חו"ל ב-8 שקלים? יש דבר כזה. בימים שבהם מחירי החופשות והמצב הביטחוני גורמים לרבים מאתנו להישאר בארץ, מתברר שאפשר לחוות את אירופה במיטבה אפילו בלי לצאת מגוש דן- מסע בין שתי תחנות קולינריות שעשו לנו חו"ל על הנשמה.

בכל יום שעובר תופסת הרכבת הקלה תאוצה כקו תחבורה מרכזי בגוש דן. אמנם לפי שעה רק בין פתח תקווה לבת ים, אבל המעבר דרך בני ברק, רמת גן, תל אביב ויפו, מספק לא מעט אפשרויות גם בתחום המוגדר סביבו התכנסנו: קולינריה.

תכף נציע משהו לאכול, מבטיח, אבל קודם כל אי אפשר בלי כמה מילים על אמצעי התחבורה הזה, שמעורר ומעודד לדמיין מה יקרה כאשר יפעלו בו כבר קווים אחרים, נוספים לקו האדום– היחידי שפעיל לפי שעה.

מדובר בחוויה שהיא כמעט לא ישראלית, או אם קמנו הבוקר על הצד המפרגן של ישראליות יפה, אחרת מזו שנשקפת אלינו מעל מסכי הטלוויזיה וברשתות החברתיות בהן אדם לאדם זאב.

אולי אלה התחנות הנקיות, אולי הדרגנועים שנוסכים על המשתמשים שלווה, אולי התדירות התכופה של הרכבות, אולי מיזוג האוויר הנעים ואולי הישראליות שמתחת לקרקע פשוט טובה יותר מזו שנשקפת לנו מעליה. למה הכוונה? לשקט היחסי, לנימוס שמפגין אדם כלפי חברו, לעובדה שאישה צעירה בלבוש מודרני חולקת את אותו הקרון עם אברך מבני ברק, חיילים ותלמידי ישיבות, נוער וקשישים – ולפחות אני, שמשתמש בקביעות באמצעי התחבורה הנהדר הזה, לא ראיתי שום קונפליקט מתפרץ. 

כלומר, לא נשכח ולא נסלח על הפיגוע הרצחני שאירע, יום לפני ערב ראש השנה בקרבת תחנת "ארליך" ביפו- רוצה לומר, ההוויה הישראלית בביטוי הכי מכוער שלה התפרצה גם לשמורת הטבע הזאת, אבל בכל הקשור ביחסים שבין אדם לחברו, נדמה שאמצעי התחבורה הזה, המוכר לנו לרוב מאמסטרדם, לונדון, פראג או ברלין (רשימה חלקית מאוד) הצליח להביא עמו קצת חו"ל לישראל.

ועכשיו נדבר קצת על אוכל: ניסיון למפות את תחנות האוכל על ציר הרכבת הקלה נדון מראש לכישלון. לא כי אין כאלה, חלילה, אלא כי "מלאו אסמינו בר ויקבינו יין", כלומר – יש המון כאלה. 

זה מתחיל כבר מסביבות השוק בפתח תקווה, דרך דוכני הפלאפל והשווארמה של רמת גן, ועד למסעדות וותיקות, שמורות טבע של ממש, כמו אולימפוס היוונית שבקרבת תחנת קרליבך או שרה הבולגרית שאינה רחוקה מתחנת "אצטדיון בלומפילד" ביפו או אפילו "יורש" הרוסית שבבת ים, תחנה אחרונה לרכבת זו – ועד למסעדות הטרנדיות של פארק המסילה בתל אביב, אולי המתחם האורבני הכי מסקרן בישראל של שנת 2025 (אכלתם כבר פיצה ב"תדר"?). 

אפילו בתחנות פחות אטרקטיביות (מבחינה קולינרית) תמצאו משהו לנשנש, למשל בתחנת שאול המלך הסמוכה למתחם "מידטאון". מול כל השפע הזה, נקטנו בטקטיקה דומה לזו שבה השתמשנו בניסיון למפות את דוכני האוכל של שוק הכרמל: משחק קצוות.

ובכן אתם מוזמנים לעלות על הרכבת ולנסוע לכיוון יפו, לרדת בתחנת "אצטדיון בלומפילד", לוותר על תענוגות כמו בית הקפה של בורקס לאון או הפיצה-בירה של השניט (שמוכר לרבים מרחוב הארבעה/כיכר גבעון, אם מתחשק לכם לרדת בשדרות יהודית או בקרליבך… כבר הזהרנו, אין סוף למסע הזה בעקבות הביס המושלם) ולהתקדם דרומה על דרך יפו. במספר 62 שלה, בקומת הקרקע, שוכן מוסד קולינרי חדש יחסית, בן כמה שנים בשם "הרש'לה". עוד רגע נתיישב על הכיסאות שבחוץ, בוהים בעוברים ושבים על שדרות ירושלים, אבל קודם לכן משהו על עוד כלל שהנחה את המסע שלנו הפעם: אלכוהול.

וינה פינת ורונה

כלומר, אנחנו לא דוחקים בכם לשתות חלילה, בטח שלא בהגזמה, אבל בעידן שבו המודעות לנהיגה בשכרות (והאכיפה, כמובן) גוברת ובמיוחד שלא בא לנו להוסיף כמה עשרות שקלים (לפחות) לבילוי, עלות נסיעה במונית, הרכבת הקלה הפכה אמצעי תחבורה פנטסטי לבילוי ששתייה בצידו, אפילו אם מדובר על כמה כוסות יין לצד ארוחה טובה במסעדה. כלומר, הפעם לא באנו לאכול אלא גם לשתות. 

"הרשל'ה" נולד מהמעבר של בני הזוג צביקה רייסמן ואולגה וילנסקי מבאר שבע (שם היו בעלי בר בשם "קוקה") לאזור המרכז– ומחיבור ביניהם ובין בן משפחה נוסף, ינון סלוצקי, הגיס של צביקה.

התוצאה קשה להגדרה, אבל קלה להקסים את כל מבקריה. למה קשה להגדרה? כי יש כאן משהו שהוא בין מעדניה לבית קפה, בין בר יין למבשלה-מזקקה. יש כאן שילוב בין מוצרים "רגילים" כמו מאפים טריים, לכל מני התססות– מריבות ועד לאלכוהול ובירות מיוחדות. יש פה יין אבל גם קפה– ובעיקר יש קסם מיוחד ששורה על המקום הזה ומלבה עוד יותר את התחושה שעלית על רכבת, נסעת בסך הכל כמה דקות– וירדת בווינה פינת ורונה…

על פי תנועת הרכבות, הבנו שמשהו אינו כשורה. כלומר- שישי בבוקר, השמים דולפים, הרוח מכה בגג המבנה בעוז– ותנועת הרכבות נעצרה. לא בגלל מזג האוויר אלא בגלל דליקה שפרצה על גג המבנה… בחוץ משטרה חוסמת את התנועה, בתוך המבנה כבאים משפריצים קצף מצינורות צהובים וממול נקהלים סקרנים, כוסות קפה בידיהם.

הדליקה כובתה, אחד הדיירים- שחקן מוכר, מתעד את האירוע בטלפון הנייד שלו. "אתה יכול לשלוח לי תמונות?" מתעניין אחד הכבאים, והשניים מחליפים מספרי טלפון. גם השוטר שעד לפני דקה הגן בעוז על הכניסה לבניין, רוצה תמונות ואז מחליט אחד העובדים, כמחווה ללוחמי האש, לשים בפול ווליום את "אלף כבאים", הלהיט האייקוני של להקת "דודה".

ברחוב מתחילים אנשים לרקוד, לוחמי האש נקרעים מצחוק, וכולם נפרדים איש מרעהו באיחולי שבת שלום. הצד המקסים של הישראליות, כבר אמרנו? אנחנו בוחרים בפלטה גדולה של מעדני הבית, שמוגשת עם לחם. במילה אחת: תענוג. בקצת יותר: דגים כבושים, ירקות מוחמצים, גבינות וזיתים. העלות- שבעים ומשהו שקלים. במונחי מחירי האוכל במקומות איכותיים בתל אביב, מדובר במחיר נוח מאוד, בהתחשב בכך שזוג ייהנה לנשנש ממנה לצד בקבוק יין למשל, כמו במקרה שלנו ("סאבלה" סוביניון בלאן צרפתי פשוט וקל, שהוסיף לחשבון עוד 105 שקלים).

בילינסון, לא מה שחשבתם

השבוע מתחיל, מאוחר כרגיל- ואנחנו על אותו הקו, אבל בכיוון ההפוך, הפעם עם הפנים לפתח תקווה. לפני שנרד בתחנת בילינסון ונלך קצת ברגל, הנה אזהרת מסע: חלק מהרכבות לפתח תקווה נוסעות לקריית אריה. כדי להגיע לתחנת בילינסון יש לשים לב שעולים על אלה שמגיעות עד לתחנה המרכזית בפתח תקווה.

אז יורדים בבילינסון, אבל יוצאים מהיציאה החרוקה יותר מבית החולים המפורסם, אל קניון עופר שמולו, הולכים מעט ברגל, עוברים כשהקניון משמאלכם, וממש ממול תמצאו את יקב לוינסון (באזל 16, אנחנו מדדנו 7 דקות של הליכה איטית מהתחנה). גם כאן נשתה יין וגם כאן יש אוכל מגניב עד מרהיב לצדו.

החלל מקסים, פשוט כך. עם חלון פתוח (ואפשרות לסיור ביקב) אל חדר החביות, בר מקסים שהוא גם חנות יין ואפשרות לישיבה בפנים או בחוץ. בפנים תמצאו הרבה עץ חום, שמשווה למקום הלא מאוד ותיק מראה מיושן (בקטע טוב!) ומגוון של יינות, לא רק מתוצרתו על עידו לוינסון, היינן, אלא גם מרחבי העולם.

עידו לוינסון נחשב לאחד הייננים הבכירים בענף היין בישראל. הוא עבר בקריירה שלו כבר לא מעט תחנות, ששיאן – יינן ראשי של יקבי ברקן-סגל, מהגדולים שביקבי ישראל. היקב הזה הוא גלגול מתקדם יותר של המותג הפרטי והבוטיקי שלו "גראז' דה פאפא", והוא מציע יינות בוטיק מצוינים במחיר נגיש (כך למשל הרוזה הנפלא ששתינו, עלה 147 שקלים. תגידו שזה לא זול ואשיב שהכל יחסי – ביחס לתפריטי יין במקומות אחרים ובהתחשב בכך שמדובר ביין מצויין, יש כאן יופי של תמורה לכסף).

סלט חסות פרסקה, טעים להפליא (בכל זאת הערה: מוטב היה להפחית במינון נוזל מתבל דומיננטי במתיקותו כבלסמי המצומצם) הוסיף לחשבון 66 שקלים ופלטת גבינות היקב, שמוגשת עם לחם טרי (אפשר לבקש עוד) הוסיפה לחשבון עוד 78 שקלים. 

תגידו שזה לא זול – ואני אומר שלא את כל הבעיות בישראל אפשר לפתור בנסיעה אחת של הרכבת הקלה… מה שעוד אוסיף הוא שאין כמעט יקבים בישראל שהביקור בהם לא כרוך בנסיעה ארוכה אל מחוץ לעיר, פקקים, המתנה כפויה בין שתייה לנהיגה (או הימנעות משתייה של נהג תורן) ועוד. ואילו כאן, המחיר נסיעה של 8 שקלים הגענו ליקב, שתינו, אכלנו ושבנו הביתה בתוך שעתיים, יש יותר כיף מזה?.

בואו נתחיל לתקף את הכרטיס שלנו לקראת היציאה מהתחנה: כמו שנכתב בפתיח, אין לנו את היומרה לסכם את כל האטרקציות הקולינריות שמתאימות לכל כיס לאורך ציר הנסיעה של הקו האדום. אם תרדו בתחנת אלנבי, תוכלו למצוא במרחק הליכה קצרצר מסעדות שף יקרות לצד דוכני אוכל רחוב זולים-יחסית.

ביפו אפשר לאכול גם בורקס ובפתח תקווה שניצל, אבל אם אתם רוצים חוויית חו"ל בלי כרטיסי טיסה, בלי בידוק בטחוני ובלי להמיר כסף, אתם מוזמנים לעלות על הרכבת הקלה (למגיעים מכל חלקי הארץ, מרחק הליכה קצר מפריד בין תחנת סבידור של רכבת ישראל לתחנת ארלוזורוב של הרכבת הקלה) – וכמעט לא משנה לאיזה כיוון תיסעו, תגיעו לאירופה, אולי לא אירופה הקלאסית, בהינתן שלא יפו, לא בת ים ולא פתח תקווה הן כאלה, אבל אשכרה חו"ל, כאן ובזול.