסטרטגי ממש, שדרדר את מעמדנו הבינלאומי לעברי פי פחת ואף פגע פגיעה קשה בלגיטימיות של ישראל בכלל.
אחרי שנה ועשרה חודשים אפשר לקבוע בוודאות כי מלחמת 7 באוקטובר היא הכישלון המוחלט. והכישלון הזה רשום בעיקר על שמו של אחד, בנימין נתניהו, שעדיין בורח מאחריות ובכל יום שעובר רק מסבך את ישראל ואזרחיה בסכנות מיותרות.
זה החל במחדל הטבח הנורא, עבר דרך הניהול הכושל של המלחמה, שעל אף המכות הקשות שצה”ל הנחית בה על חמאס, הישגיה הצבאיים לא תורגמו להישגים מדיניים ולא הביאו להכרעת חמאס, והמשיך בגרירת הרגליים ובהפקרת החטופים, בואכה כישלון ההסברה והצונמי המדיני המסוכן.
כל יום שעובר בלי שנסיים בו את המלחמה רק מסבך אותנו יותר ושומט את יכולתנו לסיים את המערכה בתנאים סבירים. אם עד עתה, מפחד מבן גביר וסמוטריץ’ ומהחשש שסיום המלחמה יביא לסיום שלטונו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, נתניהו גרר את המשא ומתן על עסקת החטופים, עכשיו, גם אם ישראל מוכנה לפשרה כלשהי על רקע קמפיין הרעב השקרי, תיאבונו של חמאס הולך וגובר וישראל הגיעה למבוי סתום.
ההידרדרות החמורה במעמדה הבינלאומי של המדינה עלולה אף להביא את ישראל, בלחצן של אירופה וארצות הברית, לפשרה גרועה מבחינתה. למעשה, זה פחות או יותר מה שקורה כעת כשישראל פתחה לרווחה את מסדרונות הסיוע ההומניטרי בלי כל תמורה מצד חמאס ובלי השבתו של חטוף אחד.
כישלון ההסברה הישראלית ותוצאות האין־מדיניות של נתניהו אף עלולים להביא עלינו, בכפייה, את הקמתה של מדינה פלסטינית. מדינה שכזו, במיוחד בעת הזו, תהיה הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל.
תארו לעצמכם שלאחר 11/9 הייתה ארצות הברית מכריזה שהיא מכירה בזכותו של ארגון אל־קאעידה למדינה עצמאית. תארו לעצמכם שלאחר הרציחות הברוטליות של דאע"ש הייתה הקהילה הבינלאומית יוזמת את הקמתה של הח'ליפות האסלאמית.
אחרי 7 באוקטובר, הקמתה של מדינה פלסטינית היא הפרס הגדול ביותר שאפשר לתת לארגון הטרור הכי רצחני עלי אדמות. הפלסטינים, שמרביתם, הן בעזה והן ברשות הפלסטינית, תמכו בטבח, הוכיחו כי הם אינם ראויים ואינם מסוגלים להקים מדינה. לכן, לצד סיום המלחמה הבלתי נגמרת בעזה, עלינו לדחות על הסף את היוזמות המסוכנות של מקרון, סטארמר וחבריהם להקמתה של מדינה פלסטינית.
למרבה הצער, הכישלון הקולוסאלי של נתניהו וממשלתו בניהול מדינת ישראל ובניהול המלחמה עלול להביא עלינו אסון נוסף, אסון המדינה הפלסטינית.
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
תקיפות צה"ל באיראן לאחר הארכת האולטימטום של דונלד טראמפ
שמלות צנועות לנשים, נעליים לנשים, נעליים לגברים, שמלות ערב – https://htofashion2.com/product-category/%d7%a9%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%a8%d7%91/
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
תקיפות צה"ל באיראן לאחר הארכת האולטימטום של דונלד טראמפ
שמלות צנועות לנשים, נעליים לנשים, נעליים לגברים, שמלות ערב – https://htofashion2.com/product-category/%d7%a9%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%a8%d7%91/
דרושים דרושות לעבודה בשירות לקוחות קל ונוח, בתחום היד 2 – יד שניה, מדובר על עבודה של שעות ספורות ביום, שעות גמישות
